בעז לוי חזר מאימון מילואים עם גאווה לאומית, שהתנפצה אל הירי בדרום ואל ריבונותה האומללה של מדינת ישראל. בלוג לוחמני
אימון מילואים בשטחי צאלים. בגשם, בקור, עם שק שינה רטוב על חולות המדבר, אתה מגלה שוב ושוב כמה משובחים הם בניה של הארץ הזו.
אתה מגלה גם שכמעט לא משנה במי מדובר – קיבוצניקים, ספרדים, עירוניים, רוסים, דתיים וחילונים – לכולם חושים לאומיים בריאים ומחודדים ביחס לריבונותנו כאן. בין אם זה באשר לבדואי שמשוטט עם טרקטורון בקרבת המאהל, תר אחרי כלי נשק זרוק או איזה עוקב מים נאה, ובין אם זה בשיחה מזדמנת על המסתננים. יפיי נפש רכרוכיים ומתרפסים כמעט שלא תמצא אצל האוחזים בנשק.
ואז אתה חוזר הביתה, פושט את המדים המאובקים ומגלה שתושבי הדרום שוב חוטפים רקטות. עוד אתה מגלה, שגורמים בכירים במערכת הביטחון הבטיחו ש"שקט ייענה בשקט", משל היו ארגוני הטרור האסלאמיים ילד סורר בגן ותו לא, ולא אויבים שמנסים לרצוח את אזרחי מדינת ישראל.
ככה זה, אחרי שבוע מיליטנטי של פיצוצים ואש, של רעות גברית מחוספסת, ושל גאווה לאומית מיוחדת השמורה לחיילים רצוצים ומטונפים ששבים הביתה באוטובוס אזרחי מצוחצח – מתנפצים רגשותיך אל המציאות העלובה שנקראת הריבונות הישראלית.
הבעיה הרי, ברורה כשמש; מנהיגי ישראל לא יודעים להתנהג כבעלי הבית בארצם שלהם. כמו נער חסון אך פחדן, שחרד מכל עימות עם הבריון הכיתתי, גם קברניטינו משקשקים מהאפשרות להפעיל את הכוח העצום שעומד לרשותם. רק תנו להם שקט, ואל תפחידו אותם עם חרמות, גידופים ומה יגידו.
והלוא מהי הצדקתה העיקרית של המדינה? להיות ריבון! להשליט בכוח הזרוע את החוק והסדר, לאפשר שלווה ושגשוג, להעניק ביטחון מלא לאזרחיה מול פורעי חוק מבית ואויבים מחוץ. בלא מורא וללא משוא פנים. זוהי תמצית הריבונות: להחיל את החוק, הסדר והשלווה בתוך גבולותיך.
אך אצלנו? אצלנו ננגסת ריבונותה של מדינת ישראל כבר שנים. אנחנו טובים מאוד בהחלת החוק על אלו שבין-כה-וכה מכבדים אותו, וגרועים במיוחד בהחלתו על אלו שבדיוק בשבילם הקמנו משטרה וצבא עבריים.
כך, מסתננים פורעי חוק זוכים להסעות עד תל-אביב, במקום להישלח חזרה עם בעיטה הגונה באחוריהם; ערביי ישראל מקיימים בכפריהם אנרכיה של רצח, פשיעה ודיכוי נשים; הווקף מתעלל ביהודים בהר-הבית; פלסטינים משתלטים על אדמות מדינה חוקיות ומשתוללים בטרור עממי; ארכי-עבריינים עושים ברחובות הערים כבשלהם, עם חיסולים והתנקשויות; בדואים בדרום מכרסמים בקרקעות הנגב וגובים פרוטקשן; וכמובן, הרקטות מעזה.
לכל אלו שורש אחד: מנהיגים נרפים שלא יודעים ריבונות מהי. שאינם מבינים כי עבור חוק ומשפט צדק לכולם, צריך קיר ברזל ואגרוף ברזל שיודע להכות ללא רחם. אכן כן, כך צריך לעשות. להכות בהם ללא רחם, עד שתצא נשמתם מרוב פחד. עד שיחשבו מאה ואלף פעמים לפני שישגרו את הרקטה הבאה אל מדינת ישראל, מאימת גזר-הדין. אסור לנו לנוח עד שזרועו הארוכה והאכזרית של צה"ל תהיה אצלם שוב לשם דבר.
במיוחד בשכונה המוטרפת שלנו, לא שורדים בלי להבין מה זה להיות בעל-בית. אין מנוס, רק כך מכבדים אותך כריבון של גבולותיך. אנשי הג'יהאד הכריזו על רגיעה? סימן שכואב להם. וכידוע, כשכואב זו בדיוק ההזדמנות לכופף את היד עוד קצת, ואחרי שניסו לרצוח אותך, מותר גם לשבור. בסך-הכל מדובר ברוצחים, לא בתלמידיה של מאמא תרזה.
אז יסלחו לי אניני הנפש על רוח הקרב המילטריסטית, אך "שקט ייענה בשקט" זו בדיחה עצובה. השקט היחיד שראויים לו אנשי הגי'האד שמטווחים את אחינו בדרום הארץ, הוא השקט של בית הקברות.
יש לך את זה ביותר פאשיסטי?
המלצתי: קנה שק אגרוף, דפוק חצי שעה של אימון טוב, ותירגע. ואז תלך לקרוא איזה ספר טוב, ותבין שהחיים זה לא כמו שלימד אותך התנ"ך – שכל הזמן רק צריך ללכת מכות עם כולם. ולא כל החיים צבא. יש גם מדע ואומנות והרבה דברים יפים שאפשר לעשות כאן שאינם צבא. אה, וגם שיפור שירותי בריאות ותחבורה וחינוך.
וכל החברים שלי הסמולנים הבוגדים עוכרי ישראל עשו עושים ויעשו מילואים לא פחות ממך.
לו רק ידעת מה זה פאשיסטי.
אז נדייק: מיליטריזם ושנאת זרים (הבדואי על הטרקטורון כאיום לאומי עלק). מאפיינים של משטר מוסוליני.
אתה חלש בהקבלות
נזכור היטב בפעם הבאה שחמאס משגר טילים על יהודים, שיש גם אומנות ומדע והרבה דברים יפים. כמו כן, בוודאי ובוודאי שאם נשפר את שירותי הבריאות התחבורה החינוך, ליבו של החמאסניק יחמץ, ואף לא רקטה אחת תשוגר אל עבר שטחי ישראל.
האמת כואבת
מייצגת בדיוק את מה שאני מרגיש בכל פעם שאני יוצא למילואים.
"כי שקט הוא רפש, הפקר דם ונפש"