פאשיזם, פאשיזם בכל מקום

בספר 'פרשת מאוריציוס' של יעקב וסרמן, אודות אסיר שנכלא על רצח באשמת שווא, מוקדשות מספר פסקאות נהדרות לטירוף הדעת המיני שנקלע אליו האומלל עקב השהות הממושכת בתא; מפתח שנכנס למנעול הדלת, שני עננים שנפגשים בשמיים, גריבת גרביים, מִשְלב הסורגים בחלון תאו – הכל הכל נחזה בעיניו כסרט עגבים ארוך ומייסר.

נזכרתי באנקדוטה הספרותית הזו, לאחר שהרשומה הקודמת שלי, "השקט של בית הקברות", הציתה את דמיונם המשולהב של ידידינו בשמאל והזכירה להם, שוב, תקופות אפלות מהעבר. באותו בלוג קצרצר העזתי להביע אינסטינקטים הישרדותיים ולוחמניים, ולקרוא, שומו שמיים, לפעולה צבאית נחרצת נגד משגרי הרקטות מעזה.

עבור חברינו זה היה יותר מדי. אחד כינה פאשיסט, לשני זה הזכיר את נאומיו של מוסוליני, והשלישי הגדיל לעשות בזהותו את הבלוג כ – שימו לב – "מניפסט קצר על יסודות הפאשיזם". לא פחות חברים!

כמו האסיר הנדכא בפרשת מאוריציוס, דומה העולם על ידידינו משמאל כזירה פאשיסטית אחת גדולה. פאשיזם חברים, פאשיזם בכל מקום: בתחנות האוטובוס שמלאות חיילים, במטסים ובמשטים של יום העצמאות, בדגלי ישראל, בעמידה לשירת ההמנון, בהצדעה לקצין בכיר, באידויים של מחבלים על רכביהם.

בפרשנויות קונספירטיביות שלקוחות היישר ממוחו הקודח של ג'ון נאש וגזירי עיתוניו, בפלפולים ובדרשות נפתלות וסבוכות של מיטב הדרשנים, רוויות הגימטראיות והנוטריקונים — יצליחו אחינו הרדופים לזהות "סממנים מובהקים של פאשיזם בטקסט". בכל טקסט. אפילו מוסוליני לא היה מצליח לעמוד במשימה הזו.

למשל, קומבינציות טקסטואליות של שתיים או יותר מהמילים כוח, בריא, צבא, טבעי, נשק, מוסלמים, ערבים, אדמה, דם ועשן – הן בעיניהם הוכחה חד-משמעית ובלתי ניתנת לערעור אודות הפאשיזמוס של הכותב. הס פן יבולע לכם אם תנסו להבין מה לאוסף המילים הללו ולאידאולוגיה הטוטליטרית של ראשית המאה ה-20, המתנגדת לבחירות חופשיות, לחופש הביטוי, לזכות ההתאגדות המפלגתית ובכלל לדמוקרטיה ולליברליזם.

כך, די להם בנקודת דמיון אחת בינך ובין הפאשיזם, כדי שתשמש כמנוף ארכימדי ללוגיקה החופשית והמשוחררת שלהם. אתה פטריוט שאוהב את ארצו ומדינתו? פאשיסט! אתה סבור שפתרון צבאי הוא הנכון ביותר בהקשר מסוים? פאשיסט מיליטריסט! אתה רואה בבני עמך אחים, ואתה חרד לשגשוגם? פאשיסט לאומני! מה שלא סיפרו להם הוא שדמיון איננו לוגיקה, ושכל שני זרמים בעולם דומים במידה מסוימת, גם אם הם צהובים זה לזה: היהדות דומה לנאציזם, הקפיטליזם לקומוניזם, הדמוקרטיה לטוטליטריזם. גם העובדה הפשוטה שכמעט כל הדמוקרטיות המערביות צמחו על מצע לאומי, ושאין כל סתירה בין לאומיות ובין דמוקרטיה, לא מטרידה אותם.

אך המציאות המדומינת של חברינו מגיעה ללא ספק לשיא, כאשר ליברלים מובהקים הקוראים לצמצום כוחה של המדינה, להקטנת הממשלה ולהעברת הכוח לידי החברה האזרחית, מואשמים על-ידם דווקא באידאולוגיה פאשיסטית של "המדינה מעל הכל". נדון את חברינו משמאל לכף זכות, בכך שהם פשוט אינם יודעים ליברליזם מהו. כאשר אתה רדוף שדים עד כדי טירוף הדעת, הכל מתערבב לך – ליברליזם קלאסי וליברליזם פרוגרסיבי, פאשיזם ונאציזם, לאומיות ולאומנות.

לנו, לא נותר אלא להשתומם על נפשם המסוכסכת והקרועה. הרי מהי מחשבת השמאל הכלכלי, שלרוב חופפת את השמאל המדיני? שהמדינה יכולה לפתור את הכל בעצמה! – טוב יותר מהשוק החופשי, טוב יותר מהחברה האזרחית, טוב יותר ממוסדות פרטיים. איש השמאל הממוצע חפץ בהגדלת תקציביה ומנגנוניה של המדינה, בהעמקת השפעתה על השוק והחברה ובהגברת החקיקה הסוציאלית, שמשמעותם היא בעיקר – המדינה מעל הכל. אז מה לכם כי תלינו עלינו?

ואגב, אם תהיתם על הפתיחה הלא מי יודע מה שמרנית, זה רק מפני שאחרי הפאשיזם, ההאשמה השנייה החביבה על אחינו בשמאל היא כמובן "סקסיזם".