עמידרור: בלי הכרה במדינה יהודית אין משמעות להסכם

לאחרונה נשמעת שוב ושוב הטענה כי הדרישה הישראלית מהפלסטינים להכיר במדינה יהודית במסגרת המשא-ומתן המתנהל בימים אלה, אינה אלא "ספין" של ראש הממשלה, שנועד לטרפד את השיחות. אולם בעיני האלוף (במיל.) יעקב עמידרור, לשעבר ראש המועצה לביטחון לאומי (מל"ל), לא רק שאין מדובר בתרגיל דיפלומטי אלא שדרישה זו היא עניין מהותי ביותר עבור כל הסכם שיחתם בעתיד עם הפלסטינים.

בכנס 'מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים' שנערך באוניברסיטת בר אילן ביום ה' האחרון (27.3) תחת הכותרת "המשא-ומתן עם הפלסטינים: מבוי סתום או חלון הזדמנויות?", הסביר עמידרור את עמדתו ואמר כי למרות שנוצרה מעין חזות כאילו הסכסוך הישראלי-פלסטיני סובב סביב סוגיית טריטוריה וקווי 67', האמת היא שמדובר בסכסוך היסטורי, שחוזר לתסכול הפלסטיני מתוצאות מלחמת העצמאות.

ככל שאני מדבר יותר עם פלסטינים וככל שאני שומע אותם מדברים, ברור לי שהשאלה האמיתית של הפלסטינים היא לא 67' – היא 48'…. ולכן העניין שאנחנו צריכים לפתור במשא-ומתן הוא לא 67', זו טעות. אלו לא שטחים תמורת שלום אלא פרימת שאלת 48' תמורת הסכם. אם הוא יביא שלום זו כבר שאלה אחרת… 

על כן, טען עמידרור, כי "ברור לגמרי שאם אדני ההסכם עם הפלסטינים לא יכללו גם את סגירת שאלת 48', קרי הלגיטימציה של קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית במזרח-התיכון, ההסכם הזה לא שווה את הנייר עליו הוא נחתם. למה? כי זה הבסיס שעליו יושב כל הטיעון הפלסטיני. ולכן, לא אנחנו צריכים את זה – הם צריכים את זה, אחרת לא יהיה בסיס רציני להסכם איתם. צריך ללכת לא רק ללגיטימציה במישור המשפטי אלא גם במישור ההיסטורי". לדבריו, זהו הקו שמוביל את ראש הממשלה בנימין נתניהו, שבעיניו מדינת ישראל מבצעת ויתור היסטורי על שטחיה ולכן צעד שכזה צריך להיענות בצעד דומה מן הצד הפלסטיני, ולא באמצעות צעד טכני.

סרבנות פלסטינית שיטתית

דברים ברוח זו השמיע גם פרופ' עוזי ארד מן המרכז הבינתחומי בהרצליה, לשעבר יועץ לביטחון לאומי של ראש הממשלה וראש המל"ל. ארד הבהיר כי "הפלסטינים לא מתכוונים לתת לסכסוך הזה להסתיים". הוא הדגים זאת באמצעות סקירת הדינמיקה של "תהליכי השלום" השונים, והסביר כיצד מהסכמי אוסלו ועד היום התרחשו שינויים בדפוס המשא ומתן, שאפשרו לפלסטינים לצבור הישגים ובאותה עת לדחות כל התמודדות רצינית עם התביעות הישראליות.

ארד טען כי ניתן להבחין בכך שבמהלך השנים נעשה "זיגזג בין גישות שלביות לגישות סופיות". בתחילה היה הסכם אוסלו, ש"התבצע בפעימות, היה במהותו תהליך שלבי "ואפילו הכניס ללקסיקון מושגים של שלביות, כגון "שלבי הביניים", "סטטוס סופי" –  מונחים טכניים שלא היו קיימים עד אז". מאוחר יותר, כשנבחר נתניהו ב-96' הוא ירש את הצורך להעביר את חברון ולבצע את הפעימות. "הוא עושה את זה", אמר ארד, "אבל ברגע מסויים הוא מעביר מסר לערפאת – למה שלבים? בא נגמור עם זה וגמרנו. ערפאת שומע את זה והורג את היוזמה על המקום. הוא התעקש על כל פעימה. הפלסטיני חיבק את השלביות והדף את הסופיות".

מאוחר יותר, בקמפ דיוויד בשנת 2000 נעשה מאמץ הפוך – ברק היה מוכן להצעות מפליגות וסופיות. "ברק מכניס לחלל האוויר ביטויים של סגירה. סוף לתביעות, לסכסוך וכו'. הוא באמת חשב שאם נוכל להגדיר מהן המטרות הסופיות ואח"כ נעשה מה שמתחייב מזה אז הכל יפתר". אולם גם בנקודה זו הסתבר שלא רק שערפאת בורח מהצעה זו, הוא גם זה שמניח את המוקשים לקיומו של הסכם. "לדוגמה: פיצויים – הם (הפלסטינים) רוצים שישולמו דווקא על ידי ישראל. למה? התשובה היא כי הם יודעים שיהיו קובלנות".

שינוי התחולל כאשר עולה על השולחן "מפת הדרכים": למרות שמדובר היה בתוכנית שלבית, הפלסטינים דרשו לפתע לדלג ישר לשלב האחרון וכך "הופכים להיות חסידי הגישה הסופית". שינוי זה ניכר לאחר מכן גם באנאפוליס. אולם "ביטויים סופיים דווקא מותירים עניינים פתוחים. לא מגדירים מהו אותו סוף. הפלסטינים דורשים שאנחנו נבהיר להם מראש מה יהיה ה-"End Game" ולו כדי שיהיו מוכנים לבוא לשיחות".

עתה, תחת ניצוחו של קרי נעשה שוב מאמץ לדבר על סופיות. ומה מסתבר, והפעם בצורה יותר מוחצת? מסתבר שהפלסטינים מדברים במושגים של "End Game", אבל למעשה לא מתכוונים לתת לסכסוך הזה להסתיים… הם מתחמקים מלומר מהו אותו "End Game" באופן עקבי… אבו מאזן אומר "אני רוצה הסדר שבו יש מדינה פלסטינית המבוססת על גבולות 67' (עם תיקונים) ובירתה ירושלים", ובנשימה אחת גם "פתרון צודק של בעיית הפליטים הפלסטינים". החלק הראשון נשמע כמו טיפול בספיחי 67', אולם השני הוא ספיחי 48'.

ארד הוסיף ואמר כי לדעתו הסירוב של אבו מאזן להכיר במדינת ישראל מוכיח שאין לו כוונות כאלו, אולי מכיוון שהוא מקווה ש"ההיסטוריה עובדת לטובתם". "צריך לקרוא לילד הזה בשמו: מבחינתנו, מה שהם עושים זה לשחק על הסדר חלקי, אבל הם רוצים מאיתנו ויתורים כאילו קיבלנו את כל מה שרצינו", סיכם. לדידו "אין פלסטיני שמוכן או רוצה להגיע למה שאנחנו קוראים "אין תביעות" – כי יהיו להם תביעות, והם בונים על זה. עדיף שנכיר באמת הזו בצורה מפוכחת", שלא נלך שולל אחר מושגים מעורפלים ולא קונקרטיים ולעמוד על שלנו.

הסכם שלום אינו תחליף לסידורים בטחוניים

לאור הדברים הללו, ברור מדוע טען האלוף במיל' עוזי דיין, גם הוא לשעבר היועץ לביטחון לאומי וראש המל"ל, כי ויתור על בקעת הירדן עוד לפני שהתחיל למעשה המשא-ומתן הוא איוולת גמורה. דיין הסביר כי גישה זו מחלישה את העמדה הישראלית ומותירה אותנו "ללא תחמושת" להמשך. "הייתי בעברי בכל השיחות עם המדינות הסובבות אותנו. אנחנו כל הזמן מסבירים במה אנחנו יכולים להתגמש, והפלסטינים ממשיכים לומר "קווי 67'". איזה מן דבר זה?", קבל. באשר לטענה כי "הסדר השלום יביא ביטחון", ענה דיין ואמר כי טענה זו שגויה מיסודה; והרי כל הסיבה שיש להתעקש על סידורים ביטחוניים היא עבור מצב בו ההסכם מופר.

יש להבין כי הפשרנות ישראלית אינה גזרת גורל. אל מול העקשנות הפלסטינית, טען פרופ' אפרים ענבר, מנהל מרכז בגין סאדאת ומרצה למדעי המדינה, ולמרות שנדמה כי ידם על העליונה בזירה הבינלאומית, לישראל קיים מרווח תמרון המאפשר לה לעמוד על שלה. ענבר התייחס למעמדה של ישראל בזירה זו, והדגים כיצד למעשה מאז תום המלחמה הקרה (1991) מעמדה של ישראל רק הלך והשתפר בזירה זו.

מעמדה של ישראל בארה"ב טוב, אפילו בתקופת ממשל אובמה; אך לא רק שם. למדינת ישראל יחסים הולכים ונרקמים עם סין והודו, יש יחסי מסחר עם מדינות מוסלמיות רבות והיחסים עם מדינות המפרץ התחזקו מאז שאיראן מיצבה עצמה כאויב משותף עבורנו. אפילו באירופה, ולמרות שישנם שם רבים המתנגדים להתנהלות הישראלית מול הפלסטינים, ניתן לראות כי בשנים האחרונות ישראל התקבלה ל-OECD, למרכז המחקר CERN ועוד. גם לתנועות החרם (BDS) הצלחות מועטות ביותר. יתרה מכך, ענבר הציג תחזית אופטימית באמרו כי ייתכן ואף ניתן לזהות התחלה של תהליך בו הסוגייה הפלסטינית הופכת פחות ופחות רלוונטית עבור הקהילה הבינלאומית.