אחרי הולילנד

השלטון מושחת תמיד מעצם היותו שלטון. האשליה שבני האדם, החברה והכלכלה אינם זקוקים להגנה כאשר השלטון הוא דמוקרטי ונבחר בבחירות כלליות, מסתיימת תמיד באכזבה. כל שלטון הוא מונופול בעל כוח אדיר וללא מתחרים. בידי הממשלה הזכות הבלעדית להדפיס כספים, להטיל מיסים, לחוקק חוקים ולהחזיק צבא, משטרה ובתי סוהר.

הלורד אקטון קבע ש"כוח משחית וכוח אבסולוטי משחית באופן אבסולוטי". לממשלה יש כוח אבסולוטי והתוצאה היא בהתאם.

כמו הפוליטיקאים, גם אנשי העסקים ובעלי ההון הם אגואיסטים, שואפים לרווחים מרביים ולעיתים מושחתים. אך בניגוד לפוליטיקאים, האנוכיות של בעלי ההון נבלמת בשל התחרות והתלות שלהם בלקוחות. כל יצרן ומשווק יודע שכדי להרוויח יש ליצור יתרון תחרותי ללקוח. התחרות החופשית מביאה לפשיטת רגל וסגירה של עסקים לא יעילים ומקדמת את העסקים המיטיבים לשרת את הצרכנים באיכות המוצרים ובמחיר האטרקטיבי. החברות הממשלתיות, לעומת זאת, אינן תלויות בלקוחות וכך נראית התוצאה.

המונופולים הממשלתיים והפרטיים משחררים את ההון מהתלות בצרכן שהופך בידיהם לשבוי חסר ישע.

החיבור בין ההון לשלטון מונע באמצעות רגולציה ותקנות את התחרות, מנתק את התלות של ההון בצרכן, ומייצר את המפלצת של "הקפיטליזם החזירי" המונופוליסטי, המתעלל בצרכנים בחסות קשריו בממשלה.

ככה זה, כשקשרים בממשלה בתקשורת ובביטחון יכולים להניב רווחים גדולים וקלים יותר מכל פעילות והתייעלות ביצור ובמסחר.

ניתוק הקשר בין ההון לשלטון יביא להבראת ההון ויקטין את נזקי השלטון.

חוק, חוקה ובית המשפט

'משפט הולילנד' הוכיח שהחוק, השוויון בפני החוק והשופט הבלתי תלוי הם המחסום האחרון בפני העוצמה הדורסנית של השלטון וקשריו המסועפים עם הטייקונים, הכסף והתקשורת.

אין זה נכון שהשופטים חייבים להיות כפופים לנבחרים ולדעת הרוב. השופטים חייבים להיות עצמאיים ובלתי תלויים בפוליטיקאים, בתקשורת ובדעת הקהל.

אריסטו גינה את סוג השלטון שבו מושל העם ולא החוק, והדגיש: "ראוי יותר שימשול החוק ולא אחד האזרחים".

החוק השווה לכולם ואכיפתו העצמאית והאמיצה מגבילים את יכולת הפוליטיקאים להפעיל קשרים ולהתחבר עם ההון.

החוקה צריכה להיות מגן בפני כל פעולה שרירותית, הן מצד הזרוע המחוקקת והן מצד כל יתר זרועות השלטון. כאשר קיימת חוקה, החקיקה מחויבת לעקרונות הכלליים יותר של החוקה. החוקה מחייבת הכפפת יעדים מיידיים ליעדים עקרוניים וארוכי טווח.

לישראל חסרה מאוד חוקה. עד שתהיה חוקה יש לשמור על חוקי היסוד ועל זכותו של בית המשפט העליון לפסול חוקים הסותרים את חוקי היסוד. חוקים "עוקפי בג"ץ" משרתים את השרירותיות של השלטון ושל הרוב בכנסת.

כאשר תהיה לנו חוקה שאינה ניתנת לשינוי בקלות, חוקה הקובעת שישראל היא מדינה יהודית וציונית, לא יוכל כל בית מחוקקים מקרי לבטל את חוק השבות, דגל המגן דוד, סמל המנורה ומטרת ישוב היהודים בארץ ישראל.

כאשר החוקה תקבע שישראל היא מדינת חוק שוויונית ודמוקרטית הכנסת לא תוכל לחוקק חוקים המפלים מיעוטים.

השלטון והרוב חייבים לזכור שבעתיד הרחוק או הקרוב הם עלולים להיות מיעוט הזקוק להגנת בית המשפט ולשמירת הערכים היקרים להם, בפני הרוב שבשלטון.

פרידריך האייק כתב:

רק אם יימנעו מנקיטת צעדים שלא ירצו שיופעלו נגדם, יכולים אנשים הנמנים עם רוב כלשהו להקדים ולמנוע נקיטת צעדים מעין אלה נגדם בשעה שהם עצמם יהיו מיעוט.

המסקנה העולה מ'משפט הולילנד' היא חיזוק כוחם ועצמאותם של מערכות החוק והמשפט.

עוד משהו

מיחסים למנחם בגין את המשפט שנאמר בקשר להפקעת הקרקעות לישוב אלון מורה: "יש שופטים בירושלים". לאחרונה אין כמעט רשימה או מאמר שאינם מזכירים ש "יש (או אין) שופטים בירושלים". המשפט הוא אכן של בגין, אך הוא אינו מקורי.

בפקולטות למשפטים של אירופה בתחילת המאה העשרים הרבו לצטט את הסיפור המפורסם על פרידריך והטוחן: כשבנה פרידריך השני (הגדול), מלך פרוסיה, את ארמון סן- סוסי בפוטסדם הפריעה לו טחנת רוח שהסתירה את הנוף. הוא ביקש שוב ושוב לקנות את הטחנה כדי להרסה והטוחן סרב. לבסוף המלך אמר: "אם תסרב למכור, אני אקח את הטחנה כי אני המלך!" הטוחן לא נכנע וענה: "יש שופטים בברלין".

כנראה שגם בגין שמע את הסיפור הזה בלימודיו בפקולטה למשפטים בוורשה ורק החליף את ברלין בירושלים.