מזה 13 חודשים נתניהו לא התראיין בכלי התקשורת ולא ענה לשאלות או ביקורת. למה לציבור לא אכפת?
מזה 13 חודשים נתניהו לא התראיין בכלי התקשורת, לא ענה לשאלות קשות, ולא נאלץ להסביר את עמדותיו מול כלבי השמירה של הדמוקרטיה • אבל משום מה, את האזרח הקטן זה לא ממש מעניין • אבישי עברי עוקב בדריכות, שומע את תגובות הגולשים והוא כאן עם כמה תובנות אודות אופיו של "העם" שבידיו נמסר השלטון
תגובות שליקטתי לפרויקט "שעון העצר של נתניהו" בפלוג (הבלוג המומלץ של טל שניידר ושלי), העלו בי את החשש שדווקא "אצלנו" (יהא זה אשר יהא) יש חוסר הבנה בסיסי של תפקיד התקשורת החופשית בדמוקרטיה מודרנית. ננסה למלא את החלל.
שעון העצר האמור מודד את הזמן שחלף מאז הראיון האחרון שהעניק ראש הממשלה נתניהו לכלי תקשורת ישראלי (13 חודשים וחצי כרגע). חשבנו שאין צורך להסביר מה הבעיה בהתנהלות הזאת של ראש הממשלה, ויש רק להצביע עליה. עוד חשבנו כי הנושא לא ייפול למהמורה הרגילה של כל דיון פוליטי בישראל – השסע המלאכותי ימין/שמאל, הקובע במידה רבה את עמדותיו של כל אזרח על-פי השתייכותו השבטית ובמנותק משיקול דעתו. נראה כי טעינו בשתי ההנחות.
תגובה נפוצה היתה "טוב שלא יתראיין לתקשורת השמאלנית שמעוותת את דבריו ותוקפת אותו". התגובה הזאת לוותה בדרך כלל בנימה של שמחה לאיד ותחושת נקם, "ביבי לא סופר אתכם העיתונאים!". המשטמה של החלקים השמרניים יותר בחברה ל"תקשורת השמאלנית" איננה חדשה ואיננה מיוחדת דווקא לישראל. כותב שורות אלה במיוחד, לא נאחז תדהמה לנוכח גילויי שטנה כאלה כלפי התקשורת המקומית, שרשמה כישלונות מפוארים בחשובים שבתפקידיה כמעט מול כל אירוע משמעותי בהיסטוריה הלא רחוקה שלנו.
אבל כעס על פגמי העבר לא צריך להתרגם לרגשות נקם כלפי התקשורת. נהג שחגורת הבטיחות לא הצילה אותו מפגיעה בכמה תאונות יכעס עליה, יחרים אותה וייסע בלעדיה מעתה והלאה? זה טפשי. לא יוקרתה של התקשורת עומדת על הפרק (טל ואני, למשל, לא חושבים שנתניהו צריך להתראיין דווקא לבלוג המצוין שלנו, אם כי לא נסרב כמובן), אלא דווקא כבודם של אזרחי ישראל וכבודם ובריאותם של היחסים התקינים בין פקידי הציבור לבוס שלהם (אנחנו), יחסים הזקוקים לניעור רציני וכוונון מחדש.
הפייסבוקיזם לא יעזור
טענה-אחות לזאת היא : "נתניהו לא צריך את המסננת (הסססססמולנית!!) של התשקורת, הוא מתקשר איתנו דרך הפייסבוק והיוטיוב". מגיב אחד בבלוג שלנו כתב: "דמוקרטיה אמיתית זקוקה למעבר חופשי של מידע גולמי" (לעומת המידע המסונתז שמעבירה התקשורת כביכול). זאת טענה שנשמעת הרבה פחות טפשית ממה שהיא באמת, ונתקלתי בה פעמים רבות. היא שואבת את כוחה מעוצמתם המהממת של הנסים הטכנולוגיים הבלתי-נתפסים שבתוכם אנו חיים בעידן טכנולוגיית המידע. נדמה שכל יום נולדת שיטה חדשה ומגה מגניבה לשתף מידע ולכרות מידע, וכך קל לקפוץ למסקנות שטחיות בדבר חשיבותו של המידע עצמו, או חשיבותם של ערוצי זרימתו המסורתיים.
נבהיר אפוא: דמוקרטיה זקוקה למעבר, או יותר נכון לנגישות, של מידע גולמי, אך זקוקה לא פחות לעיתונות חופשית וחזקה שמתווכת בין המידע לצרכניו ובין הציבור לנבחריו. גם לו היתה "העברת מידע" הפונקציה היחידה של ראיונות עיתונאיים, עדיין היה בהם צורך גם בעידן הפייסבוק והיוטיוב. המחשבה שבעקבות היכולת הטכנית התיאורטית לגשת למידע רב האזרח בהכרח מודע יותר בפועל למידע הרלוונטי, היא מחשבה מופרכת.
למשל, רוב החוקים, הצעות החוק ופרוטוקולי ישיבות הכנסת המהווים חומר למרבית דיוני הפייסבוק של אזרחים מודעים פוליטית, נגישים לכולם באתר הכנסת ואתרים דומים. אך כמה מתוך אותם אזרחים טרחו לגלוש לאתרים הללו ולעיין בהם? סביר להניח שכל מי שקורא טור זה עכשיו חיווה או גיבש דעה, בדיון וירטואלי או ממשי, על ועדת שקד וחוק "השוויון בנטל" המעסיק כעת את הציבור הישראלי. כמה מכם קראו את החוק המדובר? אל תתביישו, בדמוקרטיה פרלמנטרית אי אפשר באמת לקרוא את כל המידע הרלוונטי לקבלת החלטות. אין באמת גישה למידע הזה בלי מתווכים.
הנה ניסוי קטן שאני נוהג לערוך, שמעולם לא הכזיב: בפעם הבאה שמישהו מגנה באזניכם את התקשורת במסגרת דיון בכל נושא אקטואלי שהוא, שאלו אותו מאיפה הוא יודע מה שהוא יודע בעניין. לא תהיו מופתעים לגלות שכמעט כל המידע שלו מגיע מאמצעי התקשורת שאותם הוא מקפיד לשקץ.
מי מפחד מביקורת ציבורית?
אבל כמובן ש"העברת מידע" גרידא לא ממצה את תפקידה של התקשורת ותפקידם של העיתונאים. אין שום מקום להשוואה בין נאום ביוטיוב או פוסט בפייסבוק למסיבת עיתונאים אמיתית שבה נבחר הציבור נשאל שאלות אמיתיות. עצם המעמד בו פקיד הציבור מעומת עם קושיות ומחויב לענות עליהן, הוא אבן יסוד בדמוקרטיה תקינה, אפילו ברמה החינוכית-סמלית.
בארצות-הברית מתקיים נוהל ותיק שלוואי ויאומץ אצלנו יום אחד: שימוע פומבי לפני מינויים ציבוריים. כאשר אדם עומד על סף מינוי לתפקיד רם-מעלה, עליו לעבור שימוע מול צירי הקונגרס, ולענות על כל שאלותיהם, בכל הנושאים, גדולים כקטנים. אני ממליץ בחום לכל ישראלי לחפש טקס כזה ביוטיוב כדי להבין את הפער בתרבות הארגונית והפרלמנטרית בין המדינות.
יש לישראלים אמנם תדמית "חצופה" בעיני עצמם, אולי בגלל האלימות הכבושה ברחוב, אבל האמת היא שהדמוקרטיה שלנו אוטוריטרית למדי והיחס לפקידי ציבור – מהשוטר ברחוב ועד השופטים והשרים – הוא מעריץ ומתבטל. נבחרי הציבור שלנו מרגישים הרבה פעמים שהציבור הוא לא יותר מאשר מטרד מעצבן, ולא הבוס שחייבים לתת לו תשובה. מדיניות ה"אין ראיונות" של נתניהו ממשיכה את המסורת הזאת.
נדרשת עבודת חינוך ארוכה כדי להצמיח פה אזרחים המבינים את האחריות האזרחית שמטילה עליהם ההשתתפות בדמוקרטיה פרלמנטרית. האחריות, בין השאר, לעקוב אחר פקידי הציבור ולוודא שהם מבינים את המשימה שהוטלה עליהם ועושים כל שביכולתם למלא אותה. יהא המאמר הצנוע הזה תרומתי הדלה למטרה הנעלה הזאת.
ההבדל בין שימוע בקונגרס לראיון ב-CNN הוא מהותי.
מעבר לכך, עוד מספר שנים הציבור יקבל החלטה אם המדיניות הזו לרוחו או לא.
שמחה לאיד לתקשורת היא לא בהכרח דבר רע. אולי כשהעם יאמין יותר לתקשורת הוא גם ירצה שנציגיו יתראיינו לה.
אכן ההבדל הוא מהותי, אבל את שניהם צריך, ואת שניהם אין פה.
ההחלטה אחת ל 4 שנים אינה מספקת. העם בוחר במשהו, ובתוך הזמן הזה דברים משתנים- בעיקר הדעות של הפוליטיקאים אותם העם בחר.
ההתנתקות היא הדוגמא החזקה ביותר שאני מכיר, אבל וודאי שלא היחידה.
"מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל" אמר רבין, ומייד לאחר הבחירות עשה הכל כדי לרדת מהרמה. שוב ושוב הפוליטיקאים מבטיחים. שוב ושוב מתברר שמה שאמרו לפני הבחירות לא ממש משנה להם.
לציבור הזכות לקבל תשובות.
והתקשורת צריכה לדרוש אותן בשמו (גם אם הפוליטיקאי פונה כלפי הדעה "הנכונה" כרגע)
אין ספק שכל מה שאמרת נכון.
אבל לא זכור לי שהתקשורת העלתה שאלות קשות בהתנתקות.
ומה שאני בטוח בו לחלוטין הוא שהציבור יצא להפגין בצמתים כנגד ההתנתקות בלי שום סיוע מהעיתונות. לא צריך לזלזל בציבור, ולא צריך לנפח את התקשורת למה שהיא איננה.
לנסות להסביר לנו ש"אז מה עם התקשורת סמולנית, עדיין ביבי צריך להתראיין" – זה כמו שהשמאלנים מסבירים לך ש"אז מה אם יש סעיף אוטומטי נגד ישראל בכל התכנסות של במועצת זכויות האדם של האו"ם – עדיין צריך להתייחס לטענות שלהם". אז לא. כשהמשחק מכור – אל תשחק. בישראל יש מלחמת רעיונות ומלחמת מחנות. במלחמה הזאת אנחנו לא רוצים להיות צודקים. במלחמה הזאת אנחנו רוצים לנצח. שהתקשורת תלך לחפש ותעשה חשבון נפש. אף לא ראיון אחד ואף לא מסיבונת עיתונאים קטנטנה לפני כן.
הכל טוב ויפה, אך כשהמססנת מעבירה רק מיץ שמאלני קיצוני היא מקולקלת, עדיף אם-כן להכין את הלימוננע מהרשת. כשבראיון יעלו שאלות נוקבות גם מהצד השני אשמח להאזין. פשוט, בלי פילוספיה חינוכית-סמלית. עייפנו עברי, עייפנו. (ב. הראיון של שימוע נשמע מעניין)
וכמה עיתונאים קוראים את הצעות החוק? כמה מהם פשוט מקבלים מסרים מכותבים מאנשי יח"ץ של אנשי שלומם? את כמות הפעמים שבהם עיון פשוט בדו"ח הלמ"ס חושף את השקרים (לאטמה מישהו?) אבל ואת הבורות של מי שכתב אותה כתבה אני כבר לא יכול לזכור (ובכלל מספרים נוטים לבלבל כתבים (ראה ערך גדעון לוי והסקר שלא היה) ושאני לא אתחיל לדבר על כתבות מדעיות).
בסופו של דבר אם המתווך מידע שלך משקר מרמה וגונב דעת ומאתרג לדעת בצורה פתלוגית אני אהיה כסיל להאמין לו, נסה לחשוב בכיון ההפוך אם יש לך מכר שכל הזמן מבקש ממך כסף וכל פעם אומר שזה פעם אחרונה ושהפעם ישיב את הכסף, האם היית מאמין לו? האם אחרי התחקיר המליון של רביב דרוקר (מישהו זוכר אחד לילאן פרץ?) על זה שהטעם המזעזע של שרה נתניהו בבגדים משפיע איראן אתה מצפה שבאמת נטרח להאמין מה למה שנאמר בתקשורת?
לגבי הטענה שלך הסיבה היחידה שיש עוד גרעיני אמת כלשהם במקצוע הזה הם האיום בתביעת לשון הרע, אבל אפילו זה לא נכון יותר אחרי שאילנה דיין יכול לשקר במצח נחושה (סרן ר') ועדיין להתחשב תוכנית תחקירים, כל עוד אמנון אברומיבץ נחשב פרשן בכיר ולא מוקע על ידי המקצוע שלו אמירה הס קוראת לרצח של יהודים ואח גדעון לוי או גדעון לוי אז לא אז לזונות מתל ברוך ניתן יותר קרדיט, את הדייסה של חוסר הפס ששמים על המקצוע אחראים הכתבים (וזה למרות האיי קיו הגדול הנפלא והכביר שלהם) .
לכל מי שתוקף את הדברים עקב "חוסר האמינות של התקשורת", "התקשורת סמולנית" ושאר הפיקנטריה, אתם מפספסים את הנקודה – ראש הממשלה הוא של כולם והוא צריך לתת תשובות בשפה חופשית לכולם, זה כולל את העיתונות "השמאלנית" וגם את קהל המעריצים שלו בישראל היום. הויתור על הזכות לשמוע את ראש הממשלה עונה ללא דף מסרים היא זכות בסיסית של האזרחים במדינה – אין סיבה שנוותר אליה, לא משנה מי שואל את השאלות
צריך לעשות תיקון פלורליסטי לתקשורת הישראלית, ובשביל לעשות אותו, חייבים בהתחלה להחליש אותה. אם לא נפגע בתקשורת, היא לא תשתנה. אין ברירה. נצטרך לאכול כמה שנים את התפוח הרקוב הזה, של זלזול בתקשורת, על מנת שלא להתקע בעתיד עם תפוח רעיל ומסוכן הרבה יותר – תקשורת שלא עושה את תפקידה.
כל הטיעונים נורא נכונים, אבל יש פרט אחד שמייתר אותם כמעט לחלוטין. נתניהו כן מתראיין לתקשורת הזרה, שם הוא נשאל על רוב הנושאים שחשובים לאזרחי ישראל, וראיונות אלו זמינים לציבור. למעשה נתניהו מחרים חלק מכלי התקשורת, את הישראלים שבהם. הפגם היחיד הוא העיסוק המועט בענייני פנים.
אז שיתראיין ל"מידה".
מה לראיונות בטלויזיה הוא עולה בלי דף מסרים?
הרי ממילא מסכמים את השאלות מראש. ממילא הוא לא עונה לחלק מהשאלות. והוא רק מקנה אמינות לתקשורת. כמו שהקרן לישראל חדשה מממנת גם כמה אירגונים לגיטימיים בשביל לכסות את ערוותה, ככה ראיון של ביבי לטלויזיה יתן לה נופח של אמינות.