כלכלה בת-ערובה: ההסתדרות משתקת את השוק הפרטי

מתחשק לכם להקים חברה פרטית במדינת ישראל? אולי כדאי שתחשבו פעמיים: די בכך ששליש מעובדיכם יחליטו להתאגד, בכדי שייחשבו כוועד היציג של כלל עובדי החברה • כעת, אסור לכם לשכנע אותם שיוותרו על ההתאגדות, ואם הם יחליטו להשבית את המפעל שבניתם בעשר אצבעות, אסור לכם להביא עובדים אחרים תחתיהם • כך גורמים בית-הדין הארצי לעבודה וההסתדרות לשקיעתה של הכלכלה הישראלית

בצעד חריג מאוד, הודיעה הנהלת נמל חיפה על השבתת הנמל ועל שליחת כלל העובדים הביתה, ללא קבלת שכר, עד להודעה חדשה. הסיבה למהלך הקיצוני היא השביתה האיטלקית שניהלו העובדים בימים האחרונים, בגין – שימו לב – החלטת ההנהלה להקטין את משלחת העובדים ל'ספורטיאדה', לצמצם ימי כיף לעובדים, ולבטל תשלום נדיב על 'שעות נוספות' שניתן לעובדים – למרות שלא היו כאלה.

הסיבה לקיצוצים בנמל קשורה גם היא להתנהלות הבעייתית של העובדים. חברת הספנות 'צים', למשל, שהייתה אחראית על 30% מהמחזור העסקי בנמל, הפסיקה את שיתוף הפעולה – בין השאר בגלל חוסר היציבות הכרוך בעיצומים התכופים ובשביתות שמאפיינות את הנמל. ניתן היה לצחוק על הסיטואציה, לולא היה מחיר כבד כל כך להשבתת אחד משני הנמלים הגדולים בישראל. את המחיר, אגב, לא משלמת הנהלת הנמל המולאם, אלא אלפי היבואנים והיצואנים שעסקיהם יצטרכו להמתין מעתה בפקק שייווצר בנמל אשדוד.

דורסנות מגובה בכוח פוליטי

אם חשבנו לאחרונה שהאלון-חסנים למיניהם, מחברת החשמל, מהרכבת ומהנמלים, הגדישו את הסאה ויומם קרוב, בא אלון חסן בכבודו ובעצמו עם ארגזי ההתפקדויות – וסייע להדיח את אבירת העבודה המאורגנת, שלי יחימוביץ', מראשות מפלגת העבודה. בסוף, הוא זה שצחק אחרון. שאר חברי הכנסת של העבודה מיהרו להבין  את הרמז, ובתקופה האחרונה הם עולים לרגל לפגישות עם ראשי הוועדים, במטרה לתקוע מקלות בגלגלי הרפורמה שמתכנן ישראל כץ בנמלים.

אם זה לא יספיק, חסן מאיים לקחת את ארגזי ההתפקדויות אל סניפי הליכוד על מנת 'להשפיע מבפנים' (והשאלה היא איזה ישראל כץ נגלה פה – את זה שנכנע ברגע האחרון לגילה אדרעי מהרכבת, או את זה שפתח את השמיים לתחרות על אפם ועל חמתם של עובדי חברות התעופה הישראליות).

גם המגזר הפרטי נפל למלכודת

התנהלותם הדורסנית של הוועדים הממשלתיים, הופכת לתסריט אימה אמיתי כאשר היא חודרת גם לשוק הפרטי – תהליך שאנו נמצאים בעיצומו. המחשבה על ועדים כמו אלו של הרכבת, החשמל והנמלים גם בחברות פרטיות, מדירה שינה מעיניו של כל מי שחרד לחוסנה הכלכלי של מדינת ישראל.

ובכן, מסתבר שחלק מהעובדים במגזר הפרטי, החלו לקנא ב'ביטחון התעסוקתי' של אחיהם מהמגזר הציבורי ולחקות אותם. כך, בחסות החוק השערורייתי לפיו מספיקים רק שליש מעובדי החברה כדי לשמש כוועד היציג של העובדים כולם, התאגדו בשנת 2013 קרוב ל-40 אלף עובדים – עלייה חדה ביחס לשנת 2012, שבה התאגדו כ-13 אלף עובדים בסך-הכול.

על פניו, התאגדות עובדים לא חייבת להוות בעיה כשלעצמה; במדינות רבות שיעור העובדים המאוגדים גדול בהרבה מאשר בישראל, והוא אף כולל את רוב העובדים במשק. זאת ועוד, התאגדות של עובדים יכולה לשרת גם את האינטרסים של הנהלת החברה, בעיקר בחברות גדולות שבהן ביצוע שינויים מול ועד מייצג מקל ומקצר תהליכים.

הבעיה מתחילה כאשר ההתאגדויות הללו מצטרפות לחוקי עבודה דרקוניים ולרגולציה שמושתת על מעסיקים, אשר יוצרים יחד שוק קשיח וחסר גמישות. בישראל, שמעולם לא התגברה על החיידק הסוציאליסטי ששוכן בה, השיח בנושא העבודה המאורגנת מבוסס על החלוקה האווילית בין מעמדות – המעסיק המנצל מול העובד המנוצל – ועל כן מטרת ההתארגנות היא כוחנית: הפגנת כוח של העובדים נגד כוחו הראשוני והמופרז לכאורה של המעסיק.

כך אמרה טרם פרישתה נשיאת בית הדין לעבודה, נילי ארד, בראיון לגלובס:

התנהלות כוחנית היא חלק מכללי המשחק. למעסיק יש את הכוח כמעסיק. הוא יכול להגיד 'תודה רבה, לא רוצה, סוגר את המפעל, לכו הביתה. גמרנו, זהו'. מצד שני, המעסיק רוצה להתקיים. אז איזה כוח יש לעובדים? הכוח של השביתה. אל תשכחו שכשאתם מכים עם אגרוף בקיר, גם אתם חוטפים מכה.

הנשיאה לשעבר ארד, מציירת את המעסיק כאדם חזק, כוחני ובעל קפריזות, אך היא שוכחת שהוא בדרך-כלל יזם עצמאי שמסכן לא פעם את הונו או את הלוואתו, יוצר מקומות עבודה נוספים, ומעניק משענת כלכלית לעובדיו. לא פחות. למעשה, הסיכון שלו גבוה בהרבה מסיכונו של העובד, אך אין לו עם מי להתאגד או אל מי לבוא בטענות אם ייכשל.

אם כל זה לא מספיק על מנת לייאש את היזמים, באה המדינה ומערימה קשיים נוספים, הפוגעים בגמישות העסקית שנחוצה כמו אוויר לנשימה ליזם המתמודד עם הדינמיות של השווקים.

ה'אלון חסן' של שוק התקשורת

שלושה חודשים עברו מאז נחתם ההסכם של חברת פלאפון עם ועד העובדים בראשות ברק לוי, בחסותה של ההסתדרות. ההצהרות של כל הצדדים המעורבים היו כי ההסכם, מצד אחד, מצליח לשפר את תנאיהם של העובדים, ומצד שני גם לשמר את הגמישות של החברה ואת יכולתה לצמוח בתנאי תחרות. חשוב לזכור שעצם הרעיון להתאגד נולד לאחר רפורמת הסלולר, שהביאה למשבר בחברות הוותיקות ולתחושת חוסר ודאות בקרב העובדים לגבי המשך דרכם.

אין ספק: לו היו עובדי חברות הסלולר מאוגדים כבר לפני שנתיים, הרפורמה כלל לא הייתה באה לעולם. כיצד ניתן לדעת זאת? ובכן, עברו כאמור רק שלושה חודשים מאז ההסכם, וכבר יש לנו מקרה בוחן מצוין לשאלה האם ועד העובדים של פלאפון אכן מחויב גם להצלחת החברה.

קצת רקע: על מנת להקים רשתות סלולר בטכנולוגיה של הדור הרביעי, נדרשו החברות לשתף פעולה, שכן סכומי ההשקעות הנדרשים גדולים מאוד. כך, חתמה לא מכבר חברת פלאפון על הסכם שיתוף פעולה בנושא עם סלקום ועם גולן טלקום. הצפי בפלאפון הוא שיידרש כוח אדם נוסף לטווח הקצר, לצורך הקמת הרשת החדשה, אך בעוד מספר שנים ייתכן שיידרשו פחות אנשי הנדסה וטכנאים הודות לטכנולוגיה החדשה.

מידע זה הספיק לוועד העובדים של החברה להכריז שההתפתחות לא מוצא חן בעיניו, ושהעובדים לא יתנו לאף גורם לפגוע בפרנסתם. הרי אם מעמידים את חשיבות ההתפתחות הטכנולוגית בתחום הסלולר עבור כלל תושבי המדינה, מול ה'ביטחון התעסוקתי' של עובדי חברת פלאפון, ברור מה יותר חשוב. בהקשר זה, מומלץ לצפות בסרטון הבא שהפיצה ההסתדרות, המנסה להציג (באופן דביק ופאתטי), את יו"ר הוועד הטרי בפלאפון, ברק לוי, כלוחם חברתי. לאוזניים ליברליות הוא יישמע כמאפיונר אלים וחסר לויאליות כלפי היד שמאכילה אותו, ובעיקר כמי שמתבלבל לרגע וחושב שהוא בעצם המעסיק ("די כבר עם זה! די עם זה שאני צריך לבוא ולוותר על קבוצת עובדים טובה, עבור זה שבשורת אקסל יהיה להם פחות שמות שעליהם הם מוציאים כסף משכורת"):

אקטיביזם שיפוטי נוסח בית הדין לעבודה

אולם, עם כל שאט הנפש שהוא מעורר, ברק לוי לא היה מצליח לאגד את עובדי חברת פלאפון – או ליתר דיוק להשיג את חתימותיהם של שליש מעובדי החברה בלבד – לולא עזרתו האדיבה של בית הדין לעבודה. זה האחרון, קבע בפסק-דין תקדימי כי אין למעסיק כל רשות להתערב בהתאגדות עובדיו, גם לא מילולית. כביכול, אין זכות למעמד המעסיקים "לפלוש אל תחומו" של מעמד הפועלים ולנסות להגיע עמו לעמק השווה.

כנראה שבעיני בית הדין לעבודה, לא תנאיהם של העובדים ולא שכרם מוצבים כמטרה; הלוא המעסיק יכול היה להציע – באופן מילולי כמובן – לשפר את אלו על מנת לשכנע את עובדיו שלא להתאגד. אך לא! עד כאן. המטרה היא ההתאגדות עצמה, שמהווה זכות יסוד בחברה דמוקרטית. זכות זו כל כך יסודית, עד שהיא עולה בחשיבותה על חופש הביטוי ועל זכות הקניין גם יחד. של המעסיקים כמובן.

כך הפך בשנים האחרונות בית המשפט לעבודה לגרסה ה'חברתית' של בג"ץ, ומתפקיד צנוע של מגשר ומונע שביתות, הוא קפץ לעמדה האקטיביסטית של מנחיל הערכים החברתיים הנכונים לשוק העבודה בישראל. אל תתנו לכמה שביתות עובדים שהוא ביטל לבלבל אתכם – על כל אחת כזו יש עשר שביתות מופרכות שהוא אפשר.

לא רק חברת פלאפון סובלת

מלבד פסק הדין התקדימי בעניין פלאפון, גם חברת הביטוח 'מגדל' סבלה לאחרונה מנחת זרועו של בית הדין לעבודה, הפעם של האזורי בתל-אביב. זה האחרון אסר על הבעלים של החברה להתערב בהתאגדותם של העובדים, מתוך הסתמכות על התקדים שנקבע בעניין פלאפון. אך פטור בלא כלום אי אפשר, ובית הדין היה חייב לחדש את האיסור הגורף הבא שהוטל על החברה:

ניתן בזאת צו ארעי האוסר על מגדל להעסיק עובדים במקום העובדים השובתים או נוקטים בעיצומים, שייכנס לתוקף בתוך שלוש שעות ממועד מתן החלטה זו. למען הסר ספק, הצו יחול על כל עובד שלא עבד במגדל ביום 24.12.13, שהוא היום בו החלה ההסתדרות לנקוט בצעדים ארגוניים.

אפילו ההסתדרות, בתפקיד העותרת נגד מגדל, לא ציפתה לפסק דין כה דורסני כלפי חברת הביטוח הגדולה בישראל. מעתה, נלקחה מהמעסיק, באופן פורמלי, היכולת הבסיסית ביותר לנהל עסק: פיטורי עובדים ושכירת חדשים תחתם. אגב, השופט שנתן את הפסק הוא דורי ספיבק, שבין קורות החיים שלו נמצאות גם השורות הבאות: יו"ר הנהלת האגודה לזכויות האזרח בישראל, פעיל במרכז אדוה ופעיל מרכזי בקהילה הגאה.

הפסקים של בית הדין לעבודה משאירים תחושה שהם לא רק מפריזים לחלוטין בערכה של זכות השביתה, אלא שהם רואים לנכון גם לשבור את יכולתו של המעסיק לעמוד בלחציה. על-פי בית הדין יש למעסיקים באשר הם רק אופציה אחת במקרה של עיצומים: ריצוי העובדים ומענה לכל תביעותיהם.

ובינתיים מעבר לים

בזמן שבישראל איגודי העובדים צוברים תנופה, בארה"ב נחל איגוד עובדי הרכב (UAW) מפלה, כאשר 1,550 עובדי המפעל של פולקסווגן בטנסי הצביעו נגד הצטרפות לאיגוד. למעשה, מאז שנות ה-70 מנסה האיגוד לפרוץ את מעגל חברות הרכב האמריקניות ולאגד גם את עובדי החברות הזרות, שמפעליהן נמצאים בעיקר במדינות הדרום.

עובדי פולקסווגן הצביעו בחכמה, שכן הם מכירים את ההיסטוריה של תעשיית הרכב האמריקנית, שלאורך שנים מתקשה להתרומם – בין השאר בגלל האיגוד שמייקר משמעותית את הוצאות החברות, ומקשה על התנהלותן. מצבה הנוראי של העיר דטרויט, בירת תעשיית הרכב האמריקנית, מהווה אנדרטה עצובה שממחישה עד לאן יכולה להידרדר תעשייה שהאיגודים משתלטים עליה. עובדי פולקסווגן הבינו זאת וסירבו לבחור באינטרס הפיקטיבי של ההתאגדות.

על מנת ללמוד מה קורה למשקים עם שוק עבודה קשיח צריך לנדוד לאירופה, בדגש על המדינות הדרומיות: יוון, צרפת וספרד. כאשר גילדות וועדים נאחזים בכוח במקומות עבודה ולא משחררים את המשק לרענון, פריון העבודה יורד, האבטלה גואה, והצעירים בורחים למדינות אחרות שבהן משוועים לידיים עובדות. המדינות הסקנדינביות לעומתן, בחרו במדיניות של שוק עבודה גמיש (האיגודים לא מונעים פיטורים), ובמקביל הן פרשו רשת ביטחון יקרה למדי עבור המובטלים – הן באמצעות קצבאות אבטלה והן באמצעות קורסי הכשרה והשמה.

בישראל, שבה מטרתן העיקרית של ההתאגדויות היא מניעת פיטורים, מתעלמים לחלוטין מההשלכות של שוק עבודה מאורגן על היזמות, על התחרותיות, על יצירת מקומות עבודה ועל הצמיחה של המשק. ה'ביטחון התעסוקתי' של האחד, שכבר התיישב על הכיסא, תמיד בא על חשבון השני שמתקשה למצוא תעסוקה כי הכול תפוס ו'מאורגן'.

אנחנו עוד לא שם, משום שכיום 'רק' כ-40% מהמשק מאוגד, אבל אנחנו בדרך הבטוחה לשם. אם אף אחד לא יעצור את התהליך ההרסני, ה'אלון- חסנים' יהיו חזון נפרץ גם בשוק הפרטי; מעסיקים לא יוכלו לפטר עובדים ולהתייעל, הצמיחה תיפגע וחברות יברחו. אם לא יישבר השילוש הכוחני של ועדי העובדים, ההסתדרות, ובית הדין לעבודה, המשבר האירופאי יגיע גם אלינו.