משה איפרגן עושה ונהפוך הוא ציוני לחג פורים בכלל ולמגילת אסתר בכבודה ובעצמה בפרט.
בכל מאודי אני אוהב את התנ"ך, כולל את ה'כתובים'. ספרים נפלאים, רעיונות חשובים, כתיבה רבת-מעוף. ספר "איוב" מציג רב שיח תיאולוגי ברמה גבוהה, "תהילים" מציג שלל נושאי אמונה בסגנון ויופי עילאיים, "קהלת" מתמודד עם שאלת משמעות החיים, "איכה" מקונן על הגורל הלאומי, "עזרא ונחמיה" עוסקים בשיבת ציון. הספרים הללו מלאים בהשראה הבאה לידי ביטוי בכתיבה איכותית ובעומק ודקות מחשבה.
כך, עד שאני מגיע למגילת אסתר. מישהו יכול ברצינות לחלוק על כך שהטקסט הזה פשוט לא באותה ליגה? העלילה מופרכת, הדמויות פלקטיות עד אימה ואין בה שום נאום מרומם או דיאלוג המעורר השראה בקורא. בשל העובדה שאלוהים לא מופיע במגילה, הייתה התלבטות אם להכניסה כלל לתנ"ך, אך נדמה לי שהיה מוטב להשאירה מחוץ לתנ"ך מנימוקים של טעם טוב. מיקומה בצמוד לטקסטים מופלאים כתהילים, משלי וקהלת הוא לא פחות ממאכזב.
אבל זה לא רק עניין של סגנון. יש לי גם בעיה מהותית עם המגילה. מה אנו למדים ממנה? איזה לקח לאומי או אישי? מה יש בה שמעורר השראה לפעולה לאומית או אישית? לא הרבה. ועוד יותר ממה שיש בה, המגילה בעייתית במה שאין בה. ודווקא מה שאין בה הופך אותה לטקסט בעייתי מאוד מבחינה ציונית.
ממה מתעלמת המגילה
נזכיר מספר עובדות היסטוריות. בשנת 538 לפנה"ס, לאחר שורה ארוכה של כיבושים בבבל וכינונה של האימפריה הפרסית, הכריז המלך כורש לכלל העמים באימפריה החדשה כי הוא מאפשר להם – כולל ליהודים – לחדש את פולחן אלוהיהם. הצהרתו הידועה מופיעה בראשית ספר "עזרא", המספר את סיפור שיבת ציון ותחילת ימי בית שני. מאותה שנה החלה שיבת ציון והקמת בית-המקדש השני, שהסתיים בשנת 516 לפנה"ס.
סיפור מגילת אסתר מאוחר לשנים הללו בעשרות שנים. הוא התרחש בתקופה שבין 485 ל-465 לפנה"ס, ואולי אף מאוחר מכך. דהיינו, מגילת אסתר מתארת התרחשות לאחר שבית-המקדש השני נבנה ובא"י מתקיים יישוב יהודי קטן, הנאבק על קיומו. בנוסף, ארץ-ישראל היא חלק מן האימפריה הפרסית, כלומר תחת שליטתו המלאה של המלך הפרסי.
כעת נשאלת השאלה: מדוע בית-המקדש, ארץ-ישראל והיישוב היהודי שבו אינם מוזכרים במגילה? האם לא היינו מצפים שמרדכי – שהגיע לגדולה באימפריה הפרסית העצומה (משנה למלך אחשוורוש) ושהחזיק בטבעת המלך – יעסוק בבניין הריבונות היהודית בא"י? בוודאי שכן.
אבל לא כך קורה במגילה. שם אנו נחשפים למחלה היהודית הגלותית: חוסר-אונים וחוסר-יכולת ורצון להילחם על קיומך. העם היהודי בגלות מפגין במגילה התבטלות עצמית, אינו שואף לקיום יהודי עצמאי, ואינו מתעניין באחיו הנאבקים בארץ-ישראל. הוא מעדיף להסתמך על ניסים ופוליטיקה רכילותית של פיתויים וחדרי-מיטות על-פני פעולה לאומית. גם כשהיהודים הורגים את שונאיהם במגילה זה קורה בלי מלחמה, במצוות השליט "האידיוט" המרצה את היהודייה היפה שלו.
מגילת אסתר חושפת את היהודים כקהילה דתית, מעין "פרסים בני דת משה", הנעדרים רצון לאומי טבעי. אז מה הפלא שא"י, שיבת ציון ובית-המקדש נעדרים ממנה לחלוטין? המגילה נועדה כל כולה להעצים ולחזק את ההוויה היהודית הגלותית. היא נותנת לנו תיאור מלא של פזורה גלותית מרוצה מעצמה, המסתפקת במצבה וכל תכליתה היא מניעת אסון מצד שליטים זרים. מה המסר של מרדכי ואסתר באגרת השנייה ששלחו לכל היהודים? לזכור ולשמור את "דברי הצומות וזעקתם"; לצום ולזעוק ותו לא.
במובן זה מגילת אסתר היא טקסט המייצג את האידיאל הגלותי. למזלנו שבי ציון המעטים בתקופה ההיא התעלמו מהאיגרת הזו, והמשיכו בהתמסרותם לכינון ריבונות וחירות יהודית בא"י, ממש כפי שעשה המיעוט הציוני בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
חג פורים הוא חג גלותי בעיניי. זהו החג היחידי מבין חגי השנה בימינו שמהותו גלותיות. ולכן אני חש ניכור למגילת אסתר. אם קרנבל התחפושות לא היה מהנה את הילדים, הייתי נמנע לחלוטין מלהתייחס לחג הזה. משום כך דעתי היא שמוטב היה לחכמינו להקשיב לתחושת הבטן שלהם, ולהותיר את המגילה מחוץ לתנ"ך.
לכופף את התנ"ך רטרואקטיבית לציונות ולמחוק את אחד החלקים החשובים במסורת היהודית? בולשביזם במיטבו.
גם אלוהים לא מופיע במגילת אסתר, לפי ההיגיון שלך זה הופך את מגילת אסתר ל"בעייתית מאוד" מבחינה דתית.
וברור לכל שזוהי טענה מופרכת. המסר של מגילת אסתר הוא שההצלה מגיעה בדרכים נסתרות מן האלוהים. ופירסומה נועד לחזק את האמונה הדתית.
ולגבי הגלותיות – היהודים מתחמשים והורגים בשונאיהם. מתי ואיפה זה קרה בגלות, למעט במגילת אסתר?
ובכלל, אין מוכיחים מהאין. אם יש לך רצון להוכיח שמגילת אסתר מקדמת/מתנגדת לערכים מסוימים, תאלץ להוכיח זאת מתוך מה שכתוב בטקסט, ולא מתוך מה שלא כתוב.
משה, ייתכן שזה כיוון שהם פחדו מן הפרסים ולכן לא הזכירו ריבונות וכד'.
כעין זה מופיע בפירושו של ר' אברהם אבן עזרא ראשית המגילה