ביקורת ספר: הוויכוח הגדול. ברק, פיין ולידתם של הימין והשמאל

ביקורת ספר: הוויכוח הגדול. אדמנד ברק, תומס פיין, ולידתם של הימין והשמאל. יובל לוין, הוצאת 'ניו-קריטריון', 2014

מהם השורשים של השמאל והימין הפוליטי? מהם מקורות הקיטוב האידאולוגי שאנו עדים לו בנוגע לשאלות של חברה וממשל? ספר חדש צולל להיסטוריה ולפילוסופיה הפוליטית ומברר את הסוגיות הללו לעומקן

אנו מודים לפרופ' פיטר ברקוביץ' ול'ניו-קריטריון' על הרשות לתרגם את המאמר.

מועדון הוויכוחים

הפוליטיקה שלנו, כך אנו מקוננים, סובלת מחילוקי דעות אידיאולוגיים-מפלגתיים עמוקים ומכוערים, המעוותים אותה.

השמאל מאשים את הימין כי הוא מונע מהממשל כספים הדרושים לו לשם ביצוע תפקידיו המהותיים, וכי הוא שואף לכפות עלינו אמונות פוליטיות מיושנות ומדכאות. הימין מאשים את השמאל בבגידה בניסוי האמריקני הגדול של חופש הפרט וממשל מוגבל, על-ידי תמיכתו במדינת רווחה מסיבית ההולכת מתפשטת. השמאל מאמין שהימין הוא אנוכי ואכזר. הימין מאמין שמאחורי החמלה שבה מתרברב השמאל מסתתר דחף לשלוט בברוטליות בהתנהגותם של אנשים, ולהכתיב להם אמונות נכונות. והאידאולוגים משני עברי המתרס מוצאים צידוק לדרכיהם הבלתי-מתפשרות, מתוך שכנוע שהאידיאולוגיה המפלגתית היריבה מעולם לא הייתה כה חסרת בושה או קיצונית.

פרשנויות שונות הוצעו בתור הסבר, למה שנקרא בפי אנשי מדע המדינה "קיטוב". הימין מפנה אצבע מאשימה לעבר ההשכלה הגבוהה, ובייחוד אל המכללות והאוניברסיטאות המובילות שלנו, על שהם מאלצים את הסטודנטים לצרוך "דיאטה" קפדנית של דוגמות הנחשבות כמתקדמות; והשמאל, ובייחוד אותו חלק של השמאל הנטוע בתוך המכללות והאוניברסיטאות המובילות של אמריקה, טוען ללא בושה שהשמרנות מונעת על-ידי גזענות, סקסיזם, ומתוך תגובה לא-רציונלית כלפי איומים על אורחות חיים מסורתיות.

אנשי מדע המדינה מציינים שהקיטוב הנוכחי, מונע במחצית המאה האחרונה על-ידי התמיינות, או זרימה קבועה, של גברים ונשים מן השמאל אל המפלגה הדמוקרטית, ושל גברים ונשים מהימין אל המפלגה הרפובליקנית – כך שדמוקרטים שמרניים ורפובליקנים ליברליים הפכו לזנים ההולכים ונעלמים.

חלק מאנשי מדע המדינה מצביעים גם על העלייה של שיטת הפריימריס, המרוקנת את כוחם של מנהיגי המפלגות העוסקים בתיווך וברקיחת דילים בחדרים אחוריים אפופי עשן, בין אינטרסים שונים המתחרים ביניהם – ומעבירה אותו אל המצביעים האקטיביסטים והקנאים ביותר בשתי המפלגות, הנוטים לדרוש טהרנות אידיאולוגית מהמועמדים שלהם.

בעוד שמעטים מאנשי מדעי החברה אכן מטילים ספק בקיומו של קיטוב עמוק, הם בכל זאת חלוקים ביניהם בקשר להיקפו ולמרכז הכובד שלו. חלקם טוענים שהקיטוב הוא ביסודו תופעה המרוכזת בעיקר בקרב האליטות הפוליטיות והאינטלקטואליות, ואשר אינה מתקיימת אצל חלקים נרחבים בקרב האוכלוסיה, בייחוד לא בקרב השכבות של המעמד הבינוני המעדיפות אמנם מפלגה כזו או אחרת – אך עדיין מכירות במורכבות של הסוגיות, וממשיכות להיות קשובות לטיעונים של שני הצדדים. אחרים מתעקשים שהקיטוב התפשט וחדר לתרבות הפוליטית האמריקנית והוא מגיע עד עומק יסודותיה.

הבדלים עמוקים ויסודיים

מאחורי חילופי הנאצות בין הימין והשמאל, והוויכוח המלומד והרציני יחסית על מיקום הקיטוב, מונחת הדעה הרווחת שהשיוך האידיאולוגי-מפלגתי הוא בכל מקרה תופעה פתולוגית שראוי להיגמל ממנה. רק לעתים רחוקות נשקלת האפשרות, שלמרות עוצמתה המתגברת או דועכת חליפות, תופעת השיוך האידיאולוגי-מפלגתי היא תכונה קבועה של המסורת החוקתית האמריקנית, ובאופן כולל יותר, של הדמוקרטיה הליברלית המודרנית.

אפשרות זנוחה זאת מועלית על-ידי יובל לוין בספרו החדש והמרתק, The Great Debate: Edmund Burke, Thomas Paine, and the Birth of Right and Left..

בהיותו עמית בכיר במרכז לאתיקה ולמדיניות ציבורית בוושינגטון די.סי. ומייסד ועורך כתב העת National Affairs, לוין ביצע צעד נועז בנסותו לשפוך אור על הפוליטיקה והמדיניות הציבורית בת-זמננו, על-ידי פנייה אל הפילוסופיה וההיסטוריה הפוליטית. לוין ממוקם בעמדה ייחודית וטובה, שסייעה בידו לבצע צעד כזה: את הדוקטורט שלו הוא קיבל מהוועדה למחשבה חברתית באוניברסיטת שיקגו, ובוושינגטון הוא שימש כחבר צוות בקונגרס וכראש המטה במועצת הנשיא לביו-אתיקה, וכן בצוות למדיניות ציבורית בבית הלבן בתקופת ג'ורג' בוש הבן.

לטענתו של לוין, הוויכוחים המרים בין השמאל והימין המתנהלים כיום אודות המדיניות הציבורית הראויה – בנושאים של כלכלה, סביבה, תרבות ועוד – אינם מתחלקים באופן שרירותי, ולא ניתן להסבירם כתוצר של אופי הפוליטיקה בת-זמננו. לדבריו, שורשיהם של חילוקי הדעות הללו נעוצים בהנחות מוקדמות אודות הטבע, הטבע האנושי, התבונה, החברה והצדק. לוין גורס שאם נסגל לעצמנו הבנה ברורה וחודרת יותר של השורשים העמוקים הללו, נוכל לראות טוב יותר מה מונח על כף המאזניים בעת שאנו חולקים אודות ההנהגה הרצויה, ואף נרכוש טיעונים שקולים ופרודוקטיביים יותר במישור המפלגתי-אידיאולוגי.

כדי לממש משימה זאת, פונה לוין אל "הוויכוח הגדול" בין אדמנד ברק ותומס פיין אודות המהפכה הצרפתית. ברק, המדינאי המפורסם ממפלגת הוויגים ואבי השמרנות המודרנית, הוקיע את המהפכה הצרפתית ב-1790 בספרו הרהורים על המהפכה בצרפת. הוא טען שההתקוממות נגד המונרכיה, האצולה והכנסיה מצד האינטלקטואלים וההמונים הייתה "המהפכה הטוטלית" הראשונה – ניסיון לא רק להחליף את המשטר אלא גם לשרש אמונות, נוהגים והרגלי חשיבה ישנים בהתאם לתיאוריה חדשנית, ולהציב במקומם צורות חדשות של חיי חברה ופוליטיקה שייקבעו על-ידי התבונה בלבד.

פיין – שהיגר לאמריקה מאנגליה ובשנת 1776 פרסם את החוברת Common Sense, שבה הוא שטח בצורה מבריקה את העקרונות שעליהם התבססה המהפכה האמריקנית – הגיב לברק ב-1791. בספרו Rights of Man לעג פיין לברק כאפולוגיסט של זכויות יתר שעבר זמנן, והגן על המהפכה הצרפתית ששורשיה נעוצים בזכותם של בני האדם להיפטר מסדר פוליטי שאינו מגן על זכויותיהם הטבעיות.

שתי אפשרויות לשמר את החירות האנושית

כפי שמראה לוין, בעזרת למדנותו המרשימה ויכולתו הנדירה להיכנס לרוח דבריהם של שני הצדדים המתפלמסים, המחלוקת הגדולה נסובה למעשה על נושאים רחבים יותר מהמהפכה הצרפתית. בפיתוח טיעוניהם, הניחו ברק ופיין את היסודות של שתי אסכולות מתחרות בנושא הדמוקרטיה הליברלית: אסכולות שהציעו חלופות בסיסיות בנוגע לאתגר של ארגון החיים הפוליטיים סביב ההנחה שבני האדם הם מטבעם בני חורין ושווים.

פיין, לטענת לוין, מייצג 'ליברליזם פרוגרסיבי' המבקש להתאים את החברה הפוליטית למודל מופשט של פוליטיקה מושלמת, הכרוך בשחרור הפרט מהאילוצים הכפויים עליו – לא רק מתוקף חוקים מיותרים, אלא גם על-ידי "תקופתו, מקומו ויחסיו עם אחרים".

ברק לעומתו דוגל ב'ליברליזם משמר', הרואה במוסדות המבוססים ובמורשת המוסר והעקרונות של בריטניה חכמה פוליטית, שלאורה ניתן ליישם רפורמות זהירות בצורה אחראית. לוין מראה שעל-אף שכל אחת מהחלופות הבסיסיות הללו מציבה את החירות במרכז הפוליטיקה, שתיהן מעריכות בצורה שונה את המבנה, התוכן והדרישות החברתיות והפוליטיות של החירות.

עיקר ספרו של לוין מוקדש לבחינת החלופות הבסיסיות הללו. זוהי משימה מפרכת המחייבת הבחנה דקה, היות שהן ברק והן פיין לא היו פילוסופים שיטתיים. ברק כיהן בפרלמנט הבריטי כחבר בית הנבחרים למשך כמעט שלושים שנה, ופיין היה פעיל פוליטי ופולמוסן אמריקני מהמשפיעים ביותר בתקופת המהפכה האמריקנית. הכתבים של שניהם – ובמקרה של ברק נאומיו המרשימים מאוד – נכתבו בתמיכה או מתוך התנגדות למעשים ולקווי מדיניות ספציפיים.

למרות זאת, הן ברק והן פיין הבינו היטב שלעמדותיהם הפוליטיות יש תשתיות פילוסופיות, ולעתים שניהם נזקקו אליהן בטיעוניהם. לוין מראה שכאשר מלקטים בזהירות את התבטאויותיהם של ברק ושל פיין אודות עקרונות פילוסופיים, ומנתחים אותן בהקשר של הקריירה שלהם, מתקבלות פילוסופיות פוליטיות עקביות וקוהרנטיות. הפילוסופיות הללו, טוען לוין בצורה משכנעת, העשירו את מחשבתם והעניקו מרקם וכיוון עקביים ויציבים לקביעותיהם הפוליטיות.

בלכתו בדרכו של ג'ון לוק, מאתר פיין את אמות המידה להערכת השלטון ב"מצבו הטבעי" של האדם. באותו מצב טרום-פוליטי, נראים בני האדם כפרטים שווים שאינם נגועים על-ידי הבחנות או היררכיות חברתיות, וכבני חורין במובן היסודי ביותר לפיו הם אינם כפופים לרצונם השרירותי של אנשים או של מוסדות אחרים. המטרה הבסיסית ביותר של השלטון היא להבטיח את החירות והשוויון הטבעיים האלה; היות שאף פרט אינו זכאי להפעיל סמכות כלפי פרט אחר, הביטוי הפוליטי הבסיסי ביותר של החירות והשוויון הטבעיים הוא הדרישה שהשלטון יהיה מבוסס על הסכמת הנשלטים.

יתר על כן, בהתאם למצבו הטבעי של האדם, החברה הפוליטית חייבת להיות שוויונית ביותר: זכויות יתר אינן יכולות לנבוע, לא ממעמד חברתי העובר בירושה ולא מנסיבות הולדתו של אדם. השלטון צריך לספק את המרחב והגמישות הנרחבים ביותר האפשריים לבחירה אישית, כל עוד אלה עולים בקנה אחד עם מרחב וגמישות דומים עבור הזולת. על מנת לכוון בצורה ראויה את השלטון, צריך לפי פיין לשחרר את התבונה האנושית מהאילוצים המעוותים של אמונות טפלות ושל מסורת, חברה והיסטוריה. משתשוחרר, תוכל התבונה לפתח מדע של פוליטיקה שיהיה מבוסס על עקרונות אוביקטיביים ואוניברסליים; המדע מגיע לשיאו בעיצוב ובשמירה על מוסדות וחוקים פוליטיים רציונליים.

על גבי זה, השוויון הפוליטי מאפשר למשוך פרטים נאורים והוגנים אל השלטון, שיניחו הצדה את האינטרסים הפרטיים שלהם ויישמו את חוקי התבונה בהתאם לאינטרס הציבורי.

כעת, בהנתן יכולתה של התבונה לכוון את החיים הפוליטיים ויכולתו הרחבה של האדם לדעת ולכבד את התבונה, הנאמנות המפלגתית-אידיאולוגית בפוליטיקה יכולה רק לשקף כשלון אינטלקטואלי ומוסרי. כך, קובע פיין, "אני מקווה עם כל מסירותי הנוצרית שהשמות ויגי וטורי לא יוזכרו עוד לעולם".

המהפכה מקבלת צידוק בנסיבות קיצוניות: כאשר שלטון מושחת וחסר תקנה דורס את הזכויות הטבעיות, אזי, כפי שקרא פיין לבני עמו האמריקנים בחוברת Common Sense, "יש בכוחנו להתחיל את העולם מחדש". אבל אפילו בהיעדר מהפכה, בני האדם אינם צריכים להרגיש שהם קשורים אל העבר. אלה הם העקרונות האוניברסליים והנצחיים של הפוליטיקה, קובע פיין, ולא דרכי אבותינו או החברה, שצריכים להדריך את התנהגותנו בהווה.

התנגדותו של ברק 

במחשבתו של ברק לעומת זאת, שולטת הנחה לגבי הטבע השונה מאוד מתפיסתו של פיין את האדם הבודד והא-סוציאלי. עבור ברק, האדם הוא מטבעו יצור חברתי. בני האדם חיים תמיד במארג מורכב של יחסים עם בני אדם אחרים, והם מוגבלים על-ידי התחיבויות הקושרות כל פרט לא רק אל החיים, אלא גם אל המתים ולאלה שעדיין לא נולדו. לפי ברק, החברה הפוליטית אינה שואבת את הלגיטימיות שלה מהסכמה, אלא מיכולתה לספק את צרכיהם של בני האדם.

חירות הפרט עשויה להיות הצורך הגבוה ביותר שאותו מספקת הפוליטיקה, אך סיפוקה אינו מורכב בעיקר מרשימת זכויות אלא מכיבוד חובות, מהקפדה על ריסון, משמירה על מוסדות בנויים היטב, ומהתאמת החוקים להרגלים, לרגישויות ולרצונות של האנשים. לדעת ברק, הניתוח הפוליטי הולך שולל על-ידי חיפוש עקרונות מופשטים של התבונה; עליו להסתמך במקום זאת על חקר "ההיסטוריה והאופי של החברה של האדם עצמו". עקרונות של צדק נעוצים בנוהגים ומסורות עתיקים, המובחנים על בסיס הניסיון ומיושמים בזהירות ומתוך שיפוט מעשי.

היות ש"השינוי הוא החוק החזק ביותר של הטבע", המדינאים חייבים תמיד להתאים, לאזן ולכייל, לעצב רפורמות המתקדמות באופן מדוד והדרגתי ובהתאם לרוח העם והעקרונות ששירתו אותו היטב. בעוד שברק האמין בשוויון האנושי, הוא סבר שההכנה למשימה הקשה של שלטון דורשת את אותו סוג של פנאי והשכלה, המאפיינים אריסטוקרטיה טבעית בחברה חופשית. עקב המגבלות של התבונה האנושית – הן אי-יכולתה לפתור את הסוגיות הפילוסופיות העמוקות ביותר והן חולשתה בהכוונת התשוקות ובהגבלת הדמיון – יש לשמר תפקיד חשוב בחיים הפוליטיים עבור ה"מרשם", או ההנחה, בדבר יתרון המוסדות המבוססים של החברה האזרחית, ובייחוד המשפחה והאמונה, המעצבים את המוסר.

מפלגות פוליטיות "חייבות להתקיים תמיד בארץ חופשייה", היות שאזרחים המתאחדים סביב העקרונות החביבים ומועדפים עליהם, הם הדרך הטובה ביותר לשמר את מגוון המוסדות שבהם תלויה החירות. מהפכה מהסוג שנראתה בצרפת היא תמיד מוטעית לפי ברק; היא מערערת את החירות שבשמה היא מתחוללת, על-ידי הרס אותם הגינונים, המנהגים וההתקשרויות המרסנים את התאווה האנושית לכוח.

למרות הניתוח הנייטרלי, ברק עדיף

למרות – ואולי בגלל – שקולו הוא אחד הקולות השמרניים הנבונים והמתוחכמים ביותר בזירה הציבורית העכשווית, לוין שומר על עמדה חסרת פניות הראויה להערכה, לכל אורך הצגתו את החלופות שמייצגים ברק ופיין. אפילו במסקנתו – המשרטטת לקחים ממתנים שהן הימין והן השמאל יכולים ללמוד מ"המחלוקת המגדירה בדבר הסדר הפוליטי של הליברליזם המודרני" – לוין נמנע במתכוון מהכרזה על מנצח.

ובכל זאת, הצגתו נטולת משוא הפנים של לוין מדגישה את עליונותו של ברק. המסורת החוקתית האמריקנית – והמסורת של הדמוקרטיה הליברלית המודרנית באופן כללי – אכן מושתתת על מחלוקת גדולה בין ליברליזם פרוגרסיבי וליברליזם שמרני. עלינו לפיכך להטיל ספק באמונה הפרוגרסיבית ששורשיה במחשבתו של פיין, ולו רק בגלל שהחלום שלה להרחיק את הפוליטיקה מהפוליטיקה ולצמצם את השלטון לממשל רציונלי, מתכחש לכך שהמחלוקת הגדולה היא אכן מחלוקת ראויה. בנטייתו להפוך את טענותיו לאבסולוטיות ולהתכחש לטענות הצד שכנגד, בלי לשקול אותן, מגלה הליברליזם הפרוגרסיבי נטייה בלתי-ליברלית.

לעומתו, הליברליזם השמרני של ברק מכיר במגבלות התבונה בתחומי המוסר והפוליטיקה: במשחק הבלתי פוסק של השתוקקות, אינטרסים ודמיון בחיים האנושיים, ובצורך המתמיד לאזן בין אינטרסים סותרים ועקרונות המתחרים ביניהם. הציווי היוצר הרמוניה, שצומח מתוך הליברליזם השמרני של ברק, פתוח לטיעוניו של פיין ולכן במובן מכריע הוא משתלב יותר ברוח החירות.

אין הכוונה לומר שהשקפתו של ברק חסרת קשיים. חולשה אחת שעמה לוין אינו מתמודד היא ההבדל הגדול בין הנסיבות שבהן כתב ברק לבין אלו העומדות לפנינו היום. ברק, לדוגמה, יכול היה להתעקש שהטיפול בנצרכים צריך להישאר פונקציה פרטית במידה מסוימת, עקב מגבלות השלטון ובמידה אחרת עקב חיוניותן היחסית של המשפחה והאמונה בבריטניה של סוף המאה ה-18. אולם, במשך מאתיים השנים האחרונות המשפחה, האמונה ומבנה החברה האזרחית עברו שינויים עמוקים. באמריקה של המאה ה-21 הבעיה היא כבר איך לשקם את המשפחה, האמונה והחברה האזרחית לא פחות מהדרך לשמר אותן.

עקב התמוטטות מוסד המשפחה, נסיגת האמונה והחלל שנפער בחברה האזרחית בעידן הפוסט-תעשייתי שלנו, מחויבות לחירות מהסוג שבה דגל ברק וכבוד זהיר לנסיבות הרווחות, ידרבנו את השלטון – מבלי לאבד את חזון הממשל המוגבל או לערערו על-ידי מדיניות נואלת, ומבלי להתעלם מחירות הפרט – לשלב לקחים מהליברליזם הפרוגרסיבי של פיין, על-ידי שייטול על עצמו מידה הוגנת של אחריות לאותם זקנים, צעירים ועניים שאינם מסוגלים לטפל בעצמם ללא סיוע נוסף.

כדי להגיע לאיזון הנכון, נחוצות לנו שתי מפלגות בריאות ונחוץ לנו ליברליזם שמרני שיסביר את מקומה של תחרות מפלגתית-אידיאולוגית בדמוקרטיה ליברלית.

אך אנו זקוקים גם לדבר נוסף.

אולי התועלת המובילה מלימוד המחלוקת הגדולה בין הליברליזם השמרני של ברק לליברליזם הפרוגרסיבי של פיין, היא שזו מביאה אל מוקד הראייה שלנו את הצורך להמריץ מחדש את האמונות, הנוהגים וההקשרים שבהם תלויה החירות – הצורך, בקיצור, בליברליזם משקם.

___________

פיטר ברקוביץ מכהן כעמית בכיר במכון הובר.