מדוע אסור לבטל את אגרת הטלוויזיה

שאלתם את עצמכם פעם איך אתם יודעים – בצדק רב – שהערוץ שאתם לא צופים בו הוא גרוע, בזבזני, מיושן ומשעמם? רותם סלע בטור מפתיע, על התמורה שבאגרה

לפני כשבוע, הפיל שר התקשורת גלעד ארדן פצצה:

אנחנו המצאנו את ווייז, איך יכול להיות שהשידור ציבורי נראה כמו חצר אחורית מוזנחת. העידן הזה נגמר – ב-31 במארס 2015 אגרת הטלוויזיה תבוטל, רשות השידור תיסגר, ואנחנו נקים גוף שידור חזק ומוביל. תם זמנם של הטיפולים הקוסמטיים – גוף חדש יקום.

זו בהחלט הצהרה מרגשת, אך למרבה הצער המציאות לא נבנית מהצהרות של פוליטיקאים ומחלומות של ועדות, אלא פרטים קטנים כמו מנגנוני בקרה ותמריצים קובעים את פני הדברים. ולראיה: עיון בספר החוקים לא יחשוף את "חוק השידור הזוועתי" או את "תקנת השכר המפורז והפסקות הקפה בטלוויזיה הציבורית". בכל הכרוניקה השלטונית של ישראל אין ועדה או שר שהתוו בכוונה תחילה את העליבות והבינוניות בהם מתנהל כיום הערוץ הראשון.

למעשה, כשמתבוננים במתווה ועדת לנדס אותו מבקש ארדן ליישם, מתברר כי לא רק שאין שום סיבה שרשות השידור החדשה לא תסתאב, תתכער ותתייקר גם היא, בדיוק כפי שקרה לרשות השידור הראשונה, אלא שבעקבו הרפורמה הסיכוי לשינויים נוספים – הכוללים סגירה, ייעול או התנעה מחודשת יקטן פי כמה. הכיצד? דווקא בעקבות ביטולו של מוסד ציבורי מאוס וידוע לשמצה בשם אגף הגבייה.

יש תמורה לאגרה

נפתח בחדשות הטובות. על-פי מסקנות ועדת לנדס יעמוד תקציבה של רשות השידור החדשה על כ-700 מיליון שקלים בשנה בלבד, לעומת כמיליארד שקלים ברשות הנוכחית. ההפרש הוא לא כסף קטן, ואין לזלזל בו: 300 מיליון השקלים שיחסכו שקולים לתקציב אגף הבחינות של החינוך העל-יסודי, לפעם וחצי תקציב הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, או להפחתה של 0.07% במע"מ.

הרשות החדשה שתקום אמורה לפעול באופן שונה מאוד מהערוץ הראשון אליו למדנו לא לזפזפ: 90% מהתוכן שתשדר יהיה תוצרת הארץ; חלק גדול הרבה יותר מההפקות יתבצע באמצעות חברות חיצוניות; הדירקטוריון יתכווץ ל-9 חברים בלבד, וסעיף השכר לא יעלה על למעלה משליש מהתקציב הכולל, לעומת למעלה ממחצית מתקציבה של הרשות כיום. אלא שארדן לא פתח את מסיבת העיתונאים בסעיפים אלו, אלא ב-"שורה התחתונה: בעוד כשנה מהיום, תבוטל אגרת הטלוויזיה בישראל". הוא ידע מה הוא עושה.

אגרת הטלוויזיה המממנת למעלה ממחצית מתקציב רשות השידור עומדת כיום על 345 ש"ח ונגבית ישירות על-ידה ממאות-אלפי אזרחים המחזיקים במקלט. לאורך השנים לא בחל אגף הגבייה של הרשות באמצעים כדוגמת מחסומי דרכים, עיקול רכבים, שיסוי עורכי-דין באזרחים ושיטות מפוקפקות כאלו ואחרות שסייעו לו לשים יד על הכספים.

הכוונה לבטל את האגרה הובילה לתרעומת מצד גורמים הרואים בה אמצעי להבטחת עצמאותה של הרשות מלחצים פוליטיים. "האגרה שאזרחי ישראל משלמים למימון רשות השידור היא תנאי חיוני להבטחת אי-תלותו של השידור הציבורי בחסדי הרשות המבצעת", ציין משה הנגבי ב'הארץ'. והוסיף, "מי ששואף לשידור ציבורי ולא ממשלתי צריך גם להבטיח לו מימון ציבורי ולא ממשלתי … מצב שבו הישרדות השידור הציבורי תהיה תלויה לחלוטין בהקצבות שלטוניות הוא מתכון לסירוסו הפוליטי המוחלט".

הנגבי טועה כמובן: רשות השידור החדשה, בין אם תישלט על-ידי פוליטיקאים ובין אם על-ידי ביורוקרטים שאינם מחויבים בנתינת דין-וחשבון, תבקש להנחיל לציבור את השקפת עולמם "הסובייקטיבית" של קברניטיה ועיתונאיה – עם אגרה, או בלעדיה.

למעשה, ההפך הוא הנכון. ביטול האגרה נושאת תועלת פוליטית גדולה. מעמדו המידרדר של הערוץ הראשון, הפכו את התשלום השנתי והכפוי של אגרת הטלוויזיה לתזכורת מכעיסה ומכאיבה לבזבזנות ושרלטנות שלטונית. הציבור שונא לשלם בכפייה על טלוויזיה רעה, ומפני שהוא משלם עבורו ישירות, הוא גם טורח להתעדכן בכך שהמוצר הזה גרוע ושמבזבזים את כספו.

מה שעומד לקרות בעולם האמיתי הוא שאגרת הטלוויזיה לא מתבטלת בשום פנים ואופן; היא רק הופכת לבלתי-נראית. כמו כל גוף ציבורי ישראלי, גם רשות השידור החדשה תתנהל תחת שלטון הוועדים: היא תעניק קביעות, תשמין ותסתאב. אין סיבה שלא. ארדן רק מאתחל: מפרמט, מתקין מחדש "מגזר ציבורי ישראלי", צובע את הרקע בתמונת המסך, ונותן לשיטה הישנה והרעה לעשות את שלה.

אלא שיש הבדל מכריע: בסיבוב ההסתאבות הבא של השידור הציבורי לאזרח הישראל כבר לא יהיה אכפת: הוא לא יכעס, לא יתקומם, לא יחתום על עצומה, ולא יפתח קבוצת פייסבוק כדי למחות על הכסף היוצא מכיסו; כי הרי הכסף כבר "לא יצא מכיסו", או כך לפחות זה מרגיש, הוא מכובס דרך תקציב הממשלה ותשלומי מיסים כלליים; הוא יוצא עכשיו "מכיסה של המדינה". ואלו כמובן חדשות טובות לכל מי שרוצה לשלוט בעוד מוסד ממשלתי ללא פיקוח של הציבור. ומשום כך השר ארדן שש כל כך לבטל את האגרה.