יום האישה הבינלאומי מקבע את הנחיתות

השבוע חגגו אנשים רבים בכל רחבי העולם את "יום האישה הבינלאומי". על פניו, היום נועד לצרכי הכרת תודה לאישה ולקידום העצמה נשית בעולם כולו. אלא שמבט ביקורתי מציג לנו תמונה שונה.

במהותו, "יום האישה הבינלאומי" הוא חג אזרחי סוציאליסטי, שאומץ על-ידי מדינות מזרח אירופה. בהתאם לאידאולוגיה שממנה יוצא החג האזרחי, מטרתו היא "שוויון". כפי שאין צורך במעמדות חברתיים על-פי הקומוניזם, כך אין צורך במעמדות מגדריים.

אלא שהדיכוטומיה החולמנית של הקומוניזם פשטה את הרגל, לא פעם ולא פעמיים, כשהוכח כי לא ניתן להגיע ל"שוויון" בשום תחום. מצד אחד, הקומוניזם חתר לשמירה על זכויות האדם העובד ועל מעמד הפרולטריון, ומצד שני, המשטרים הקומוניסטיים עצמם דרסו ודיכאו את האדם העובד ואת מעמד הפרולטריון, באמתלה ובאצטלה של "המהפכה". וכך, החתירה הדכאנית לשוויון, באופן אבסורדי, הנציחה את הפערים המעמדיים. וגם הפמיניזם, היוצא מתוך הבסיס השורשי של השמאל הפוליטי-כלכלי (ומשתלב כיום עם השמאל הרדיקלי), שואף להגיע למצב שכולו בדיה, היינו, שוויון מגדרי.

ובדיוק כמו המהפכה הכוחנית לשוויון כלכלי שסופה להגדיל ולהנציח פערים, כך גם "יום האישה הבינלאומי" למעשה מקבע וממסמר את המגדר הנשי כנחות. מדובר ביום פטרנליסטי ושתלטני, טקס שהשתמר וקודש עם השנים על-ידי חגיגות ושיתופי פעולה של התנועות הפמיניסטיות עם הממסד. וכך, במקום שהעולם הליברלי והמודרני (בו לפמיניזם יש מקום של כבוד) יותיר את חופש ההחלטה, הפעולה והיוזמה לכח הנשי, "יום האישה הבינלאומי" מהווה למעשה כלי מדכא, המסביר לנשים עד כמה הן זקוקות לעזרה ממסדית, משום שהן מופלות, חלשות ומסכנות. ומשכך, נוצר פרדוקס לא מוסבר והתודעה הנשית בדבר חוסר ה"שיוויון" נמשכת כמעגל קסמים בלתי-נגמר.

ממילא, לקמפיינים הנשיים יש גם יעדים פוליטיים. ארגוני הנשים לוחצים להעברות תקציבים, קיבוע תקנים ותפקידים לנשים במגזר הציבורי, ואפליות מתקנות למיניהן. הללו הם חלק בלתי-נפרד מהתפישה המדינתית (סטייטיסטית), לפיה המדינה והמנגנון הממשלתי הם אלו שצריכים לדאוג למעמד האישה. חשיבה ביקורתית תראה במצב עניינים זה כי מדובר באינטרס של הפמיניסטיות וארגוניהן שה"אפליה" וה"הדרה" יתמידו, שהרי לולא כן, אין להם כל זכות קיום; בדיוק כפי שסוכנות הסעד לפליטים פלסטינים של האו"ם (אונר"א) עוזרת להנציח את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואת מצבם של הפליטים, בזמן שהיא גוזרת מכך קופון נאה.

שוויון אמיתי וללא מאבק

בינתיים בעולם, פוחתות יותר ויותר הסיבות לכך שהמין הנשי ירגיש מקופח ומופלה. נשיאת בית-משפט, ראשת-ממשלה, אלופה בצה״ל, חשבת כללית באוצר, שרות בממשלה, קנצלרית גרמניה, נשיאת ארגנטינה, כלת פרס נובל לשלום (נשיאת ליבריה), נשיאת קרן המטבע הבינלאומית, נגידת בנק ישראל, אלו הם רק חלק מהתארים שחלקו וחולקות נשים, בעשורים האחרונים, בישראל ובעולם.

אם נתבונן בכמה נתונים מעניינים מתוך דו"ח הלמ"ס, בנושא ("נשים וגברים 1990 – 2011"), נוכל להבחין כי בתהליך העלייה ברמת ההשכלה של האוכלוסייה המתרחש בעשורים האחרונים, הצטמצם יתרונם ההיסטורי של הגברים, עד שנעלם בסוף שנות ה-90, ומאז רמת ההשכלה של הנשים גבוהה יותר. כמו כן, ב-20 השנים האחרונות, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה של נשים עולה בהתמדה, הפער המגדרי בהכנסה החודשית מצטמצם ומצטמצם גם הפער בהכנסה לשעה.

הנשים כיום הן שחקן לגיטימי ושווה זכויות בפוליטיקה, בכלכלה ובחברה, בחלקים נרחבים מן העולם וגם בישראל. תהיה זו טעות מצידן לשעות להנהגה הפמיניסטית הקיצונית שדורשת מהן להתבוסס ברחמים עצמיים וזעם קדוש, ולהעלות טענות דמיוניות ודרישות פומפוזיות של "שוויון" (שכאמור אינו מצב אפשרי בשום תחום), וזאת בזמן שדווקא החירות דואגת יותר מכל לתהליך של צמצום פערים משמעותי וההתקדמות הכבירה של נשים בחברה האזרחית.

צמצום פערים אמיתי נעשה רק באופן חופשי וכתלות באישה המסויימת ובכישוריה, לא על-ידי עידוד חשיבה קונפורמית ובריחה למחוזות של שוויון מלאכותי שמתחייב באיזשהו חוק. במקום להיגרר למקסמי שווא ממשלתיים של כפיית שוויון, שלא הועילו ולא יועילו בדבר, טוב תעשינה הנשים באם תתרכזנה בעשייה וביוזמה היומיומית, ובעמידה על חופש הבחירה שלהן, גם מול מה שדורשות מהן הפמיניסטיות הרדיקליות.

הכותב הוא סטודנט לתואר שני בתכנית לדיפלומטיה באוניברסיטת תל-אביב ומפעיל הבלוג "למה לא פוליטיקה עכשיו".