הלחימה במחנות הפליטים בסוריה הובילה לבריחה המונית המחלישה את טענות השיבה הפלסטיניות.
האם מלחמת האזרחים בסוריה חיסלה את חזון השיבה הפלסטינית? • הלחימה בין כוחות אסד לכוחות המורדים הפכה את מחנות הפליטים הפלסטיניים לשדה של מלחמת אחים • ברחובות מחנה הפליטים הגדול בסוריה אל-ירמוכ ניטשים קרבות בין ארגונים תומכי אסד לבין תומכי חמאס ואל-נוסרה מכוחות המורדים, והאוכלוסייה המקומית נפוצה לכל עבר • מתוך כך גם מתרחבת פעילות אל-קאעידה במחנות הפליטים הפלסטינים בלבנון
שלוש שנים עברו מאז החלה סוריה להידרדר לעבר התהום העמוקה של מלחמת-אזרחים אלימה. כאשר עוסקים במשבר זה עיקר תשומת הלב נתונה, ובצדק, לדרמה הפנים-סורית; אך ישנו היבט נוסף, שגם לו חשיבות רבה: ההיבט הפלסטיני.
במחנות הפליטים במדינה מתחוללת לחימה עזה בין כוחות משטר אסד לכוחות המורדים. אמנם לפלסטינים היסטוריה של אהדה למשטר, אך ההתפתחויות הביאו לכך שחלקם נלחמים לצד המורדים. כך נוצרו עימותים אלימים בתוך המחנות בין פלסטינים לפלסטינים, מאבק שעלול לגלוש לבסוף גם לשטחי הרשות הפלסטינית ולסכן גם את ישראל.
לאירועים הללו השלכה כבדת משקל גם על תביעות השיבה הפלסטיניות. לפני ה"אביב הערבי" הוערך מספר הפלסטינים בסוריה בכ-600 אלף איש. במחנה אל-ירמוכ, השוכן בדרום-מזרח דמשק ונחשב למרכז הגדול ביותר של פלסטינים בסוריה, דובר על כ-200 אלף איש, ובלבנון מספר הפליטים הוערך ב-400 עד 600 אלף. אלא שהלחימה העזה הובילה לגלי פליטות והותירה את האוכלוסיה במחנה בתנאים קשים ביותר, שהוגדרו על ידי האו"ם כ"אסון הומניטרי". אם כן, המחנות בסוריה קורסים, הפליטים מתפזרים או נטמעים במאבק המקומי, והטענות הפלסטיניות המסורתיות על הפליטים הולכות ומאבדות אחיזה במציאות.
הפלסטינים מתפצלים
על-מנת להבין את הרקע למצב הנוכחי, יש לחזור מעט אחורה. עד פרוץ מלחמת האזרחים, הפליטים בסוריה כיבדו את השלטונות ושיתפו עמם פעולה ברצון. הממשלה הייתה נוחה עמם, עד כי אל-ירמוכ הפך למעשה להיות פרוור של דמשק. מאחר והשלטון הסורי הרדיקלי החזיק באידאולוגיה פאן-ערבית קיצונית, גם מנהיגי הפליטים בסוריה התגייסו להטיף לאידאולוגיות פאן-ערביות מן ההיבט הפלסטיני.
סוריה שלפני המשבר תמכה באופן עקבי בארגונים הרדיקליים הפלסטיניים; היא תמכה בארגון ה'חזית העממית לשחרור פלסטין' של אחמד ג'יבריל, ואירחה את הפוליטביורו של חמאס, בראשות ח'אלד משעל. אך בתקופה האחרונה, עת החל המשבר במדינה לגלוש לפסים אלימים, התגלע קרע ביניהם. בעוד ג'יבריל וכוחותיו נותרו נאמנים למשטרו של אסד, חמאס עברה לצד המורדים, ותומכת באגף של 'האחים המוסלמים' בקרבם.
מלחמת אחים וה"נכבה" השנייה
עמדתו של חמאס משפיעה ישירות על מצב הפלסטינים בסוריה. מדיווחים שעלו לאחרונה בתקשורת הערבית עולה כי מלחמת אחים של ממש ניטשת במחנות הפליטים הפלסטיניים. בסוף דצמבר 2012, כאשר צבא סוריה החופשי חדר לדמשק, הפך מחנה אל-ירמוכ למוקד לחימה עזה והתחולל בו הרס עצום. בשל נאמנותם למשטר, כוחותיו של ג'יבריל החלו להלחם לצד כוחותיו של אסד נגד המורדים מארגון ג'בהת אל-נוסרה, המשוייך לאל-קאעידה. כעת מתברר גם כי חרף השליטה של ג'יבריל במחנה, גם ארגון ג'בהת אל-נוסרה תקע בו שורשים, וגייס לשורותיו פלסטינים.
דיווחים שונים חשפו קשר הדוק בין פלסטינים וחמאס לאל-נוסרה. כך, פעילי ארגון אל-נוסרה במחנה הם פלסטינים ולא "זרים". אחד ממפקדי אל-נוסרה, אוסאמה אבו סנה ("אבו ג'עפר"), הוא בכלל עזתי במוצאו, ומפקד אחר הוא בן המחנה מוחמד אחמד סולימאן ("אבו חמזה"). אחד הדיווחים אף קבע כי חמאס פועל בתוך המחנה תחת שם הכיסוי 'אכנאף בית אל-מקדס', ארגון שבראשו עומד אחמד זגמוט – שומר ראשו של ח'אלד משעל. אם כן, מדובר למעשה בקרב פנים-פלסטיני.
לאירועים באל-ירמוכ השלכות חשובות על הסביבה הקרובה. לדברי מחמוד חאלדי, נציג אש"ף בסוריה, בעקבות הלחימה כ-95% מן הפליטים כבר נטשו את המחנה. אין מידע מוסמך על יתר המחנות בסוריה, אבל ניתן להעריך כי גם הם נהרסו וננטשו ברובם במכריע. לא בכדי הגדיר ראש ממשלת חמאס בעזה איסמאעיל הנייה את המתחולל במחנה כ"נכבה חדשה". קרוב לוודאי כי כוונתו הייתה לכך שאובדן מחנות הפליטים שומט מידי הפלסטינים את בסיסי השיבה לישראל. ה"נכבה" הראשונה פיזרה אותם במחנות הפליטים, והשנייה פיזרה אותם ברחבי טורקיה וארצות ערב הסמוכות, ושללה מהם את היכולת הלוגיסטית לשוב.
התחזקות אל-קאעידה, גם בלבנון
לאירועים בסוריה ישנה גם השפעה על לבנון. כידוע, בין שתי המדינות קיים קשר הדוק, לאחר שנים של שליטה סורית עקיפה ובחישה אגרסיבית במתרחש בארץ הארזים. אך בניגוד למתרחש בסוריה, עימותים תוך-פלסטיניים בלבנון אינם תופעה חדשה, וקדמה להם תקופה ארוכה בה התייחסו לפליטים הפלסטינים במדינה באכזריות רבה.
בשיחה אישית עם כותב שורות אלו סיפר בשעתו נביל שעת' (חבר הנהגת פת"ח והרשות הפלסטינית), כיצד ממשלות לבנון לדורותיהן התייחסו אל הפלסטינים "כמו למקקים". בצו לבנוני משנת 1982 נקבע כי הפליטים הפלסטינים יישארו במחנות, תחת מצור של צבא לבנון, ללא אפשרות לצאת מתחומן בלי אישור; אסרו עליהם לרכוש השכלה בסיסית, שלא לדבר על השכלה אקדמאית, ללמוד מקצוע, ונאסרה העסקתם במקצועות חופשיים או כל מקצוע המכבד את בעליו. כתוצאה מכך גדלו במחנות הפליטים דורות של אנשים מרי נפש ומתוסכלים, הנוחים להצטרף לארגוני הטרור. במקביל, מעמד אש"ף הידרדר בהתמדה: הארגונים הפרו-סוריים כלל לא התיימרו לציית לאש"ף, וחמאס ערערה על סמכותו לייצג את פליטי לבנון. כך, במהלך הזמן התפתחו עימותים מזויינים בין שני הארגונים במחנות.
המתיחות הנוכחית במחנות הפליטים בלבנון, שקדמה להתפרצות באל-ירמוכ, החריפה עם קריסת מחנות הפליטים בסוריה. ממשלת לבנון עמדה על כך כי הפליטים מסוריה ישוכנו רק במחנות הפליטים, וכתוצאה מכך זרם הההגירה חיזק מאוד את קבוצות אל-קאעידה הפועלות בהן. אין זה פלא אפוא שכמה מן הפיגועים בלבנון יצאו מתוכם: רק בחודש שעבר התרחשה סדרה של חיסולים פנימיים בקרב הקאדרים של אש"ף, במגמה לחזק את נוכחות אל-קאעידה במחנות.
משתנה חדש לסוגיית הפליטים
קשה לחזות איזו תפנית תקבל הלחימה הממושכת בגבולנו הצפוני, אך נראה שבכל הנוגע לסוגייה הפלסטינית בסוריה ולבנון, מבחינת ישראל ישנן שתי השלכות עיקריות. ראשית, כל פתרון מדיני שכולל החזרת פליטים לשטחי המדינה הפלסטינית חייב להתחשב בסכנה שהללו יכללו פעילי אל-קאעידה וחמאס. שנית, מלחמת האזרחים הפלסטינית שכבר מתחוללת בסוריה ובמחנות בלבנון עלולה להתרחב גם לשטחי הרשות הפלסטינית.
פנחס ענברי הוא עיתונאי, סופר ופרשן לענייני המזרח-התיכון, וחוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.
