התמכרות מסוכנת: ה"סיוע" האמריקני והתלות הישראלית

לא גחמות פילנטרופיות ולא נדבנות ואדיבות • הסיוע הצבאי שמעניקה ארצות-הברית לישראל נובע מתוך אינטרסים קרים, שהשתנו בעבר ועלולים להשתנות גם בעתיד • לא זו בלבד שה"סיוע" האמריקני ניתן בשל עוצמתה של ישראל והיותה "נכס אסטרטגי", האמריקנים אף מייצרים ממנו רווחים נאים ומקבלים באותה חבילה גם זירת ניסויים אקטיבית למערכות הנשק החדשות שלהם • כל אלו מובילים למסקנה שאולי הגיע הזמן להשתחרר מתפיסת התלות ולהפיס להתרפס מול האמריקנים

לאחרונה דווח כי שר החוץ האמריקני ג'ון קרי, יחד עם גורמים אחרים בממשל, לוחצים על ממשלת הודו לבטל עסקה חתומה בין צבא הודו לחברת "רפאל" – עסקה בה אמורים להימכר יחידות רבות של הטיל "גיל". זהו תסריט הבלהות של כל חברה העוסקת בייצור אמצעי לחימה, ועלול להיות אקורד הסיום של מפעל אזרחי מצליח. הפיתוי האמריקני, שהוא בגדר הבטחה בלבד, הוא להשתתף בפיתוח הטיל מן הדור הבא.

קרי פועל כמובן מתוך תחושת שליחות לעמו. אפשר לא לאהוב את התנהלותו של הבית-הלבן ביחס לישראל, אבל פטריוטיות אמריקנית עדיין זורמת בעורקיו. הוא דואג לפרנסת בני עמו (כמשקיפים מן הצד, נראה כי קרי מנסה לתקן את מה שאובמה הורס, אבל זו בעיה שלהם). ומשום שבישראל לא מוכנים להפנים שגם הסיוע של ארה"ב איננו מגיע מטוב לב אלא הוא אינטרס אמריקני מובהק, אנו מופתעים. אכן כן, ארה"ב איננה "הידידה הגדולה" של ישראל, אלא היא פועלת מתוך אינטרסים מובהקים, שלעתים חופפים לצרכינו ולעתים לא.

הבה נבחן את מאזן "הסיוע" האמריקני: ב-13 השנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל, היא קיבלה הלוואה בממוצע שנתי של כ-700,000 דולר לצורך רכש צבאי. במילים אחרות, ארה"ב הטילה אמברגו צבאי על ישראל. רק לאחר ההכרה ביכולתה הצבאית של ישראל הצעירה – במלחמת סיני ("מבצע קדש") – עלה סכום ההלוואה בממוצע שנתי למשך שמונה השנים הבאות, ל-34 מיליון דולר.

אחרי מלחמת ששת-הימים, ואחרי שישראל סייעה לירדן להינצל מכיבוש סורי בשנת 1970, עלה סכום ההלוואה ל-350 מיליון דולר במשך שלוש השנים שבין 1972-1970. בשנת 1975 נחתם ההסכם הראשון לשיתוף-פעולה אסטרטגי בין ישראל לארה"ב, משום שברור כי ישראל היא מעצמה אזורית, והיא אף זוכה לכינוי "נכס אסטרטגי".

ישראל זוכה לא רק בהלוואות אלא גם למענקים, שלמעשה מהווים תמורה לשירות הייחודי שנותנת ישראל לארה"ב. בפועל, המענקים הללו הם אשראי לקנות נשק בארה"ב. ואולי כאן מקור הטעות הישראלית: במקום לדרוש את הכסף בשקלים, כך שניתן יהיה לעשות בו ככל אשר תחפוץ המדינה, הוכנס מטבע הלשון "הסיוע האמריקני לישראל".

האינטרס האמריקני בסיוע

אינטרסים, אינטרסים, אינטרסים; זה שם המשחק. הסיוע האמור הוא למעשה רק סעיף בסיוע החוץ של ארה"ב, המשרת היטב את מדיניותה באזור ואף את האינטרסים הכלכליים שלה. כך למשל, בשנת 1980 חיכו בקוצר רוח שש-עשרה מדינות כדי לדעת האם ישראל תקנה את מטוס ההתראה 'הוקאיי'. ישראל רכשה ארבעה מטוסים, וכך נסללה הדרך בפני 16 המדינות הללו לרכוש את המטוס.

כמה שנים קודם לכן התחרו ארה"ב וצרפת על ליבו של חיל-האוויר בבחירת מטוס הקרב העתידי. התחרות היתה בין מטוס F-16A לבין מטוס המיראז F-1 הצרפתי. הבחירה הישראלית במטוס האמריקני לא נבעה מיתרון מזהיר שלו; ההבדלים מזעריים ולא בהכרח לטובת האמריקני. אך הדרך להחלפת מטוסי הפנטום בחילות-האוויר של ברית נאט"ו באותם ימים הייתה קצרה להפליא. קראו לה אז עסקת המאה.

כמה פעמים שמעתם את המשפט: "רובו המוחלט של הפרוייקט ממומן על-ידי משלם המסים האמריקני"? אבל האמת היא שהסיוע האמריקני לישראל לא עולה למשלם המסים סנט אחד. להחלטת ישראל לקנות מטוסי התראה 'הוקאיי' או מטוס F-16 הייתה משמעות כלכלית ברורה. בימינו קוראים לזה קידום מכירות משובח. ואלו הן רק שתי דוגמאות קטנות משלל עסקאות רכש שבעצם יוצרות אלפי מקומות עבודה בארה"ב.

מעבר לכך, ישראל הינה שדה ניסויים של מערכות נשק שחוסך ליצרניו הון. עד לסיום המלחמה הקרה בין המעצמות, המידע המודיעיני שהעבירה ישראל אודות נשק סובייטי, טקטיקות לחימה, מערכות הגנה בפני מטוסים, ועוד, מוערך על-ידי סנטורים בארה"ב בסכומי עתק של כחמישים מיליארד דולר.

עלות מול תועלת: האם הסיוע שווה את התלות?

הסכנה בקשר ההדוק מדי היא ההתמכרות לכספי הסיוע. גובה הסיוע קטן בהרבה ממה שהאזרח הממוצע סבור, ונאמד באחוז או שניים ביחס לתל"ג השנתי. על סיוע זה אנו משלמים מחיר גבוה במונחים פסיכולוגיים; נוצרה תלות תודעתית בסיוע, הן של אזרחים והן של מקבלי החלטות, שמגיעה עד כדי רפיסות מבישה.

"אין ארוחות חינם" נאמר על-ידי טובים וחכמים, וכך גם הסיוע האמריקני. אין מה להתבייש או להתרפס: האמריקנים משלמים עבור מימוש האינטרס הביטחוני שלהם בישראל דמוקרטית חזקה במרחב הדיקטטורי של המזרח-התיכון, ועבור קידום מכירות ומעבדה מעולה לתוצרתם. האם אזרחי נורבגיה (בעלת אוכלוסייה דומה לישראל) מתנצלים השכם והערב על העובדה שהוצאות הביטחון של מדינתם הוא באחוזים כגודל הסיוע האמריקני לישראל – ואת כל השאר משלמת ארה"ב? ומה גם שמדינות ברית נאט"ו נהנות מהנחות ברכישת נשק, בעוד ישראל משלמת עד הסנט האחרון.

בימים בהם מדינת ישראל היא המדינה היחידה המותקפת על-ידי אויבים מוצהרים, יש להרהר שנית בהגדרת המינוח "סיוע צבאי", בשינוי מעמדו, ובתביעה החלטית לקבלת תשלום בעבור השירותים החיוניים שאנו נותנים לארה"ב. יתרה מכך, על ישראל לתור אחר חלופות, שכן על-פי תחזיות לא מעטות, ארה"ב עשויה לקרוס בשנים הקרובות. התלות אז עלולה לגבות מחיר יקר; למשל, מטוסי הקרב של ישראל ומסוקיה, כולם תוצרת ארה"ב ותלויים בה להפעלתם. האם הגיע הזמן להחליף דיסקט?