"אני אנדרטה חיה": ראיון עם ניצולת טבח מעלה עקרבים

"1954 החלה כשנה שמחה, אך נגמרה בצורה קשה מאוד"; כך פותחת את השיחה מירי פירסטנברג (65), תושבת נתניה שפרשה השנה לגמלאות. מירי הייתה רק בת 5 וחצי כאשר עלתה עם משפחתה על האוטובוס מאילת לתל-אביב, נסיעה שנגמרה בטרגדיה ששינתה את מהלך חייה.

ב-17 במרץ 1954 הניחה חוליה של מסתננים מארב לאוטובוס אגד שבו נסעה מירי וטבחה בדם קר בנוסעים. הייתה זו התקפת הטרור החמורה ביותר שבוצעה לכל אורך שנותיה הראשונות של מדינת ישראל, בין השנים 1949 ל-1956. רגעי האימה התרחשו בפרק זמן קצר, בו איבדה מירי את אביה ואמה, ולמעשה גם את אחיה בן ה-9, שנפצע קשה ושכב בבית-חולים משותק בגופו ובמוחו במשך 32 שנים, עד יום מותו.

אווירה ציבורית מתוחה

הימים היו ימי אי-שקט וחוסר ביטחון. גבולותיה של מדינת ישראל הצעירה עדיין לא התעצבו, והרשויות עסקו בגירוש מסתננים פלסטינים ובפעולות תגמול (ירדן ומצרים), בעיקר נוכח התגברות אלימות המסתננים. פגיעים במיוחד היו יישובי הספר, שסבלו ממיקוש, גניבות וטרור, שהעצימו את תחושות החרדה והאיום בציבור היהודי.

"במישור הלאומי", הסביר פרופ' זכי שלום, "העמידה תופעה זו בספק את עצם קיומה של מדינת ישראל להמשיך ולהתקיים כמדינה המסוגלת להעניק לאזרחיה מידה סבירה של ביטחון אישי. אישים שונים במערכת הפוליטית אף הרחיקו מעבר לכך, והגדירו את ההסתננות כתופעה "המסכנת את עצם קיומנו הפיסי".

במציאות לא פשוטה זו נערכו חגיגות לציון חמש שנים לשחרור העיר אילת. אך מה שהחל כניסיון לשפר מעט את מצב הרוח הלאומי והמקומי, נגמר באירוע שזיעזע את המדינה כולה.

סימן מבשר רעות

אחד משני הנהגים שעבדו באותו יום בקו המאסף שנסע מתל-אביב לאילת וחזרה היה אפרים פירסטנברג, אביה של מירי. "עבורי היה זה אחד הימים השמחים של חיי. אבא לקח את כל המשפחה לעבודה – אותי, את אחי חיים ואת אמי חנה", היא מספרת. "אבא שלי היה חבר אגד, וכדרכו לאורך חייו, שאמנם היו קצרים, היה עסוק בהתנדבויות. מדובר היה בקו שלא כל-כך רצו לעבוד עליו והוא התנדב ועבד על הקו הזה באופן קבוע. אבא לא לקח אותנו ממש לחגיגות, כמו שבעצם רצה להיות חבר אגד הראשון שישתקע באילת. לכן הוא לקח אותנו – כדי לשכנע את אמא. היה לו מאוד חשוב שנצטרף לנסיעה".

כמו נבואה שהגשימה את עצמה, נזכרת מירי, כבר בדרך הלוך לאילת התרחש אירוע מבשר רעות. "כפי שניתן לראות בתמונות השונות, האוטובוס נשא עליו את השלט 'לחגיגות אילת'. אך לא רבים יודעים שהיה מונף עליו גם דגל ישראל. עברנו בתחנת אגד ברחובות לאסוף נוסעים, וכשנכנסנו לתחנה, שהייתה מקורה, מיד כשנכנס האוטובוס לתחנה התקרה שברה את הדגל. אמא שלי – לא יודעת אם היא האמינה באמונות טפלות (הייתי אז רק ילדה בת 5) – התחילה לצעוק לאבא שזה סימן רע ושהיא לוקחת את הילדים וחוזרת לתל-אביב. אבל אני ואחי נעמדנו על הרגליים האחוריות ואמרנו לה: את יכולה לחזור הביתה, אנחנו ממשיכים עם אבא. וכך היה".

בדרך חזרה מן החגיגות באילת, באוטובוס עדיין שררה אווירה של חג. "עם אבא שלי, באופן כללי, תמיד זה היה נראה כאילו מדובר בנסיעה של טיול. כיוון שבאותו זמן הייתה זו נסיעה ארוכה מאוד, מהבוקר עד הערב, היו באוטובוס שני נהגים שהיו מתחלפים כל שעה וחצי-שעתיים, והוא היה מארגן בדרך שירה בציבור, ניגן על מפוחית פה ועשה שמח".

רגעים של אימה

אווירה זו ליוותה את נוסעי האוטובוס, וביניהם משפחת פירסטנברג, במהלך הנסיעה, אולם כל זאת נחתך באבחה חדה, עת החל האוטובוס לטפס בדרך בואכה מעלה עקרבים. מירי ישבה ליד אחד החיילים שנסעו באוטובוס, בספסל שמול הדלת האחורית, כשלפתע החלו מטחי היריות.

האם תוכלי לתאר לנו כיצד את זוכרת את מהלך הדברים? איך נראו בעיניך אותם רגעי אימה?

"בתור ילדה, לא ממש הבנתי מה מתרחש. בהתחלה ניסיתי להוציא את הראש מהחלון ואמרתי לחייל שלידי "אלו בטח מטוסים מתאמנים". אבל הוא הבין בדיוק מה קורה. הוא גם ראה שהכדורים מתחילים לגרום לפצועים בתוך האוטובוס, מה שאני לא ראיתי בהתחלה. ואז הוא תפס אותי, סתר לי ואמר: "תשתקי, אחרת יהרגו אותך!". הוא זרק אותי על רצפת האוטובוס ונשכב מעלי".

"התחילו גניחות וצעקות של פצועים. כמובן שאז לא ממש יכולתי להגדיר את הקולות ששמעתי. אחרי שתמו מטחי היריות, לאחר כמה דקות – אני לא יודעת לומר בדיוק כמה זמן – של שקט, התחלתי לשמוע אנשים מדברים בשפה לא מובנת. הצלחתי להציץ מתחתיו וראיתי אותם עוברים בתוך האוטובוס, מאחד לשני, וכל מי שנראה היה להם שיש בו עוד טיפת רוח חיים – או שירו בו מטווח אפס או שרוצצו את גולגולתו בקת של רובה. ככה עברו עד סוף האוטובוס".

שקט השתרר לבסוף באוטובוס וחברי הכנופיה החלו לרדת, כאשר הסתבר שגם אחיה של מירי, שהיה אז רק בן 9 וחצי, עדיין בחיים. "באותם רגעים, שנדמה היה שהכל נגמר, אז אחי פתאום צעק משהו כמו: "מירל'ה, הם הלכו? איפה את?". אז, האחרון מבין החוליה שירד שמע את הצעקה, וחזר לחפש את מקורה. אחי היה גם ליד המדרגות של הדלת האחורית ועליו שכב גם כן חייל. הוא הוריד את החייל מעליו, וירה בו צרורות מטווח אפס בראש".

חיים, אחיה של מירי, לא מת במקום, אך הוא נפצע קשה מאוד. השעות הרבות עד שפינו אותו לבית החולים בהדסה וניתחו אותו הותירו סיכויים אפסיים להחלמתו. "כך הוא נשאר במשך 32 שנה משותק גופנית ומוחית ושכב בבית החולים שמואל הרופא, מוסד לחולים סופניים בבאר יעקב. בשנת 86' הלב שלו לא עמד יותר בעומס והוא נפטר".

"הבנתי שחרב עלי עולמי"

באותם רגעים, האימה הקפיאה את מירי, והיא שכבה בשקט וחיכתה, לדבריה, "הרבה זמן". לבסוף היא העזה לנסות ולזחול מתחת לחייל והלכה לחפש את אביה ואמה.

"זכרתי שאבא לא נהג בזמן האירוע. הוא ישב בספסל הראשון, וניסיתי, מבלי לדרוך על הגופות – אז לא ידעתי אם הם הרוגים או פצועים – להגיע אליו. כשהגעתי התיישבתי לידו, והתחלתי לדבר אליו. ניסיתי לנגב לו את הדם מהפנים ולדבר איתו – אבל הוא לא ענה. אני לא יודעת בדיוק איך, אבל באותם רגעים הבנתי שהוא איננו. אין לי יותר אבא".

"הלכתי לחפש את אמא, ולא מצאתי אותה בתוך האוטובוס. לא הבנתי מה קורה. טיפסתי על הספסל שמאחורי אבא, איפה שהיא בעצם ישבה, וניסיתי להסתכל החוצה. ראיתי אותה שוכבת על הכביש כששמלתה מופשלת, תחתוניה אינם והאצבע שלה הייתה כרותה. כמובן שאז לא הבנתי מה זה. רק כשהתבגרתי הבנתי שכנראה אנסו אותה, אבל כבר אז היה ברור לי שלא יכול להיות שאמא תוריד תחתונים וחצאית שלא ליד אבא. את האצבע לקחו עבור הטבעת שהיא ענדה".

"חזרתי להתיישב ליד אבא – פחדתי להסתובב בחוץ, כמובן – למיטב זכרוני שעות ארוכות. בכיתי והבנתי, עד כמה שילד מסוגל להבין, שחרב עלי עולמי: איבדתי את ביתי ובטחוני. בשלב מסויים עבר איזשהו קומנדקר בסביבה, אבל ברגע ששמעתי מנוע נבהלתי מאוד והסתתרתי מתחת לספסל, מול הדלת האחורית איפה שהחייל שהציל אותי שכב. פחדתי כי לא ידעתי, אולי הם חוזרים".

שנים לאחר מכן התברר למירי כי מי שחילץ אותה מן התופת היה אחד ממנהלי אגד בשם עובדיה רכטמן. לרכטמן ולאביה היה הסכם, כך הוא סיפר לה, לפיו אם האוטובוס לא מגיע לבאר שבע בשעה היעודה אז רכטמן הולך למשטרה לשאול אם קרה משהו. ואכן כך היה: כשראה שהאוטובוס לא מגיע, הוא הלך למשטרה רק כדי לגלות שלא דווח על אירוע יוצא דופן.

למרות זאת, רכטמן לא נותר אדיש. הוא הוציא אוטובוס של אגד, הציב על גגו נהג אחר שבידו תת-מקלע ונהג לכיוון מעלה עקרבים, כאשר בכל אותן השעות הארוכות מחכה מירי בת ה-5 לבדה. לבסוף הוא הגיע ושלף אותה משם. "הוא סיפר לי שהוא היה בשוק מהטבח הנוראי שהיה שם. אז הוא חיכה, ובמקרה, כעבור עוד קצת זמן, עבר שם קומנדקר נוסף. הוא הושיב אותי שם וביקש מהחייל שייקח אותי מהר למשטרת באר שבע. וכך היה. בקטע זה נפרדתי מהאוטובוס, כשאני מחזיקה את היד של החייל חזק-חזק ובוכה לכל אורך הדרך. הבנתי שאין לי שום ביטחון אחר מלבדו".

11 ישראלים – חיילים, גברים נשים וילדים – נרצחו באותו אירוע. חוץ ממירי ואחיה, באותו אירוע שרדו עוד שתי נשים, אך כיום היא הניצולה היחידה שנותרה בחיים.

כעס עצום

מדינת ישראל לא נותרה אדישה נוכח הטבח המזעזע, ומפלס החרדה הציבורי טיפס לשיא. "אמנם טרם קרה אצלנו מקרה כדוגמת מקרה מעלה עקרבים", כתב אז יו"ר המועצה האזורית שער הנגב אריה אפרת לראש הממשלה משה שרת, "אך התפתחות העניינים – באם לא יינקטו צעדים מידיים – עלולה להוביל גם אצלנו לתוצאות מעין זה". מנהיגי מפ"ם, שעמה נמנו מרבית הקיבוצים, התלוננו על "רפיון" בהקמת מוצבי צבא לאורך הגבולות.

בתחילה סברה מדינת ישראל כי האחראים לטבח הסתננו משטח ירדן, אולם עם חלוף הזמן וברבות החקירות – הישראליות והזרות – הסתבר כי הייתה זו כנופיה של בדואים משבט עזאזמה, שיצאה, כפי הנראה, דווקא משטח שבשליטת מצרים. רק 14 שנה מאוחר יותר, ב-10 בנובמבר 1968, הצליחה לבסוף סיירת שקד לחסל את מנהיג החולייה סעיד אבו-בנדק.

מירי, באיזה שלב נודע לך שתפסו את אבו-בנדק והוא נהרג?

"ראה, כל שנות ילדותי ונעורי הדחקתי את כל האירוע כדי לשרוד. בשנים הראשונות אפילו לא שאלתי על אחי. היה סוג של טאבו בכלל לדבר ולעסוק בנושא. ב-68' כשסעיד אבו-בנדק חוסל אני כבר הייתי אחרי הצבא, אבל עדיין מאוד לא מחוזקת מבחינת האישיות שלי. אז קראתי על זה בעיתון אבל לא כל-כך התייחסתי; העברתי את זה הלאה, מה שנקרא".

"לפני שלוש שנים בערך הזמין אותי קובי ברקאי מרשת א' לתוכנית הרדיו שלו, שם הוא ראיין אותי על כל האירוע וכו'. כשהגעתי לרשות השידור בירושלים עמד שם איזה איש… תוך כדי השידור פתאום קובי אומר לי: "אני רוצה לעשות לך הפתעה היום. את יודעת מי זה האיש שיושב לידך?". בקיצור, הוא הביא לי לאולפן את אלי מלמד, שהיה סגן מפקד סיירת שקד, מי שחיסל במו ידיו את סעיד אבו-בנדק. עבורי, זו הייתה הפעם הראשונה שהתרגשתי מהחיסול הזה וזה היה מאוד מרגש. זו הייתה הפעם הראשונה שהחיסול הזה באמת דיבר אלי".

האם הייתה בכך איזושהי נחמה? סגירת מעגל?

"חשבתי על זה לא מעט. מעולם לא היה בי רגש נקם. זה לא עורר בי איזו תחושה של שביעות רצון. כמובן שהייתה פה סגירת מעגל, אני לא יכולה להתכחש לזה, אבל באופי שלי אין יצר הנקמנות לגבי שום דבר בחיים. מה שכן, יש בי הרבה כעס. הרבה מאוד כעס על הבדואים. ויש הבדל גדול בין כעס לרגש סיפוק של נקמה".

"אני כועסת עליהם שהם חיות אדם, הם לא בני-אדם, אבל זה לא עושה לי טוב בלב שהרגו אותו…. בעצם זה לא נכון שזה לא עושה לי טוב, אבל זה לא מתוך מקום של נקמנות. לא היה לי רגש סיפוק. אין בזה פיצוי. הכעס הזה על אותם הבדואים עדיין קיים. בשנים האחרונות, כל פעם שהשמאל צועק "כיבוש! כיבוש!" זה מרתיח לי את הדם. הרי כל מה שקרה לנו היה הרבה לפני הכיבוש! לא היה שום כיבוש! לא הייתה שום סיבה שזה יקרה, חוץ משנאה של ערבים כלפינו".

וזה מבחינתך הוכחה לכך שזה לא עניין של טריטוריה אלא משהו הרבה יותר עמוק.

"…בוודאי שלא! אני לא יכולה לחבר את זה לטריטוריה בכלל. מי עושה דבר כזה? רצחו אוטובוס שלם בגלל כלום! בגלל שהם יהודים! ישראלים! אז יש בי כעס גדול. אני פשוט לא מכירה את הרגש שנקרא נקמה, אבל הכעס קיים גם קיים".

"לפני כ-15 שנה נפגשתי עם כתב 'ידיעות אחרונות' המפורסם זאב אלתגר, והוא היה זה שסיפר לי שהתוקפים היו בדואים משבט אל-עזאזמה. הוא אמנם ציין בשם את סמיר אבו-בנדק, אבל הוא אמר שכל הכנופייה היו בדואים משבט זה. באיזשהו שלב, אחרי שסיפרתי את הסיפור הזה אצל מושיק טימור בתוכנית ברדיו, אז בדואי משבט אחר (שאני לא זוכרת כרגע את שמו) יצר איתי קשר והם הזמינו אותי לחפלת סולחה, בהשתתפות ותיקי השבט. הם אמרו שהם לא היו עושים דבר כזה. אבל זה ידוע שהאכזריים ביותר הגיעו מתוך שבט אל-עזאזמה".

אגב, מה את חושבת על מה שמתחולל בנגב בימים אלה? על ההתמודדות של מדינת ישראל עם סוגיית הבדואים?

הם גוזלים את אדמותינו וארצנו, ואנחנו מהפחד שלנו בגלל השואה ובגלל העולם כל כך מפחדים להגיב על כל דבר. איך אנחנו, "עם נאור", אוכלים את ה"לוקש" שהם מוכרים לנו? הרי הבדואים הם עם נווד – איך אפשר לומר שהם ילידים ואלו האדמות שלהם? עם נווד אין לו אדמות!".

"אני חושבת שמדינת ישראל עושה טעויות קשות מאוד בנגב. תראה, אני בשנים 1968-9 גרתי בדימונה. אני זוכרת כשהייתי נוסעת באוטובוס מדימונה לבאר שבע וכמעט לא היה אף בדואי באזור. סע שם עכשיו – זו פשוט קטסטרופה. בן גוריון מתהפך בקברו. לטעמי המשטרה לא פועלת איתם ביד חזקה כפי שראוי, מפחד מהעולם. הם מביאים נשים מעזה ומכל המקומות, וחלק גדול מהבדואים שבנגב בכלל באו ממצרים. לי זה כואב. במעט שנים שחייתי עם כל המשפחה שלי, אמנם רק חמש שנים אבל זה לא יאומן כמה אהבה לארץ אבא שלי הצליח להחדיר בי".

לסיכום, האם יש מסר שאת מעוניינת להעביר באמצעות סיפור חייך?

"אני, אישית, אני רואה את עצמי כאנדרטה מהלכת. והסיבה היא לא כדי להנציח את אבא ואמא שלי, אלא להנציח את האירוע; להזכיר לכולם. הנוער בכלל לא יודע מה היה פה. הנוער עסוק בשטויות, בדברים חומרניים. לא מבינים כמה המדינה הזו יקרה! לא מתייחסים לעניין הזה בכלל, והדבר מאוד עצוב לי".

"לסיכום, אני רוצה לומר לך שטראומה כזו לא עוברת לעולם. אני חיה, אני שמחה, יש לי שני ילדים וחמישה נכדים, אני אוהבת את החיים – אבל יחד עם זאת, אירוע כזה נצרב בתודעתו של אדם ולא עובר לעולם. אני נוהגת לסכם את הסיפור שלי במשפט: "חיי מלאים עקרבים".