ישראל מאבדת את התמיכה האוונגליסטית

האם מדינת ישראל מאבדת את אחד ממעוזי התמיכה החזקים ביותר שלה? הקהילה האוונגליסטית בארצות-הברית, שמונה כ-100 מיליון חברים, היתה עד לא מזמן ידיד קרוב ונאמן של ישראל • אולם, בשנים האחרונות ניכרת מגמה מדאיגה בקרב צעירי הקהילה, שפונים למחוזות אנטי-ישראליים • גם בקרב הזה, נראה שישראל מאבדת שחקן מפתח רב-השפעה לתעמולה הפלסטינית

מאז הקמתה של מדינת ישראל, נמנים הנוצרים האוונגליסטים בארצות-הברית על תומכיה הגדולים והאדוקים ביותר. לפי האמונה האוונגליסטית, חזרתם של היהודים לארצם מבשרת את שיבתו של ישו – ויחסם אל המדינה היהודית נגזר מכך בהתאם: בסקר שערך מכון פיו ב-2013, נמצא כי יש יותר אוונגליסטים המאמינים שאלוהים נתן את הארץ ליהודים, מאשר יהודים-אמריקנים. כאשר לוקחים בחשבון שהאוונגליסטים האמריקנים מונים כ-100 מיליון איש, מתוכם 15 מיליון צעירים המכונים "דור המילניום", הנתונים הללו אינם מפתיעים.

אולם, בשנים האחרונות המצב הולך ומשתנה; סימנים מובהקים מצביעים על כך שהפעילות האנטי-ישראלית בקרב האוונגליסטים צוברת תאוצה. קואליציה המובלת על-ידי אקטיביסטים פרוגרסיבים, חוקרי דת המאמינים ב"תיאוריית ההחלפה" ונוצרים פלסטינים, מגיעה לצעירים האוונגליסטים שהפכו למנוכרים לקהילותיהם, ושוטפת אותם בתעמולה.

הגידול בפעילות האנטי-ציונית מתרחש על רקע שינויים דמוגרפיים ואידאולוגיים בקרב האוונגליסטים. דור המבוגרים שחיו בזמן השואה וחזו בהקמת המדינה ובמאמצי הערבים להשמידה הולך ומתמעט, ואת מקומו תופס דור צעיר וחסר ידע בנושא – אשר מוכן לתת אוזן קשבת לנרטיבים אנטי-ישראליים. דייוויד ברוג, מנכ"ל ארגון Christians united for Israel, טוען כי –

פעילים אנטי ישראליים משיגים אחיזה מפתיעה בקהילה האוונגליסטית, בעיקר בקרב דור המילניום. הם מספרים שקרים על ישראל, והם מתקדמים. אנחנו מתעלמים מכך ומסכנים את עצמנו.

מלבד מרחק הזמן מימי השואה והקוממיות, גם משבר הזהות שעובר על החברה האמריקנית לוקח חלק בתהליך הניכור שעובר על הצעירים האוונגליסטים. הללו מוצאים עצמם עם תפיסות שמרניות ו"מיושנות", בניגוד לציבור האמריקני שהולך ומאמץ תפיסות פרוגרסיביות ופוסט-מודרניות. כך, מספר גדל והולך של אנשים בתוך הקהילה האדוקה רואה באוונגליזם מקור לשיפוטיות וגזענות, והצעירים האוונגליסטים מחפשים דרך לבדל עצמם מהמבוגרים השמרנים ושונאי ההומואים. העיסוק בפעילות פרו-פלסטינית מספק להם דרך לבדל עצמם, ולתקשר עם שאר החברה האמריקנית.

בראיון למנפרד גרסטנפלד אומר ג'ים פלצ'ר, סופר ומומחה ליחסי ישראל והאוונגליסטים, כי מוקדי הכוח הבכירים בתוך האוונגליזם האמריקני כבר מחויבים להפצת הגרסה הפלסטינית לסכסוך; הארגון האוונגליסטי המוביל להנהגה וחינוך, CATALYST, מאפשר לנרטיבים פרו-פלסטיניים להתפשט ברחבי ארצות-הברית, והוא מהווה ספינת דגל למאמצים הללו. בין השאר, מנכ"ל הארגון מטפח קשרים אמיצים עם נוצרים אנטי-ישראליים, דוגמת סמי עוואד מקרן ארץ הקודש.

ישו במחסום

ניתן לייחס את תחילת השתלשלות "האינתיפאדה האוונגליסטית" ל-2010, עת יצא לאקרנים הסרט האנטי-ציוני 'עם אלוהים לצדנו', ונערך לראשונה הכנס 'ישו במחסום' בבית-לחם. 250 אנשים הגיעו לכנס, שאורגן על-ידי מכללת בית-לחם לתנ"ך ועל-ידי קרן ארץ הקודש, המצויה בקשרים קרובים עם 'מרכז סאביל לתיאולוגיית השחרור הפלסטינית' – שמקדם את הנרטיב של "ישו הפלסטיני" (כפי שניתן לראות בסרט 'האבנים זועקות').

הכנס הציג מסרים המערערים על הלגיטימיות של העם היהודי ושל מדינתו. כך לדוגמה, טען מיטרי ראהב, כומר מבית-לחם, כי "הנשיא הישראלי נתניהו הוא לא באמת יהודי עם קשרים לישראל, משום שהוא מגיע במקור משבט מזרח אירופאי שהמיר את דתו ליהדות בימי הביניים". הכנס הראשון קיבל סיקור דליל, אך קו פרשת המים הוא הכנס שהתקיים ב-2012, אשר כלל כבר 600 משתתפים.

במחקר שפרסם דקסטר ואן-זייל במרכז הירושלמי לענייני צבור ומדינה, נמצא כי ראש העיר של בית-לחם, ויקטור בטרסה, השתמש בדימויים מהברית החדשה כנגד ישראל. לטענת בטרסה, הפלסטינים נצלבו בידי כוחות הביטחון הישראליים, בית-לחם היא כלא עצום, וישו – השוהה בגופם של הפלסטינים – כלוא בעיר המוקפת בגדר ההפרדה. במניפסט של הכנס האחרון, שנערך במרץ 2014, נכתב כי ישנן עוולות אמתיות המתרחשות בשטחים הפלסטיניים, ולא ניתן עוד להתעלם מסבלם של הפלסטינים. תכנית הסיור בחברון מתוארת כך: "נבקר בשוק הישן שבו מעוזים של מתנחלים ישראלים, הנשמרים בידי כוחות ישראליים, סחטו את החיים מהאזור".

קולנוע נרטיבי מעוות  

הסרט 'עם אלוהים לצדנו' יצא ב-2010, והופק על-ידי פורטר ספיקמן ג'וניור – קולנוען מיומן בהצגת נרטיב מעוות של הסכסוך. הסרט עוקב אחרי משבר מצפונו של הגיבור, שהתחיל את דרכו כתומך נלהב של ישראל אך נעשה מודע לסבל הפלסטיני. הוא מסיר לבסוף את תמיכתו מישראל, ומאמץ גישה בוגרת כלפי הנצרות והסכסוך. בסיום הסרט, הגיבור מחליף את רגשות האשמה שלו בעקבות השואה, ברגשות אשמה הנובעים מהסבל הפלסטיני.

הסרט, אשר הוצג ברחבי ארצות-הברית, בריטניה ואירלנד, מתאר את התמיכה בישראל כמטרה חסרת אחריות, ואת הפעילות הפרו-פלסטינית כ"דבר הגדול הבא". סרט נוסף בתעמולה האנטי-ישראלית הוא Little Town of Bethlehem, אשר מציג את מאבק השחרור הפלסטיני כדומה למאבקם של השחורים בארצות-הברית.

כנסיית ווילו-קריק

גורם מרכזי נוסף הוא התאחדות ווילו-קריק בשיקגו, זרם משנה חשוב של האוונגליסטים הפרוטסטנטים בארצות-הברית, המאגדת תחתיה 9,000 כנסיות ושולטת במעוז האוונגליסטי שמצוי במדינות "רצועת השמש" בדרום ארצות-הברית. הכנסיות הללו עושות שימוש נרחב במדיה לשם העברת מסרים מעוותים אודות הסכסוך. לין הבלס היא המייסדת השותפה של ווילו-קריק, ודוברת ידועה בקרב הדור החדש של האוונגליסטים. תחת ההנהגה הנוכחית, הכנסייה היא מעוז חזק של אנטי-ציונות בקהילה.

גארי בורג' למשל, מרצה בכיר בכנסייה, מקדם את ספרו 'של מי הארץ? של מי ההבטחה? מה שלא מספרים לנוצרים בנוגע לישראלים ולפלסטינים'; המהדורה הראשונה של הספר יצאה ב-2003, ונמצאו בה טעויות עובדתיות למכביר: בין השאר הטענה כי לערבים-ישראלים אין אפשרות להיות חברים בתנועת 'העבודה', וכי נאסר עליהם לשרת בצבא. לפי תחקיר של חברי ארגון CAMERA, הם פנו לבורג' ועימתו אותו עם הטעויות בספרו, והלה הבטיח שעתידה לצאת מהדורה מתוקנת ומעודכנת. אולם, גם במהדורה החדשה קיימות טעויות, דוגמת הטענה לפיה הערבים בישראל מחויבים לרשום את שם סבתם ברישיון – למרות שמדובר במנהג פנימי שלהם. בתגובה לטענות שהופנו כלפיו, אמר בורג' כי "יש לבחון את מהות הספר, והיא: יש כיבוש של 3.8 מיליון אנשים".

מגזין RELEVANT

קמרון סטראנג, מהווה דוגמה מובהקת להבדל הדורות ביחס לתמיכה בישראל. האבא, סטיבן, מפרסם את 'כריזמה' – ירחון אוונגליסטי בעל נקודת מבט פרו-ישראלית. הבן, קמרון, מוציא לאור את RELEVANT – מגזין פופולרי מאוד בקרב דור המילניום של האוונגליסטים. כשהמגזין יצא לאור לראשונה ב-2003 הוא תמך בישראל, אולם בשנים האחרונות הוא ביצע פנייה חדה.

כדי לסבר את האוזן, מדובר באחד מאמצעי התקשורת המרכזיים בקרב הצעירים האוונגליסטים. המגזין יוצא אחת לחודשיים ב-70,000 עותקים, רוב הקוראים הם צעירים בגילאי 18-39, וב-2012 היו 500,000 ביקורים באתר האינטרנט. מהדורת מרץ-אפריל של המגזין בנושא 'יבורכו עושי השלום', מדגימה את הקו החדש שנקט בנוגע לסכסוך. במאמר המערכת מספר סטראנג את סיפורו של בסאם עראמין, נער פלסטיני שריצה עונש מאסר בכלא על מעורבותו בטרור. רגע המפתח הוא השיחה של עראמין עם הסוהר הישראלי בכלא.

הסוהר שואל את עראמין: "מה גרם לך להפוך לטרוריסט"? ועראמין עונה: "אתה הטרוריסט ששולח מתנחלים וחיילים הנה כדי לקחת את אדמתי. אני רק לוחם חופש, שמנסה לשמור על הכפר והבית שלו".  סטראנג מסיים במעין השוואה בין השואה ובין הסבל הפלסטיני:

עראמין מעולם לא חשב על הטראומה של היהודים. באותו זמן, הסוהר שלו, מעולם לא חשב על המציאות המפוכחת של חיי היומיום עבור הפלסטינים – ללא רבות מזכויות האזרח שנחשבו בעיניו כמובנות מאליהן.

קבוצת טלוס

בתחקיר נוסף שערך ארגון CAMERA, נחשף אחד מהמנועים העיקריים של האוונגליסטים החדשים: קבוצת טלוס. בסיס הארגון מצוי בוושינגטון, והוקם בידי גרגורי חליל וטוד דית'רייג'. באתר האינטרנט שלה מגדירה עצמה טלוס כפרו-ישראלית, פרו-פלסטינית, פרו-אמריקנית ובעד שלום. פעילות הקבוצה מתמקדת בעיקר בארגון סמינרים להכשרה ולחינוך אודות הסכסוך. הסמינרים מתקיימים בארצות-הברית, לשם מוזמנים מנהיגים ישראלים ופלסטינים, וכן בישראל – בה נערכים סיורים חינוכיים למנהיגים נבחרים בכנסייה.

משתתפי הכנסים של טלוס מקבלים לכאורה חשיפה שווה לעמדות הצדדים, אך בפועל הם שומעים בעיקר נרטיב פלסטיני חד-צדדי, שמציג את הפלסטינים כקורבנות ואת הישראלים כמדכאים. הם שומעים, לדוגמה, את מיטרי ראהב שהזכרנו לעיל, ואת הארכיבישוף אליאס שאקור – שמשחק תפקיד מרכזי בסרט האנטי-ישראלי 'האבנים בוכות', ואומר שם: "מפתיע שהיהודים גרמו לאחרים לסבול את מה שהם סבלו".

ב-2013 הוקמה מועצת הייעוץ הנשיאותית של טלוס, אשר מורכבת מפאנל רחב של 20 מעצבי דעת קהל ומדיניות. בין היתר מכהן שם סלאח אל-מריאטי, שאמר על אירועי ה-11 בספטמבר:

אנחנו צריכים להסתכל על הקבוצות שירוויחו הכי הרבה מאירועים כאלה, ואני חושב שאנחנו צריכים לשים את מדינת ישראל ברשימת החשודים. זה מסיט את תשומת-הלב ממה שקורה בשטחים הפלסטיניים.

חברה נוספת בפאנל היא לין הבלס מווילו-קריק; על-פי דו"ח של NGO MONITOR, לפחות חצי מהמימון של טלוס בין השנים 2008-2010 הגיע מקרן ג'ורג' סורוס.

דונלד מילר

אחד מהכוכבים העולים בקרב דור המילניום של האוונגליסטים הוא הסופר דונלד מילר. אחרי ביקורו בישראל ובשטחי הרשות בסתיו 2012, פרסם מילר רשומה בבלוג שלו תחת הכותרת "האמת הכואבת על המצב בישראל". לפי מילר, ישראל קוצבת לפלסטינים את מנות המזון, ובעוד שרוב הטילים של חמאס נופלים בשטחים ריקים, הטילים הישראליים לעבר עזה נופלים לתוך אחד מהאזורים הצפופים ביותר בעולם. "כמה עוד תמונות של ילדים פלסטינים מתים יוכלו האמריקנים לסבול? זו כבר לא ישראל שסבתא שלכם הכירה", הוא שואל.

המאמץ הפלסטיני בקרב האוונגליסטים ממוקד מטרה. הדור המבוגר הולך ומפנה את מקומו לצעירים שנחשפים לנרטיב הפלסטיני. הגופים והאישים שנמנו לעיל מציגים עצמם כמאוזנים, אבל התוכן מדבר בעד עצמו. מדובר במכונה משומנת, שמקבלת תמיכה מגופים אנטי-ישראליים. אט-אט, התמיכה האוונגליסטית ההיסטורית בישראל, שפוטנציאל ההשפעה שלה הוא עצום, הולכת ומפנה את מקומה לתעמולה פרו-פלסטינית. כפי שאמר ג'ים פלצ'ר, "אם לא נעשה משהו בקרוב, תוך עשר שנים התמיכה האוונגליסטית בישראל פשוט תיעלם".