האם הייתם רוצים עו"ד שדעתו מחייבת אתכם, ושברצונו הוא יכול לנהל חקירה משלו נגדכם? נשמע מופרך? כך מתנהל היועץ המשפטי לממשלה
אחרי בית המשפט העליון, נדמה שהסמכויות החזקות ביותר נמצאות בידיו של היועץ המשפטי לממשלה: חוות דעתו מחייבת את לקוחותיו, יש לו בלעדיות בייצוג שלהם, והוא אף רשאי לפתוח כנגדם בחקריה כאשר הדבר מתחשק לו. רק בסוף שרשרת הסמכויות ניתן למצוא את הממשלה. כיצד הכל התחיל?
בשנת 1962, ועדה בראשות השופט אגרנט קבעה את סמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה, בציינה ש:
הסדר הטוב במדינה מחייב כי בדרך כלל תתייחס הממשלה לחוות הדעת המשפטית כאל חוות דעת המשקפת את החוק הקיים. עם זאת רשאית הממשלה … להחליט כיצד עליה לפעול במקרה המסוים לפי שיקול דעתה שלה.
במלים אחרות, היועץ כשמו כן הוא – רק יועץ. חוות דעתו היא לא פסק דין והממשלה לא מחויבת כלפיה. את זאת קבעה ועדת אגרנט באופן חד-משמעי.
ולמרות זאת, היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר טען בשנת 1986, כי "הממשלה צריכה לנהוג על-פי חוות הדעת של היועץ". הוא לא הסתפק רק בטענה (בניגוד למסקנות ועדת אגרנט) שהממשלה צריכה להתייחס לחוות הדעת של היועץ כמין פסקי דין, אלא גם הוסיף עליה כי במידה שהממשלה תסרב לציית ליועץ המשפטי, האחרון רשאי לסרב לייצג את המדינה בבג"ץ – בעוד שהמדינה מצדהלא תוכל לשכור תחתיו עורך-דין פרטי. לטענות אלו של זמיר לא היה שום בסיס, לא בדו"ח ועדת אגרנט ולא בחוק.
זה לא הפריע לשופט אהרן ברק להפוך את העמדה של זמיר לנוהל מחייב, באמצעות פסק דין משנת 1993 שבו קבע כי:
היועץ המשפטי לממשלה הוא הפרשן המוסמך של הדין כלפי הרשות המבצעת … ופירושו שלו מחייב אותה פנימה … השקפה זו יונקת חיותה מהמסורת החוקתית שלנו. מסורת זו גובשה בדו"ח ועדת משפטים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה (1962). מאז היא נהפכה לחלק מהמשפט הנהוג בישראל.
אולם, כפי שראינו, ועדת אגרנט קבעה דווקא להפך: "רשאית הממשלה להחליט כיצד עליה לפעול במקרים מסוימים, לפי שיקול דעתה שלה". באשר ל"מסורת החוקתית" שמציין ברק, ובכן, היות שלישראל אין חוקה כלל – מדובר בלא פחות מהמצאה מצדו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר.
אגב, פסק הדין נכתב בעקבות עתירה שהוגשה לבג"ץ, אשר תבעה לחייב את ראש הממשלה דאז יצחק רבין לפטר את השרים אריה דרעי ורפאל פנחסי. רבין התנגד לפיטורי השרים, אך פרקליטת המדינה באותה תקופה, דורית ביניש, תמכה בפיטוריהם. בבג"ץ, ביניש הציגה את עמדתה במקום לייצג את הלקוחה (הממשלה). כאשר עורך-דינו של פנחסי ניסה להבין כיצד ייתכן שעמדת הממשלה שונה מזו של היועץ המשפטי שלה, הסביר לו השופט ברק שעמדתו של ראש הממשלה אינה רלוונטית ואינה מעניינת אותו:
אמת, דעתו של מר יצחק רבין, ראש הממשלה, הינה שונה. היועץ המשפטי לממשלה הסכים להביאה לידיעתנו. זאת סמכותו. אך לא עמדה זו היא שיוצגה לפנינו.
במלים אחרות, היועץ המשפטי אפילו לא היה צריך ליידע את בית המשפט אודות עמדתה הבלתי-רלוונטית של הממשלה. למעשה, ההחלטה לפטר או לא לפטר שר, היא לא סמכות השייכת לראש הממשלה אלא ליועץ המשפטי שלו.
יועץ משפטי כל-יכול
בית המשפט העליון והיועץ המשפטי לממשלה קבעו אפוא סמכויות לעצמם, שהחוק כלל לא העניק להם. במעשה לוליינות הפכו השופטים את עורך-הדין הממשלתי למפקד העל של הרשות המבצעת, ואת חוות דעתו לפקודה. כעת, כיוון שהיועץ המשפטי לממשלה עומד גם בראש התביעה (בסמכותו להורות על פתיחת חקירה ועל הגשת כתבי אישום נגד חברי כנסת, שרים, ואף נגד ראש הממשלה עצמו), לא כדאי לעורר את מורת רוחו ב"אי-ציות" לפקודות שהוא מרעיף על הממשלה.
היועץ המשפטי לממשלה מרכז בידיו סמכויות רבות ובלתי הגיוניות. הוא הפך למחוקק באמצעות חוות הדעת שלו; לבא-כוחה של הממשלה עם בלעדיות בייצוג המשפטי, לצד האפשרות לסרב לייצגה בבג"ץ; וגם לתובע של נבחרי הציבור. ריכוז כוח וסמכויות דומה לא קיים באף מדינה דמוקרטית אחרת בעולם.
בממשלת נתניהו השנייה, ניסה שר המשפטים יעקב נאמן להפריד בין היועץ המשפטי לתביעה. אולם, פרקליט המדינה משה לדור הודיע לו שהוא מתנגד למהלך, ונאמן נכנע לפקיד הבכיר הנתון למרותו בלא כל מאבק. כפי שטען מני מזוז: "המציאות שלנו בשנים האחרונות היא שיש לנו שרים לעומתיים". יעקב נאמן לא רצה, כנראה, להיות "לעומתי".
הממשלה מתפרקת מסמכויותיה
אם לא די בכך שברק וזמיר הפכו את דו"ח ועדת אגרנט על ראשו, בעקבות פרשת "בר-און–חברון" מונתה ועדה לבחינת שיטת המינוי של היועץ המשפטי לממשלה; דו"ח הוועדה המליץ להקים ועדה לאיתור מועמדים עבור תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. תפקיד ועדה זו הוא למצוא מועמדים מתאימים ולהמליץ עליהם. רשמית, הממשלה קבלה את הצעת הוועדה. בפועל, הממשלה ויתרה על סמכותה לבחור את היועץ המשפטי שלה, והעבירה אותה לוועדה החדשה.
מצב דומה שורר גם בהליך מינוי פרקליט המדינה. בפעם האחרונה, הוועדה לאיתור מועמדים לתפקיד הפרקליט הבכיר מצאה רק מועמד אחד, שי ניצן, ורוב שרי הממשלה בחרו לאשר את המינוי.
פרופ' דניאל פרידמן מתעד בספרו הארנק והחרב, ישיבת ממשלה שעסקה במינוי פרקליט ויועץ משפטי לממשלה:
חשתי אווירה של פחד. יועץ משפטי שהעמיד לא מכבר נבחרי ציבור לדין, ואחרים נמצאים בחקירות תחת הנחייתו – גם אלה שאינם נבדקים כרגע שמעו על 'הפרת אמונים', והם ערים לכך שניתן לפתוח בחקירה נגדם על כל עניין של מה בכך.
נציג שירות המדינה לשעבר, שמואל הולנדר, אמר דברים דומים לבן כספית בעיתון 'מעריב': "יש ישיבות ממשלה שיושב שר שתלוי ועומד נגדו תיק, או חקירה, או בדיקה … בינתיים יש הצבעה בנושא שקשור לפרקליטות. מה אתה חושב שהשר הזה יצביע?".
למרבה ההפתעה, מתברר כי האופי המחייב שהעניקו שופטינו לחוות הדעת המשפטית של היועץ, מהווה עבורם עניין גמיש שיכול להשתנות לפי הנסיבות. אחרי התפטרותו של אהוד אולמרט, ממשלתו הפכה לממשלת מעבר. למרות העיתוי כינס שר המשפטים פרידמן את הוועדה למינוי שופטים, והיועץ המשפטי לממשלה מני מזוז אישר בחוות דעת שניתן לכנס את הוועדה גם בתקופת ממשלת מעבר. על-פי פסיקת בג"ץ, כזכור, חוות דעתו של היועץ המשפטי מחייבת. אלא ששופטת בית המשפט העליון, דורית בייניש, בחרה להתעלם מחוות הדעת המלומדת ולא להשתתף בדיוני הוועדה, בטענה שלא ניתן למנות שופטים לעליון תחת ממשלת מעבר. בייניש עצמה, אם תהיתם, מונתה כשופטת עליון תחת ממשלת המעבר של שמעון פרס לאחר רצח רבין.
אם כן, כפי שמציע נייר עמדה של 'פורום קהלת למדיניות', כדאי להגדיר מחדש את הסמכויות של היועץ המשפטי לממשלה, ועמו של יתר היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה השונים, כך שחוות דעתם המשפטית תהיה בגדר המלצה בלבד. בדיוק כפי שמשתמע משמם. על מתנגדי ההצעה הזו, מוטלת האחריות להסביר איזה חלק מהמילה "יועץ" לא מובן להם.
ד"ר עמנואל נבון הוא ראש החוג למדע המדינה ותקשורת במכללה החרדית בירושלים, עמית בכיר בפורום קהלת למדיניות, ומרצה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל-אביב ובמרכז הבינתחומי הרצליה.
הממשלה חייבת לפעול בהתאם לחוקי הכנסת. היועץ המשפטי מוודא שאמנם היא תפעל בהתאם לחוקי הכנסת. לא מקובל עליך תפקידו ותיפקודו של היועץ. מבחינתך אם היועץ מאתר עבירה של החוק שעושה הממשלה הרי עדיין דעתו תהיה בגדר המלצה. טוב ויפה. אך אם כך איך אתה מציע לודא שהממשלה תפעל בהתאם לחוקי הכנסת?
במדינה דמוקרטית, כשיש טענה שאיזשהו גורם פועל באופן לא חוקי, הטענות מתבררות בבית משפט. לא אצל "יועץ" כל יכול, שבמקום להיות סנגור בר-החלפה, החליט שהוא גם הקטגור וגם השופט.
ועוד דבר קטן, היועץ, גם הוא חייב לפעול לפי חוקי הכנסת. במקרה הזה הוא ממש לא פועל לפי החוקים, כי אין שום חוק שנתן לו סמכות להטיל וטו על כל החלטת ממשלה. במקרה הזה, בית המשפט והיועץ עשו יד אחת, ולממשלה אין למי לפנות. למה זה לא מפריע לך?
לגבי אי הסמכות: למערכת המשפטית יש את הסמכות הבלעדית לפרש את החוק,וכך הם פירשו אותו. בנוסף עברו מאז הרבה ממשלות והרבה כנסות שכל אחת יכלה לחוקק חוק ההופך את הפרשנות המשפטית. אי הפעולה מעידה על הסכמה. כך שהבסיס החוקי לסמכויות היועץ הוא די מוצק.
לגבי הצעתך לתבוע בבית משפט: ובכן אולי בדברים מסוימים. בית משפט עוסק בעיניינים פליליים. מה לשיטתך אמור לקרות כאשר הממשלה עוברת על החוק אבל לא בעניין פלילי? נאמר חוק התקציב קובע שיש להקצות כך וכך שקלים למיגון שדרות, אבל שר האוצר מחליט שלא מתאים לו. הרי אין כאן עניין פלילי. אין כאן פגיעה אישית שעל בסיסה אפשר לתבוע. חוץ מזה נראה לי שאם עניין כזה היה נידון בבית משפט גם אז היית בא בטענות על אקטיביזם שיפוטי.
האם לראש הממשלה או שר המשפטים סמכות לפטר את היועץ המשפטי לממשלה?
נראה שזה האיזון המתבקש..
תיאורתית יכול, אף על פי שהיו פעמים שהיועץ עטר לבג"ץ ואלה החזירו אותו לתפקיד בטענה שהפיטורין אינם סבירים.
ויותר גרוע מזה, כיום היועץ המשפטי לא נבחר ע"י הממשלה אלא ע"י ועדה שמביאה מועמד מומלץ (היא לא חייבת להביא רק מועמד אחד אבל בפועל זה מה שקורה) ואז הממשלה בלית ברירה מאשרת אותו.
ראה פירוט בספר של פרידמן
מעשית לא ניתן לפטר. וכפי שיעקב כתב, הממשלה לא יכולה לבחור את המחליף – הוועדה בוחרת בשבילה, ובפעם האחרונה, הוועדה אפילו לא נתנה לממשלה לבחור מבין כמה מועמדים, אלא "הציעה" לממשלה מועמד אחד בלבד.
תיאורתית יכול, אף על פי שהיו פעמים שהיועץ עטר לבג"ץ ואלה החזירו אותו לתפקיד בטענה שהפיטורין אינם סבירים.
ויותר גרוע מזה, כיום היועץ המשפטי לא נבחר ע"י הממשלה אלא ע"י ועדה שמביאה מועמד מומלץ (היא לא חייבת להביא רק מועמד אחד אבל בפועל זה מה שקורה) ואז הממשלה בלית ברירה מאשרת אותו
אי הפעולה של הכנסת והממשלה מעידה על הסכמה כמו שקיפאון נאנסת מעיד על הסכמה עם מעשה האונס בה.
בית המשפט גזל סמכות לא לו, בלי בדיל ראיה מן החוק, והחליט שבסמכותו לבטל חוקים. לכן, ברגע שהממשלה תעביר חוק בכנסת, המשנה את מעמדו של היועץ, היא תאלץ להתמודד עם עתירות בבג"ץ נגד החוק. וכיצד תוכל להגן על עצמה בבג"ץ, אם היועץ יבחר (והוא יבחר!) לא לייצג אותה?
ועוד, בית המשפט לא יכול לפרש את החוק בכל דרך שיחפוץ, אלא אך ורק בהתאם לכוונת המחוקק. הפרשנות חייבת להיות מוגבלת לכוונת המחוקק, כי אם היא מוגבלת לכוונת השופט, אין טעם בחקיקת חוק חדש בכנסת. ונראה לי שברור לכל בר דעת שזהו בדיוק המצב היום. לכן אין שום טעם בחקיקת חוק חדש, ממילא השופטים יפרשו אותו כרצונם ויעקרו אותו מתוכן.
המשמעות האמיתית של חוסר היכולת של הממשלה להציג את עמדתה בבג"ץ, היא שלמעשה יש ליועץ המשפטי זכות וטו על כל פעולה ממשלתית. שכן הממשלה אפילו לא תנסה לבצע פעולה שהיועץ מתנגד אליה. הרי ממילא הוא לא ייצג אותה בבג"ץ, וכך היא תאלץ לסגת מן הפעולה אותה היא תכננה. אז למה להתחיל מהלך שכישלונו ידוע מראש?
בית המשפט העליון אינו עוסק בעינינים לא פליליים, זהו תפקידו של בג"ץ. אם אזרח מבקש סעד כנגד רשות מדינתית, הוא פונה לבג"ץ, ושם הממשלה אמורה להיות מסוגלת לייצג את עמדתה. אתה משום מה, לא מבין את הדבר הפשוט הזה. לשיטתך, לממשלה אין זכות לייצג את עמדתה בבג"ץ. לדידך, זהו בסדר גמור שאיש אחד יחליט מה לממשלה מותר להציג בבג"ץ, ומה אסור לה.
אתה מבין שיש אדם אחד (שאפילו אינו נבחר ציבור) שיש לו זכות וטו על כל פעולה ממשלתית? וכל זה ללא שום חוק או כוונת מחוקק שהסמיכו אותו לכך!
זה נראה לך הגיוני? זה נראה לך דמוקרטי?
השאלה היא האם יש לך דרך להבטיח שהממשלה תפעל בהתאם לחוק שהיא שונה מהותית מהדרך הנוכחית של יועץ משפטי חזק.
כפי שאני מבין אתה מציע שאזרחים יעתרו נגד הממשלה. ובכן עניין ראשון: פיקוח מסוג זה דורש את ביטול הדרישה לזכות עמידה. בג"צ אמנם ביטל בפועל דרישה זו. אלא שימנים מתייחסים לביטול זה כעוד ביטוי לאקטיביזם שיפוטי. האם אתה בעד ביטול זה? האם נהג נכון בג"צ כאשר ביטל דרישה זו? אם אתה סבור אחרת אז נראה לי שיש כאן בעיה של חוסר עקביות.
אבל נניח לחוסר העקביות. ונניח שיש בעיות קשות במנגנון הנוכחי של יועץ/בג"צ. המנגנון שהצעת של אזרחים עותרים נראה לי לא יעיל לחלוטין. האזרחים עסוקים בחייהם ואין להם מגע רציף ושוטף עם כל החלטות המנגנון הממשלתי על כל דרגיו והסתעפויותיו. המנגנון שאתה מציע יסתכם בחוסר פיקוח. זה ברור.
אני חושב ששוב רואים כאן בעיה טיפוסית לימין בישראל. בעיה של הרבה קיטורים ומעט מאוד פיתרונות מעשיים. אולי זה נובע מחוסר רציני בהבנה של התיאוריה הדמוקרטית.
בג"צ נהג (שוב) ללא סמכות כשביטל את הדרישה לזכות עמידה. עם זאת, אין לי בעיה מהותית עם ביטול הדרישה לזכות עמידה. הבעיה שלי היא שבג"צ מחליט ללא קריטריונים ברורים ושקופים, איזו עתירה נדחית על הסף ואיזו לא. בג"צ ביטל קריטריון, שאולי היה נוקשה מדי, אבל לכל הדעות הוא אובייקטיבי, ובמקומו הכניס קריטריון סובייקטיבי לחלוטין. אני רוצה שיוויון בפני החוק, ובמצב הנוכחי הוא איננו. אני מודע לכך שלרוב בשמאל חושבים שהשופטים הם מלאכים, אבל האמת המרה היא שהם בני אדם. ויש להם אג'נדות. ולאדם קשה לקדם אג'נדה המנוגדת להשקפת עולמו. לכן הרבה מאוד מעתירות הימין והדתיים נדחות על הסף ע"י בג"צ, שהוא ברובו המוחלט חילוני אשכנזי ובעיקר שמאלני.
שתי ההנחות שלך שגויות. החזרת הדרישה לזכות עמידה, לא תוביל לאי אכיפת החוק על הממשלה. הרי אם מישהו נפגע מפעולה לא חוקית של הממשלה, הוא יכול לעתור לבג"צ. ובכלל, יש כלל בסיסי בדמוקרטיה – לממשלה אסור לבצע כל פעולה, אלא אם כן הפעולה מותרת מפורשות בחוק. נראה לי פשוט וקל להוסיף את הכלל הבסיסי הזה כהשלמה לדרישת זכות עמידה.
וההנחה השנייה שלך שעתירת אזרחים היא לא יעילה היא מופרכת אמפירית. בג"ץ מקבל כ200 עתירות בחודש (ראה כאן: http://elyon1.court.gov.il/heb/stats/bagaz.htm). יש מאות (אם לא אלפי) עמותות פוליטיות שכל תפקידן הוא להשפיע על צביון המדינה והחברה, וכל אחת מהן תעתור אם היא תאמין שהיא יכולה לבלום פעולה ממשלתית שלא רצויה לאג'נדה שלה. וחוץ מזה יש 8 מיליון אזרחים. מספיק אחד שיעתור כדי לאכוף את החוק. עצם האיום בעתירה מהווה חסם הרתעתי.
אני מציע לך לבחון האם קיימת עוד מדינה דמוקרטית אחת בה יש אדם שאינו נבחר ציבור, שלא ניתן לפטרו, ולו יש סמכות וטו על כל החלטת ממשלה. אני מציע לך גם לבחון האם אין עוד דמוקרטיות בעולם, באותה ההזדמנות. או שרק בישראל, בזכות הבג"צ האקטיביסטי והיועץ הכל יכול, יש דמוקרטיה.
אתה אינך מפחד מכח בלתי מוגבל לפקידים ושופטים, אבל כן מפחד מכח נוסף נבחרי ציבור. וזה אומר דרשני – כי את נבחרי הציבור, העם יכול להחליף בבחירות, אבל את הפקידים והשופטים – אף אחד לא יכול להחליף.
אני חושב ששוב רואים כאן בעיה טיפוסית לשמאל. הפרחת ססמאות לאוויר, ללא בדיקה, ללא ידע, ללא מושג. וקביעת עמדה לגופו של אדם, ולא לגופו של עניין. השמאל רוצה כח בלתי מוגבל לפקידים ולשופטים – כי הפקידים והשופטים הם ברובם שמאלנים. השמאל לא אוהב את העם, הבור והנלעג לדעתו, כי העם הוא ימני ברובו. אז איך כופים סדר יום שמאלני כשהרוב ימני? מעקרים את הדמוקרטיה. לוקחים את יכולת הבחירה מן העם, באמצעות הגבלת נבחריו. ונותנים את הכח לאנ"ש.
הבעיה שלך היא לא עם הכח של הממשלה, הבעיה שלך היא עם הכח של העם. אם שופטי בג"ץ היו פוסקים שההתנתקות היא לא חוקית בעליל, שאסור לסוע בשבת או שאין להכיר בגיורים רפורמים וקונסורבטיבים וכו' – אתה הראשון שהיית קורא להגבלת האקטיביזם השיפוטי. אני, בניגוד אליך, מאמין בדמוקרטיה. אני לא רוצה שופטים אקטיביסטים ימניים. אני לא רוצה פקידים כל יכולים שיכפו את דעתי על כולם. אני רוצה שהעם ישלוט.
אתה משום מה חושב שכפיית דעתך על האחרים נקראת דמוקרטיה. כי אתה "נאור", והם "חשוכים". אבל אתה פשוט עוד פנאט פשטני, שעיניו רואות רק שני צבעים מכל הספקטרום.
אבל זה בסדר, אני לא מצפה ממישהו בעל הבנה כל כך חסרה בתיאוריה דמוקרטית כמוך, שיבין את ההבדל בין השניים.
נבהיר: אני חושב שבג"צ ביצע פוטש והוא גוף יגאל עמירי
הנקודה היא שאני לא מאתר השקפה ימנית ברורה לגבי תפקידו הנכון של בג"צ. כזו שאפשר לפרוט אותה להליכי מינוי, בלמים ואיזונים, ערכים וכך הלאה. אני ממש לא מוצא איזושהי הצעה מעשים לטיפול בפוטש שבוצע על כל היבטיו כולל מה שכינית 'קיפאון נאנסת'. אני כן רואה הצעות חוק שעוברות בהסכמת הימין שרק מחזקות את המערכת המשפטית. הדוגמא האחרונה היא מתן סמכות למערכת המשפטית להשעות ראשי עיר. הסכמת הימין זה אומר גם חברי כנסת שמקטרים על בג"צ.
הימין הוא החלק ששולט המדינה או לפחות יש לו את הזכות לשלוט במדינה. הוא אמור לקבוע ולבצע, בקור וביעילות. במקום זה אני רואה התבכינות, הצטדקות והאשמות. כך בפוסט לעיל וכך בתגובות שלך. חפש באינטרנט דיון בכנסת בין איילת שקד לציפי ליבני בו איילת שקד נראית כמו תלמידה שמבקשת הסברים מהמורה שלה בעוד המורה נוזפת בה. פשוט עלוב.
מה הסיבות לכך? לדעתי יש הרבה. אחת מהן שאין השקפה ימנית ברורה לגבי משטר המדינה וערכיה. אתה מוזמן להפנות אותי להוגה ימני ישראלי עכשווי שמבטא עמדות ברורות בעינינים אלה
הערכים ברורים. הימין דוגל בכח לעם. השמאל בכח לעצמם.
הצעה המרכזית היא ששופטי בג"צ יבחרו ע"י העם, וכך האקטיביזם שלהם ישקף את ערכי העם. זוהי ההצעה היותר נכונה, אך לא בטוח שהיא ישימה, לפחות לא בטווח הקצר. הניסיון להכחיד את האקטיביזם הוא לא ראלי. גם אלף שופטים שמרנים לא יכולים לתקן נזק של שופט אקטיביסט אחד. לכן הפתרון היחיד הוא שהאקטיביזם של השופטים יהיה נתון תחת ביקורת של העם.
אבל אנחנו בכלל לא שם. חסר את אלמנט הכשרת הלבבות. לכן צריך לעשות מהפכה איטית ובטוחה. צעד ראשון להחזרת כוחו של העם, הוא השלת השלשלאות הכולאות את הממשלה. קרי, ביטול מעמד הפקידים הכל יכולים. ובראשם היועץ המשפטי לממשלה.
וכדי לצאת מן המצב הנוכחי, הנאנסת חייבת להתחיל היאבק, והמאבק מתחיל בתודעה. זוהי אינה בכיינות. ברגע שהימין יתחיל להאמין בצדקת דרכו ויפסיק להשתחוות לשמאל, המציאות תתחיל להשתנות.