ביקורת סרט: 12 שנים של עבדות

הסרט 12 שנים של עבדות משופע בשחקנים נהדרים, בצילומים טובים ובפוטנציאל עצום • למרבה האכזבה, למרות התקופה הארוכה והקשה ובניגוד להיסטוריה האמיתית של הסיפור, הדמויות בסרט לא עוברות שום תהליכים משמעותיים, ובמקומם המסר המוסרני והחד-ממדי משתלט על המרקע  

בשבוע שעבר זכה הסרט 12 שנים של עבדות, בפרס האוסקר היוקרתי. הסרט, יותר מכל דבר אחר, נוצר כדי לעורר נושא פוליטי כאוב; זו אולי הסיבה שרבים הכתירו אותו כסרט "חשוב" ו"משמעותי". ברור מדוע זכה לסופרלטיבים: הוא עוסק בתופעת העבדות השחורה בארצות-הברית – שהקולנוע האמריקני ממעט לגעת בה – והוא עושה זאת במבט נחוש, אכזר וחסר סובלימציה. 12 שנים של עבדות רצוף סצינות של התעללות, אכזריות, סדיזם ויחס כללי של דה-הומניזציה. אבל יסלחו לי כל מבקרי הקולנוע וחברי האקדמיה, אם אומר שלי זה לא מספיק. סרט צריך לספר סיפור טוב, להציג דמויות מעניינות, ולהעביר אותן איזשהו תהליך. 12 שנים של עבדות הוא סרט חזק, אך באופן מפתיע כזה שלא מותיר רושם.

הסרט מספר את סיפורו האמיתי של סולומון נורת'אפ, המבוסס על ספרו '12 שנים של עבדות' שיצא לאור בשנת 1853, טרום מלחמת האזרחים האמריקנית. נורת'אפ היה אדם חופשי, נגן מוכשר, בעל משפחה וחבר מכובד בקהילה בניו-יורק בה חי. באחד הימים, צמד נוכלים מפתה אותו להצטרף אליהם למסע הופעות, אך במהרה מתגלה כי השניים הונו אותו. הוא נחטף ונמכר לסוחרי עבדים המבריחים אותו לדרום האמריקני, שם מתחילה מסכת ייסורים הנמשכת 12 שנים (לא ספוילר).

בתחילה הוא נמכר לאדון הרחום וויליאם פורד (בנדיקט קאמברבאץ', השחקן המבטיח מהסדרה 'שרלוק הולמס'), אך על אף יחסו ההגון של פורד הוא חווה התעללות קשה וייסורים תחת מנהל העבודה בשטח. וזאת רק ההתחלה. מהאדון טוב-הלב הוא עובר לידיו של הסדיסט-האנס-הפסיכופת-ארכיטיפ הרשע אדווין אפס (מייקל פסבינדר), ותחתיו הוא עתיד לסבול את מנת הייסורים המרכזית. שתים עשרה שנות העבדות של נורת'אפ עוברות באפיזודות קטועות של כאב והתעללות, כלפיו אישית וכלפי העבדים האחרים שאנו פוגשים: אם המופרדת מילדיה, שני עבדים הנתלים באופן אקראי ופטסי (לופיטה ניונגו) שלה שמורה מסכת ייסורים מיוחדת.

וזו בדיוק הבעיה בסרט. הרשו לי לתקן את דבריי לעיל: נותר רושם אחרי הסרט, אך הוא נתון כולו לסבל ולאכזריות. בשוטים ארוכים וקשים, בצבעים מרהיבים, בדרום שטוף השמש, עם קאסט מצוין ודימויים שנחרטים עמוק בזיכרון כמו התמונה של נורת'אפ הכמעט-תלוי מעץ, כשרק קצות רגליו נוגעות בקרקע – אומר לנו סטיב מקווין (במאי הסרט) שעבדות זה רע. ובכן, לא בשביל זה באתי לקולנוע.

למעשה, אין בסרט כלום – לא סיפור מוצלח במיוחד, לא אמירה קולנועית ולא אמירה חברתית חדשה. הייתה עבדות. עבדות זה רע. זה פחות או יותר הכל. צר לי לשפוך צוננים על מדורת ההתלהבות שהתלקחה סביב הסרט, אך חוששתני שההתרגשות נוגעת לעיסוק בנושא ולא לסרט עצמו, וכך גם, אני חושדת, הזכייה שלו באוסקר.

דמויות שטוחות

כך, הדמות הראשית לא עוברת תהליך אלא סתם עוברת תלאות. בסוף חוזר נורת'אפ לחיים שעזב כלעומת שבא. סיוט שנמשך 12 שנים ונגמר. האם רוחו לא חושלה והתעצבה בתקופת החיים הארוכה הזו? האם לא התעורר בו להט של אהבת חירות וחופש? האם הוא נותר כפי שהיה, בלא תמורה משמעותית באישיותו? הדבר חורה במיוחד נוכח דמותו האמיתית של נורת'אפ, שהפך לאחר שחרורו לאחד מהלוחמים הגדולים והמשפיעים בעבדות האמריקנית.

גם הדמויות הלבנות מציגות את שני הפנים של רגש האשמה הלבן: או שהן אכזריות ומתעללות או שהן בעלות חמלה ומוסר אוניברסאלי. אין אמצע. אדם לבן צריך להיות ליברל בעל הדעות הנכונות (כמו בראד פיט המגלם בסרט קנדי אידיאליסט) או שהוא יהפוך להיות אכזרי וסדיסט (אדווין אפס).

הכוונה של הסרט היא לחנך – לגרום לאנשים לדבר על הנושא ולהכות על חטא. מקווין מצהיר על כוונתו החינוכית בגלוי:

אנשים משום מה לא רוצים להסתכל על תקופת העבדות בהיסטוריה שלנו. מלחמת העולם השנייה נמשכה חמש שנים [הטעות במקור] והיו מאות סרטים על המלחמה והשואה. העבדות לעומת זאת נמשכה 400 שנה, ויש פחות מעשרים סרטים שעוסקים בה.  

האמריקני הלבן הליברלי הממוצע מזדעזע מהצפייה בהיסטוריה הלא-כל-כך רחוקה, הוא נשבע 'לעולם לא עוד', ומצפונו מזדכך על-ידי צפייה בדמויות האידיאליסטיות ובהזדהותו איתן. לא כולנו היינו רעים, הוא אומר, אם רק נישמר מפני הגזענות לא נידרדר לבנאליות של הרוע.

זו גם הסיבה שכמצע לסרט לא נלקח סיפור של סתם עבד, שנולד וגדל לעבדות, אלא סיפור של אדם חופשי, משכיל ומודרני – כמו צופי הסרט – שנלקח מחייו ומוטל לחיי עבדות וכאב.

כמותו ראינו עוד סרט כזה השנה – סרט המבקש לספר את הסיפור השחור האמריקני במעבר מדיכוי לחירות: המשרת, שכונה כבר "פורסט גאמפ" השחור. יסלח לי מקווין על ההשוואה, שכן המשרת הוא באמת סרט גרוע בכל קנה מידה אפשרי. אך שניהם פונים לקהל הליברלי הצדקני, המסתכל על עברו האכזרי בזעזוע מעושה וגאווה צדקנית. המשרת אמנם פוליטי הרבה יותר ונדמה כי נוצר כדי להעלות על נס את אובמה, הנשיא השחור הראשון, כשיאו של מאבק זכויות האזרח של השחורים האמריקנים, אבל שניהם עושים את אותה הטעות: מקריבים את הסיפור עבור האמירה המוסרנית.