כשיבוא שלום

סיכונים וסכנות

מרבים לעסוק במחירים הכבדים אותם תאלץ ישראל לשלם תמורת הסכם השלום עם הרשות הפלסטינית. הוויתורים הנדרשים יהיו, לכל הדעות, סיכון בטחוני כבד. ההסכמים שיכללו עקירת עשרות ישובים ואלפי אזרחים,יהיו כרוכים בקרע פנימי קשה ומסוכן שאת תוצאותיו קשה לנחש, אך התמורה לכל אלה יהיה השלום לו אנו כל כך מתגעגעים. מרבים לדבר על המחיר וממעיטים לבחון את "הסחורה".

כל מיני שלום

"שלום אמת" הוא משהו יותר ממצב בו לא מתרחשת מלחמה. "שלום אמת" זה גם יותר מהסכם שלום. "שלום אמת" קיים בין ארצות הברית וקנדה, המקיימות בניהן יחסי ידידות, מסחר, תיירות ושיתוף פעולה.

השלום בין קנדה וארצות הברית הוא "שלום אמת" כיוון שהמלחמה האחרונה בין ארצות הברית לבין השלטון הבריטי בקנדה התרחשה לפני למעלה ממאתיים שנים (ב-1812). אי אפשר לחתום על "שלום אמת". שלום נעשה "שלום אמת" רק כאשר הוא עומד במבחן עשרות רבות של שנים לאחר חתימת ההסכם וקיום יחסי השלום. כל שנה ש"עוברת בשלום" עושה את השלום לקצת יותר "שלום אמת".

יש גם "שלום ספרותי", שלום של הנביאים, המשוררים, והחולמים. שלום שאין יפה ומושלם ממנו, שלום בו גר הזאב עם הכבש. השלום הספרותי לא היה קיים בהיסטוריה ואין לו מקום במציאות. הנביא ישעיהו תאר את זמנו ומקומו של השלום הזה: "והיה באחרית הימים". כמובן שזה לא עכשיו. יש ערך חינוכי ותרבותי לשלום של השירה והחלומות, אבל תהיה זאת טעות מסוכנת לערב אותו עם השלום ההיסטורי והריאלי שעומד על הפרק.

השלום הריאלי

השלום אותו מנסים להשיג ג'ון קרי וציפי לבני אינו שלום עם שכנותנו ירדן ומצרים שהסכם השלום איתם קיים מזמן. על ישראל אין כבר איום של צבאות אויב מהגבול המזרחי והדרומי. גם צבאות סוריה, לבנון ועיראק אינם מאיימים ואינם מסוגלים לאיים על ישראל.

על ישראל מאיימים ארגוני טרור: החמאס מרצועת עזה, מסיני ומהגדה המערבית, החיזבאללה עם אלפי הרקטות מלבנון, וארגונים ג'יהאדיסטיים מעבר לגבול הסורי. אף לא אחד מהארגונים האלה אינו אמור לחתום על שלום או להפסיק את המלחמה. ההסכם לא יקטין את האיום על ישראל ולא ימנע את הצורך במבצעים צבאיים בלבנון ובעזה.

גם הסכסוך עם הרשות הפלסטינית לא יסתיים בחתימה החגיגית. בין הנושאים שיתדלקו את הסכסוך (רשימה חלקית): תנועה חופשית בין עזה לגדה, הגברת פעילות הג'יהאד והחמאס מיהודה ושומרון, פעולות צה"ל בשטחי המדינה הפלסטינית ורצועת עזה לעצירה ועקירה של טרור, שחרור אסירים ישנים וחדשים, עובדים ומהגרים פלסטינים בלתי חוקיים, סכסוכי גבול עם גושי ההתנחלויות, התנגשויות בירושלים וב"מקומות קדושים", עימותים כלכליים עם טענות קיפוח וזאת רק ההתחלה.

אולי "הסכם השלום" ישפר את מצבנו באירופה? כמה חבל שלא. כמו היציאה מעזה, שהייתה האות לפתיחת הקמפיין על "המצור", הקמת "המדינה" הפלסטינית המחולקת בין הגדה והרצועה על 20 אחוזים משטחה של ארץ ישראל המערבית בלבד לא תביא תועלת. השארת הפליטים במחנות, הבדלי רמת החיים בין פלשתין וישראל, המחסור במים בגדה וברצועה והפיקוח על מעברי הגבול עם ירדן, כל אלה יגבירו את הזעם, החרם והאנטישמיות באירופה. פעילויות למניעת הטרור ביהודה ושומרון ינציחו את אשמת האפרטהייד והכיבוש. האיסור על כניסה חופשית של פלסטינים לישראל ביחד עם חוק השבות ליהודים, יביאו את האירופים ושותפיהם בישראל לתיאור ישראל כגזענית וקולוניאליסטית.

אזהרה

אפשר לתמוך בהסכם שלום עם הרשות הפלסטינית, מותר גם להסכים למחירים הנדרשים תמורת הסכם כזה, אולם, לא מומלץ לשגות באשליות. כגובה הציפיות מ"השלום" כך תהיה עוצמת החבטה על קרקע המציאות.

עוד משהו

מה ההבדל בין פסימיסט לאופטימיסט?
הפסימיסט יודע יותר…