בשבת האחרונה קיימה התנועה האסלאמית את "מחנה ההתחברות" השנתי שלה עם הבדואים שבנגב, במסגרתו נבנו כ-40 מבנים לא חוקיים.
הם באו מכל רחבי הארץ, מהגליל, מהמשולש ואפילו מיפו. חבושים בכובעים ירוקים, ועטופים בצעיפים באותו הצבע, בשבת האחרונה צבאו מאות פעילי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית על כפרי הבדואים במטרה לערוך מפגן סולידריות רב רושם של "הפלסטינים שבפנים", כפי שמכונים ערביי ישראל בז'רגון של ראאד סלאח.
כפי שפורסם אתמול ב'מידה', זוהי השנה התשיעית בה מתקיים בנגב "מחנה ההתחברות" של התנועה האסלאמית, שנועד להדק את הקשרים בין הקבוצות המפוזרות והשונות כל כך של ערביי ישראל, באמצעות חיבור ערביי הצפון והמרכז לבדואים של הנגב, ובאמצעות יצירת הקשר (המאולץ, יש לומר) בין ה"נכבה" הפלסטינית למאבקם של הבדואים נגד ניסיונות ההסדרה, המהווה ביטוי ל"התנגדות פלסטינית".
אולם לא מדובר במחנה נופש: משעות הבוקר המוקדמות עמלו מאות הפעילים, שהתחלקו לצוותי משימה מבעוד מועד, על הקמתם של לא פחות מ-38 פרויקטים שונים בכל רחבי הנגב, תוך יצירת קשרים אישיים עם התושבים המקומיים.
דבר או שניים על המסרים שהביאו עמם אנשי התנועה האסלאמית ניתן ללמוד מהעובדה שבמסגרת המבצע נבנה גם בית מגורים עבור אחד, נאסר אבו-הדובה, שבילה 9 שנות מאסר בכלא בגין הברחות נשק לתחומי הרשות הפלסטינית. אמרנו "התנגדות" או לא אמרנו?
פרויקטים אחרים בעלי משמעות אסטרטגית הם פרוייקטים של תשתיות, בעיקר מתיחת קווי מים, שנועדו לסייע לקיומה של חקלאות לא-חוקית בשטחים המרוחקים ממקומות יישוב. במסגרת זו נמתחו צינורות באורך כולל של כ-25 קילומטר, בכמה מיקומים שונים שאורכם נע בין 10-5 ק"מ. קווי מים אלו, שספק אם מקבלים הודעות חיוב מ'מקורות', ישמשו להפרחת השממה באדמות המדינה. חכו להודעה הבאה מטעם 'רבנים למען זכויות אדם' המביעים חלחלה בשם מוסר הנביאים על כך שפקחים מזרע עמלק עוקרים גידולים של ישמעאלים בני-טובים.
כאשר מתבוננים בהיקף הפעילות, ניתן להבין את המשמעויות הרחבות יותר של התופעה. ראא'ד סלאח לא בא לנגב כדי לעשות חסדים. הוא בא לכאן כדי לשלוט. אין כמעט כפר או מאחז בנגב שלא חווה יום אחד בשנה של פעילות המשלחות של התנועה האסלאמית, בין אם מדובר בבנייתו של מבנה חדש, הצבתו של גשרון או הקמת מסגד. הפיזור הגדול של הפעילות שם את התנועה האסלאמית "על המפה", במובן הכי מילולי של המילה, והופך את סלאח לשם דבר במרחב כולו.
עבור הבדואים, מה שראשי המועצות שלהם לא הצליחו לעשות ב-40 שנה, עשו חובשי המצחייה הירוקה בפחות מ-4 שעות.
השיטה: ערים תאומות
יש להודות: יכולות הארגון שמפגינה התנועה האסלאמית מרשימות למדי. פרוייקט ההתחברות השנתי מבוסס על מהלך ארגוני מתוכנן היטב, שאורך חודשים ארוכים. במעקב אחר הפרסומים באתר התנועה האסלאמית נחשפת השיטה: מזה כמה חודשים שצוותי תכנון משותפים, הכוללים נציגים מהצפון ומהדרום, עובדים על הכנת תכניות מפורטות לביצוע ביום הפרויקט. הללו מסיירים בשטח ומרכזים לידיהם רשימת צרכים ופרויקטים אפשריים; מכינים תכניות מפורטות של כל פרויקט כולל הערכת עלויות והציוד הנדרש; ולבסוף מגיע העיקר: יצירת ברית "ערים תאומות" בין אנשי הצפון לבדואים.
במסגרת זו יוצרים המתכננים חיבורים בין כפרים או קהילות מוסלמיות מהצפון והמרכז לבין כפרים בנגב, כאשר כל קבוצת פעילים צפונית מקבלת לידה את האחריות על ביצוע הפרוייקט הנבחר. כך נוצרת רשת של גיוס המונים לטובת המטרה: מחמוד מביא שקי מלט; עבדאללה מספק דחפור ומשאית; סלים מביא כלי עבודה ומרואן מגיש לכולם קפה.
כפי שנחשף ב'מידה', הנהלת המבצע מופקדת בידי עמותה בשם 'קרן הנגב לאדם ואדמה', הממומנת בין היתר על-ידי קרן תורכית בשם 'יד ביד' המסונפת לארגון IHH (שביצע את משט המרמרה) ולמפלגתו של ארדואן.
אפשר להתרשם מרמת הארגון הגבוהה של התנועה בעיון בטבלה שלהלן (גרסה מלאה ניתן להוריד כאן):
כשמתבוננים בתמונות מהאירועים קשה שלא לקנא. הפעילים יוצאים ליום כיף עם ילדיהם, נהנים מעבודת כפיים עם החברים והשכנים והמורל גבוה מתמיד. תענוג.
לססמאות אודות ה"סולידריות הפלסטינית" יש אפוא ביטוי ארגוני מובהק, בדמות רשת של קשרים ממשיים בין קהילות הצפון והדרום, המבוססות על עזרה הדדית והיכרות אישית. להבא כשידווח על פעילות זו או אחרת של הממשל הישראלי באחד מכפרי הנגב, אנשי התנועה הצפוניים יחושו כי מדובר בבשר מבשרם ובאחיהם למאבק. קשה להתנכר למקום בו יצקת פעם בטון.
כך נולדת נכבה
בסיום יום העבודות התכנסו כל המשלחות לעצרת סיכום חגיגית לציון 'יום האדמה' שנערכה בעיירה לקיה. מכיוון שמנהיג התנועה, השייח' ראא'ד סלאח נאלץ להעדר השנה לרגל מאסרו (בגין הסתה לאלימות, אם תהיתם), נאלצו המתכנסים להסתפק בדברי הסתה של דוברים אחרים מטעם התנועה.
"כוח הרצון שלנו חזק יותר מהחוקים שלכם, הזכות שלנו חזקה מהטנקים שלכם" הצהיר מחמד זידאן אבו-פיצל, ראש ועדת המעקב של ערביי ישראל, "עשו מה שאתם רוצים אבל אנחנו נמשיך להגן על קיומנו, אדמותינו ואנשינו".
מסר דומה נשא איתו סעיד אלח'רומי, ראש ועדת ההנחיה העליונה של ערביי הנגב:
חבורות הימין הקיצוני החלו להתנחל האדמות הנגב. בתי הנגב נהרסים על ידי הממשלה, וישראל מכריזה על בניית התנחלויות – מה אנו יכולים להגיד על הטיהור האתני שנעשה בעמנו? אנו אומרים 'תתביישו לכם חבורה של טיפשים גזעניים, שמחפשים להשפיל ולבזות את העם הזה'.
חלק מהדוברים ניצלו את הבמה כדי לפנות לעולם הערבי, התומך בפעילותה של התנועה. כפי שאמר למשל אסאמה אלעקבי, ראש התנועה האסלאמית בנגב:
אנו בנגב עוברים סבל ועושק מתמשך מצד הארגון הישראלי שרוצה להחרים את קרקעותינו ולהרוס את כפרינו ולאיים על אנשינו. אנו זקוקים לסיוע שלכם כדי שנמשיך בעמידה האיתנה שלנו בארץ הרבאט, ארץ פלסטין, ארץ מסגד אלאקצא הקדוש.
וכמובן, אי אפשר ללא דברי הנבואה החמים שמסר השייח' כמאל ח'טיב, סגן ראש התנועה האסלאמית:
מדינאי ישראל, אל תשמחו יותר מדי – הגורל של אללה יבוא אליכם ממקום שאפילו לא תצפו. יש לנו כוח רצון, תעוזת נפש, סבלנות ועמידה איתנה – וכוח הרצון שלנו ינצח בעזרת אללה. ברצוני לומר לכם: 'צוחק מי שצוחק אחרון, אתם עוד תראו'.
עמדות אלו, שכלל אינן חריגות באירועים מסוג זה, מבהיר היטב את הרוח העומדת מאחורי הפעילות, וממחישים את עצמת הסכנה שבהתחזקותה של התנועה בנגב.
אידיוטים שימושיים
סיפור החדירה של התנועה האסלאמית לנגב הוא גם סיפור האיוולת של השמאל הרדיקלי ופעילי זכויות האדם, שעסוקים בלא הרף בערעור על הלגיטימציה של שלטון החוק הישראלי ובהסתת האוכלוסייה הבדואית נגד המדינה. קק"ל גוזלת אדמות; המנהל מנשל את הילידים; ורעיונות הצדק החברתי והקומוניזם המחאתי מתסיסים את הנוער.
אולם, כמו תמיד, רק מעטים באוכלוסייה שותפים לרעיונות השמאל. מלבד קומץ פעילים (בדרך כלל בשכר) הנאמנים לתורות זכויות האדם, מרבית הבדואים משתתפים במחאות ובהפגנות האלימות מתוך רגשות לאומיים ודתיים גואים. הם מניפים דגלי פלסטין, קוראים קריאות מהקוראן, ומחבקים את השייח' ראא'ד סאלח כשהוא מגיע לעזור.
כך, כשאנשי 'פורום דו קיום', 'רבנים לזכויות אדם' ו'במקום', מדברים על "זכויות אוכלוסיות ילידות במשטר פוסט-קולוניאלי", מה ששומעים הבדואים הוא "לשחרר את אלקצא הקדוש".
"ההשפעה של התנועה האסלאמית במגזר הבדואי היא מאוד מרשימה", אומר ד"ר אמיר גלילי, החוקר את המגמות בחברה הבדואית, "הנוכחות שלהם היא חזקה והיא חוצה הרבה מאוד מגזרים קבוצות". לדבריו, הגורם המוסלמי נמצא בכל מקום, אך הוא מסתתר ברקע "כמו הפיל שנמצא בחדר, שאף אחד לא מדבר עליו", הוא מסביר. "פעילי זכויות האדם ואנשי הארגונים יכולים לדבר הרבה על עוולות המדינה וכן הלאה. אבל בסוף נמצא ברקע הגורם הזה, האסלאם, והוא משמעותי וחזק ואף אחד לא יודע איך להתייחס אליו".
לדבריו, בכדי להבין את האסטרטגיה של התנועה, כדאי להתבונן בשיטות העבודה של תנועות 'האחים המוסלמים' במקומות אחרים בעולם הערבי ובעיקר במצרים: "בתחילת המהומות התנועות האלו לא היו בשטח. הם נתנו לכוחות החילונים והליברלים לעשות את העבודה הראשונית והמתינו לראות לאן נושבת הרוח. רק אחרי שהתנועות האסלאמיות זיהו את הפוטנציאל של ההפיכה הם נכנסו לתמונה מבחינה פוליטית". לדעתו, תהליך דומה מתרחש בימים אלו בנגב.
מי שראה את חיה נוח מ'פורום דו קיום בנגב' מסתובבת בהפגנת 'יום האדמה' שארגנה התנועה האסלאמית ביום א' האחרון, יכול היה להבין במה מדובר. תלישותה של פעילת השמאל הוותיקה מההמון הלאומני והמוסלמי שהתכנס במקום ניכרים לכל המתבונן.
מסתבר שגם בנגב, ההתעצמות המוסלמית תגיע על כידוני זכויות האדם.
אכיפה בתרדמת
שיטת העבודה של התנועה האסלאמית מקנה לה יתרון נוסף: מרבית הפעילות שלה לגיטימית, ואף חלק ניכר מעבודות הפיתוח והפרויקטים הלא-חוקיים לא עומדים בדרישות מדיניות האכיפה הקיימת. בחלק מהמקרים מדובר בשיפוץ או הרחבה של מבנים לא-חוקיים קיימים, בהקמת מבני חינוך או מתקנים הומניטאריים, שלא עומדים בראש סדר העדיפויות לאכיפה. באופן כללי, נמנעים בתנועה מלמתוח את החבל החוקי יותר מידי.
טקטיקה זו מאפשרת לאנשי הפיקוח ולרשויות החוק לשמור על השקט התעשייתי הנכסף, תוך התעלמות מההשלכות האסטרטגיות החמורות של התופעה.
"עבור רשויות האכיפה לא מדובר בתופעה חריגה, המצדיקה פעולות מיוחדות", מספר ל'מידה' עמיחי יוגב, רכז דרום בתנועת 'רגבים', "הרי מבנים לא-חוקיים מוקמים בנגב כל הזמן, ויחידות הפיקוח ממילא מוצפות בעבודה. העובדה שמדובר בתנועה האסלאמית ובתופעה חמורה ביותר לא עומדת לנגד עיניהם. אף אחד לא מבין את ההשלכות". לדבריו, כבר בשנה שעברה הם פנו למשרד הפנים בדרישה שיפעל כנגד הבניה האסלאמית, אך המשרד התמהמה ועד שהשיב טען כי המבנים "לא מצויים בסדר העדיפות של היחידה לפיקוח על הבניה". יוגב סבור כי מדובר באבסורד: "הרי אם הם היו מבינים את ההשלכות האסטרטגיות של העניין, ברור שסדר העדיפויות היה משתנה".
"צריך להבין שמדובר כאן בסוגיה אסטרטגית, החורגת מתחומי האחריות של משרד זה או אחר. ולצערי בדרגים מעצבי המדיניות מעדיפים לשמור על השקט, ולהימנע מעימות. לרוע המזל לא ניתן להמשיך כך לאורך זמן, ובמוקדם או במאוחר זה עשוי להגיע לכדי פיצוץ", קבל יוגב.
הריבונות היא העיקר
ואנקדוטה לסיום. אחד מאנשי יחידות הפיקוח בנגב סייר השבוע באחד הכפרים במטרה לזהות את המבנים שבתנה התנועה האסלאמית. כשהגיעו לבית, התברר אמנם כי מדובר במבנה ישן ששופץ שאינו ראוי להריסה, אך תגובתה של אשה המתגוררת במקום הבהירה את הסיפור האמתי: "הם יודעים הכל", סיפרה בהתרגשות לבעלה בטלפון, "על התנועה האסלאמית ועל הבניה שלהם בנגב", היא פירטה בבהלה. "אמרתי לך לא ללכת איתם!", סיכמה. לפעמים, זה הכל עניין של נוכחות ריבונית.
הפוך גוטה, הפוך
http://www.haaretz.co.il/news/education/1.2280852?fb_action_ids=10202879008790078&fb_action_types=og.recommends&fb_source=aggregation&fb_aggregation_id=288381481237582