די לשררה, די לתיאוריות גדולות, ותודה כנה לפמיניזם

חברי-הכנסת שלנו שותים את חירותנו, בזמן שפוטין שותה לאירופה את היומרה המגלומנית לאיחוד. מזל שלפחות הפמיניזם נותן לנו אבהות חדשה.

נטיות עריצוֹת

"יש אנשים שמרויחים יותר מידי כסף", אמרה לנו השבוע חברת בית-המחוקקים הישראלי מירי רגב. והיא גם ידעה לשים על זה מספר מדויק: 250,000 שקל בחודש, או יותר, זה חצוף להרוויח. והיא גם ידעה לשים מספר על החוצפה, כמו כל מתקן חברתי גדול: 80% מס על  משכורת של 250,000 שקלים לחודש או יותר.

"יש אנשים שמערערים את הזהות של הילדים שלהם", אמרה לנו שבוע קודם חברת בית-המחוקקים הישראלי עדי קול. והיא גם ידעה לשים על זה ערך מדויק: שינוי שם פרטי או שם משפחה לילד מעל גיל עשר יצטרך לקבל את אישור המדינה. ולא רק זה. ילד בן עשר או יותר שירצה לשנות את שמו יוכל לפנות לבית-המשפט ולכפות את הדבר על הוריו.

אדם מן היישוב שאינו עוסק בתאוריה פוליטית עשוי לתהות: זה באמת בסדר שמישהו ירוויח כל כך הרבה כסף (כשאני מרוויח בקושי את החלק העשירי או העשרים מזה)? ואדם שעוסק אך ורק בתאוריה פוליטית עשוי לחשוב שזה באמת יכול לערער את הילד, אם ההורים ישנו לו את השם סתם, או אם הוא ירצה להחליף שם והוריו לא יתנו לו. אולי זה נכון להכניס את בתי-המשפט אל כל הבתים של כל המשפחות בישראל ואל כל הוויכוחים המשפחתיים? הרי אנחנו לא רוצים שהזהות של מישהו תתערער, נכון?

אבל השאלות האלה ("האם זה הוגן?" "האם זה ייתכן?") הן כמעט אף פעם לא השאלות הנכונות. כי עקב בצד אגודל, בתהליך עקבי שנמשך כבר יותר ממאה שנים, המדינות – כל המדינות – משכללות את יכולתן לפקח על היחיד ולהכתיב את צעדיו ואת מחשבותיו. ולכן השאלה שצריך אדם לשאול את עצמו היא האם מה שאנחנו רוצים זה מערכת פוליטית שהנבחרים שלה – ללא הבדל מפלגה או צד פוליטי – לא תופסים את עצמם כמשרתי ציבור אלא כמי שיש להם זכות מובנת-מאליה לכפות את גחמותיהם וחלומותיהם על ציבור גדול של אנשים באמצעות היכולת להטיל סנקציות חוקיות וכלכליות. וכפיית גחמות וחלומות של פוליטיקאים לעולם לא משרתת את הציבור, לא משנה כמה צדקנות נלווית אליה. ממסד פוליטי שמבקש לכפות גחמות הוא ממסד פוליטי שחושב כוח, ומי שחושב כוח לעולם לא מוותר עליו ולעולם לא מסתפק במה שכבר יש לו.

אם יש הצדקה אחת לצמצום כוחם של מנגנוני המדינה (ומנגנונים בכלל) – ויש הרבה יותר מאחת כזו – היא ששיטה פוליטית שמאפשרת ומעודדת פוליטיקאים להפריע עוד ועוד לחיי הציבור באמצעות עוד ועוד יוזמות, חוקים ומיסים, היא שיטה שמראש ברור וידוע שתמשוך אליה מגלומנים שמבקשים לפצות על תחושת ערך-עצמי בעייתית באמצעות כוח עם גיבוי משטרתי ומשפטי להכתיב את חייהם של מיליונים. זו שיטה שלא מושכת טיפוסים שרוצים לשרת, אלא טיפוסים שרוצים למלוך.

ממסד שלטוני צריך לעשות את המינימום ולגבות את המינימום ולהכתיב את המינימום. אין לו בשום פנים ואופן את הזכות לכפות תפיסה מוסרית של מישהו, מי שלא יהיה, באמצעות סנקציות כלכליות וחוקיות. זה לא עניינם של אלו שהציבור מממן את משכורתם כמה הציבור הזה מרוויח או מה הרגלי הבילוי שלו או מה צורת העבודה המועדפת עליו. אנחנו לא צריכים פוליטיקאים שבאים לכפות ולהטיף, אנחנו צריכים פוליטיקאים זהירים מאוד בכוחם שבאים לשרת את הציבור. ולשרת את הציבור אומר דבר אחד: לנגוס את החלק הקטן ביותר מכיסו, חירותו ותודעתו.

אירופה מתקדמת בצעדי ענק אל העבר שלה

המשבר האוקראיני, שהוא למעשה משבר רוסי-מערבי, מקבל תשומת-לב רבה בימים אלה, ובצדק רב. אין גבול לסמליות שאפשר לתלות במאבק הזה: הענק הרוסי המגומד שנלחם בכוח על תחום ההשפעה המסורתי שלו בעידן של ארה"ב מתקפלת וקטנה; מדינה שהושפלה ונבזזה על-ידי אימפריאליסטים קומוניסטיים מנסה לקושש מעצמה איזשהו דחף דמוקרטי; אסיה המתעוררת מול המערב הנרדם. כל אלה היבטים של המאבק האוקראיני שמדובר ועוד ידובר בו רבות.

אני רוצה להציע שתי זוויות נוספות להתבוננות במאבק הזה. הראשונה היא "נואלותן של אידיאולוגיות ענק מלאכותיות". הרוסים בזבזו חיים של מיליונים וסכומי כסף שלא יאמנו על הפצת הקומוניזם שלהם – והפרוייקט כשל כליל והגיע לאקורד סיום סמלי ומצמרר בצפון-קוריאה של פצצות אטום ואיכרים מתים ברעב. האמריקנים עשו מאמץ דומה להרחיב את תחום השפעתם – וגם הפרוייקט שלהם מעלה חרס בידו: מצרים מתרחקת מהם, אנקרה נותנת להם כתף קרה, הודו מחמיצה להם פנים, את פקיסטן הם איבדו מזמן, ובאירופה הם אהודים רק קצת יותר מהטאליבן.

המסקנה בעניין זה, של אידיאולוגיות תרבותיות יומרניות, דומה מאוד למסקנה הנובעת מהתנהלותם של חברי-כנסת ישראלים: רק צניעות וענייניות יושיעו את העולם מבעיותיו. שום ניסיון מלאכותי להנדס את נפש האדם, או מדינות, או יבשות, או את העולם – לא צלח ולא יצלח (ולכן גם הג'יהאד יסתיים, מלבד ערימות של גופות, בלא-כלום). שום טיפת מים אינה חומקת מהערוץ שההיסטוריה כורה בדחפה הבלתי-נשלט קדימה. אם יש לאדם, כולל אדם בעמדת כוח, השפעה על התרבות סביבו, היא לכל היותר מקומית וחולפת. את האמת הזו צריכים לזכור תמיד כל מי שנלחמים בשם ערכי-על וארגוני-ענק ומגה-אינטרסים.

הלקח שתאוריות גדולות תמיד מתרסקות והמציאות חוזרת להתעצב סביב אמיתות אנושיות בלתי-משתנות תופס גם לגבי אירופה, או לגבי הפרוייקט המגלומני ביותר בתולדותיה: האיחוד האירופי.

בקיעים וסימני שאלה בפרוייקט המפלצתי הזה אמנם קיימים ומתגלים כל הזמן מחדש, אבל להערכתי העימות הנוכחי עם רוסיה עשוי לזרז מאוד את התרחבותם. זה יקרה באופן ישיר, כי רוסיה הלא-סלחנית של פוטין תבקש לפגוע באירופה על מה שהיא רואה כעלבון והתערבות חצופה, ולא מופרך בכלל שהיא תעשה זאת על-ידי המנגנונים המנוסים והבדוקים שלה מימי המלחמה הקרה: זריעת סכסוכים בין קבוצות אתניות באמצעות פרופגנדה וטרור. רוסיה היא המומחית הגדולה בעולם לכאלה, ואפשר רק לדמיין מה יקרה אם היא תחליט להכניע את אירופה באמצעות ערעור וסיוע לוגיסטי ל"אוכלוסיות מוסלמיות מדוכאות", לבדלנים קטלונים, לסקוטים ואירים, לקורסיקאים ואחרים. המנגנונים הרוסיים המוכחים האלה, בתורם, עלולים ליפול על קרקע פוריה מאוד של בדלנים ושואפי עצמאות, שפיותיהם נסתמו בשם אחדות אירופית שהיא לא יותר מתאוריה פוליטית מזויפת כשם שהיא עצומה.

באמת תודה לפמיניזם

כמו רבים וטובים במחוזותינו צפיתי גם אני בסדרה 'הגשר' בגרסתה הדנו-שבדית. ולבד מזה שנוכחתי לדעת ששבדיה ודנמרק הכה שלוות וגן-עדניות בעינינו הן שדות-מערכה לשלל רעיונות ותחושות ופחדים, חברתיים והיסטוריים ואישיים, שמתי לב למשהו מעניין.

צמד הגיבורים של הסדרה הם הבלשית השבדית סאגה נורן והבלש הדני מרטין רוד, שמשתפים פעולה בחקירת פשעים שהתבצעו משני צידי גשר אורסנד המחבר בין דרום שבדיה לצפון דנמרק. סקנדינביה היא אולי המקום עם המודעות הגבוהה בעולם לייצוג קולנועי ואומנותי של נשים, ולכן אני מניח שיוצרי הסדרה, גם אם לא באופן ישיר, לקחו בחשבון את הצורה המסורתית שבה מציגים נשים וגברים, או למעשה חושבים על גברים ונשים. כי סאגה ומרטין מייצגים את הגברי והנשי בצורה כמעט מוגזמת, אבל תוך כדי היפוך מוחלט של הסטריאוטיפ: סאגה אנליטית להפליא ובעלת גוון קל מאוד של אוטיזם, כך שקשה לה לתקשר רגשות בצורה מילולית ופיזית, בעוד מרטין הוא רגשן גדול שעיניו לחות מדמעות לפחות פעם או פעמיים בכל פרק. באופן הזה סאגה ומרטין מייצגים היפוך של תפיסה מסורתית של גברים כאנליטיים וקונסיסטנטיים ושל נשים כמושפעות, או אולי חשופות מידי רגשית.

הסדרה בנויה מצוין כך שהניגוד הזה עובד בלי לצרום בעין: אתה מאמין לאופן שבו שתי הדמויות הנהדרות האלה בנויות. אבל אחרי שצפיתי בסדרה המחשבה על מרטין התחברה לי לדברים שאני חושב כשאני רואה אבות מטיילים עם עגלות, או מחבקים ומנשקים את הילדים שלהם, או משוויצים בנסיכות ובנסיכים שלהם ברשתות החברתיות. כי אנחנו חושבים כל הזמן על פמיניזם במובן של מה הוא משיג עבור נשים ומה הוא מאפשר להן, שאלה דברים, בבסיסם, טובים ונכונים. אבל אנו מפספסים את המתנה המשמעותית שפמיניזם העניק לגברים: הוא מאפשר להם להתחבר אל היסוד הרגשי של חייהם. אישה שיוצאת לעבוד פירושה אב שנמצא יותר שעות עם הילדים, ואב שנמצא יותר שעות עם הילדים הוא אב שקשור אליהם רגשית ומרגיש חופשי להביע את זה באופן אחר לגמרי מהמודל שהכירו גברים בני המאות האחרונות – לפחות בתרבות המערב. כאלה שחיו בעולם נפרד כמעט לחלוטין מזה שחיו בו נשותיהם וילדיהם.

כמי שכמו מרטין רוד קצת נוטה לשמנמנות ולעיניים שמתלחלחות בקלות, אני חושב שאני יכול להגיד תודה לפמיניזם שחזר והראה לנו שנשים יכולות לחשוב וזה בסדר, וגברים יכולים להרגיש, וגם זה בסדר.