כששמאלנים מדברים על ערבים בתקשורת

אחרי המחסומים, הגדר וה"חקיקה האנטי-דמוקרטית", מצאו פעילי השמאל הרדיקלי טרוניה חדשה • הערבים, אוי לבושה, לא מיוצגים כראוי בתקשורת הישראלית • משום מה, סיפורים מהרחוב הערבי והפלסטיני לא מעניינים את הציבור, שבין קסאם לג'יהאד מעדיף לצפות בתחרויות בישול וקומדיות זרות • חגי מטר, יעל מרום ואמאל ג'מאל, נפגשו באוניברסיטת תל-אביב לדון בסוגיה החשובה • ומי גורם לכתבים ערבים לצנזר את עצמם מבלי משים?

"היום אנחנו לא נדבר על הכיבוש, נדבר על פלסטינים". כך התחילו חגי מטר ויעל מרום, שניהם פעילי שמאל רדיקלי ידועים, את רב-השיח בנושא התקשורת הפלסטינית שנערך בשבוע שעבר באוניברסיטת תל-אביב מטעם תנועת 'סולידריות'.
את הערב פתח פעיל תנועת 'סולידריות', כשעל חולצתו מתנוסס סמלה של התנועה, סמל ה"וי" המוכר כל כך מהנפות הידיים של ערפאת וחבריו. תנועת סולידריות, המכנה את עצמה "תנועה לשוויון אזרחי", נאבקת למען סיום הכיבוש ורואה בשיח הציבורי בישראל שיח פשיסטי. אחד ממאבקי התנועה הוא לפרק מוסדות שהם נכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית, כמו הסוכנות היהודית וקק"ל, שלטענתה מקנים זכויות יתר ליהודים.

מנחי רב-השיח, חגי מטר ויעל מרום, פתחו את הדיון במשחקון טריוויה קצר, "מיהו ראש הממשלה הפלסטיני?", "מי יודע מי זה מוסטפא ברגותי?", "מי זה מוחמד עאסף?".
מהקהל נזרקו תשובות לגיטימיות, כמו אבו-מאזן או סאיב עריקאת. מרום ומטר גיחכו לנוכח התשובה והבהירו שאבו-מאזן הוא בכלל יו"ר הרשות הפלסטינית, וראש הממשלה הפלסטיני הוא ראמי חמדאללה. נפלאות גוגל, הם אומרים.

בכל אופן, אני הייתי מקבלת את התשובה כחצי תשובה נכונה. הקהל ידע לקשור נכון את מוסטפא ברגותי למשפחתו של מרואן ברגותי, ראש ארגון טרור "חללי אל אקצה", אבל לא ידע, אבוי לבושה, שמוסטפא ברגותי הוא גם רופא ואיש ציבור ידוע ברחוב הפלסטיני. למשמע חוסר הידיעה לגבי האיידול הערבי מוחמד עסאף מרצועת עזה, מטר ומרום כבר ממש התרעמו. לפחות היו זורקים רמז או מספר תשובות אפשרויות.

אז כן, הצליח להם, אולי אנחנו באמת לא מכירים מספיק את הפלסטינים. אולי כי בין גראד אחד למשנהו, או בין הרג אזרחים מיידוי אבנים לחטיפת נשקו של חייל צה"ל במעבר אלנבי, באמת אין לתקשורת הישראלית פנאי לעסוק בסיקור אנשי התרבות, הציבור והאקדמיה הפלסטינים.

"לא", מתעקש חגי מטר, "רוב מערכות העיתון בישראל יושבות בתל-אביב, העובדים לא נחשפים למציאות במרחב הפלסטיני וזה לא מעניין אותם. בערוץ 2 למשל, הם יודעים שכל פעם שיש כתבה שעוסקת בערבים הרייטינג יורד. הדבר יוצר מצב שמחליטים לא לסקר אלא אם כן חייבים". ללא ספק, אספקטים מרתקים רבים של חיי התרבות הערביים מתחמקים מגלאי הסקופים של מערכות העיתונים. אפשר לשאול על כך את קרוביהם של משפחת פוגל מאיתמר, שסיקור הרצח שלהם בעיתון ה'ארץ' נדחה לטובת רעידת האדמה ביפן.

ובאמת, ישנו ז'אנר תרבותי פלסטיני אחד שבדרך כלל סובל מתת-סיקור בתקשורת הישראלית: המסורת המפותחת של הטלת חפצים מעופפים אל עבר מכוניות נוסעות. על אף התכיפות, והביצועים המרשימים של העוסקים במלאכה, ענף קולטורה אותנטי זה מוצא את עצמו במקרה הטוב בשולי החדשות, וגם אז רק כאשר מעורב בו תינוק יהודי. אבוי לגזענות.

איפה האירועים הגדולים?

יעל מרום חיזקה את טענתו והוסיפה שהלינץ' ברמאללה "הוזכר בישראל כאירוע גדול", אך אין בתקשורת מי שיגיד לנו אלו "אירועים גדולים" קורים בצד הפלסטיני. הרי חוץ מהד"וחות הדו-שבועיים של ב'צלם', הכתבות המבושלות של 'רבנים לזכויות אדם' והסרטונים המבויימים של 'סולידריות', הציבור הישראלי לא שומע דבר על פלסטינים הסובלים מאלימות. לא שאנו מזלזלים בכך חלילה, הרי ריסוס כתובות גרפיטי ורצח בדם קר במטה המשטרה לקול תשואות ההמון הן תופעות די דומות. איך אומרים? "קיצוניים משני הצדדים".

בהמשך הצטרף פרופ' אמאל ג'מאל, מרצה בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב ומנכ"ל 'אעלם', המרכז לתקשורת הפלסטינית בישראל. ג'מאל טוען כי בסיקור הערבי בתקשורת הישראלית אין הפרדה בין דיסציפלינות והכל מתנקז למקשה אחת – ביטחון, מים, תרבות, כל התחומים בידי כתב אחד בנישה אחת. על כן, הוא קורא לערוץ 10 "פתטי" ולערוץ 2 "פתטי פחות", בשל התחכום שלו, מסביר ג'מאל.

מבלי משים, סיפק ג'מאל גם תשובה לתעלומת היעלמותם של ה"אירועים הגדולים" הפלסטיניים. לדבריו, על-פי מחקר שהוא ערך, אחד הגורמים המשפיעים על הסיקור הם לא אחר מאשר הכתבים הערבים, ה"מפעילים על עצמם צנזורה א-פורמלית” בשל חששם לפרסם סוגיות של עבריינות באוכלוסיה הערבית, מפחד מנקמה ממשפחות פשע ערביות. גם זה , מן הסתם באשמת הכיבוש, או אולי הנכבה. ג'מאל לא פירט.

כך או כך, אומר ג'מאל, מרבית אנשי התקשורת הערבים שעובדים בתקשורת הישראלית מתאימים את עצמם למערכת, עד כדי כך שהם רואים עצמם, אבוי, כערבים ישראלים.

אך לג'מאל כמה רעיונות מעניינים נוספים. בשנת 2006 בראיון לאתר nrg הצהיר ג'מאל כי מדיניות ישראל בשטחים היא כמדיניות האפרטהייד בדרום אפריקה. מעניין לדעת האם לאור ממצאיו אודות השתלבותם של הכתבים הערבים בתקשורת הישראלית, הוא עדיין סבור כך. כשהוא נשאל על כך מהקהל, התחמק ג'מאל באלגנטיות: "אני לא יודע לאן ישראל הולכת, בשביל לדעת תקראו ישראל היום".

והתחזית לפעם הבאה, מעונן חלקית באזור אל-בירה, ללא שינוי של ממש בדורא אל-קריע.