האם השמאל מייצג את האינטרס היהודי, או את זה הפלסטיני? ומדוע הוא מכשיל את המשא-ומתן שאליו הוא דוחף שנים? האופוזיציה שהלכה לאיבוד.
הבוקר לקראת השעה עשר, התראיינה יו"ר מרצ, חברת הכנסת זהבה גלאון, לרזי ברקאי בגלי צה"ל. לשאלתו של ברקאי האם הציבור איננו חש כבר מיאוס מתהליך השלום, ושהאשם מוטל על הפלסטינים הסרבנים, השיבה גלאון בשלילה ומתוך ניתוק מוחלט מהמציאות.
גלאון מצטרפת לשורה ארוכה של אנשי שמאל, שהולכים ומאבדים כל זיקה אל הריאליה הפוליטית האזורית. כך, אחרי שפקדו לאחרונה קברי צדיקים פלסטינים, ביניהם יאסר ערפאת, שבו בשבוע שעבר ידידינו משמאל (ביניהם חברי הכנסת תמר זנדברג וחיליק בר) לרמאללה, במה שמסתמן יותר ויותר כמתן פומבי לסדר העדיפויות המסוכן של "השמאל הלאומי" – המושתת על פגיעה בביטחון מדינת ישראל ואזרחיה.
לא די להם שהוכח, שוב, עד כמה אבו-מאזן הוא הוא סרבן השלום בסאגת המשא-ומתן המתמשכת, ולא די להם בפניותיו החד-צדדיות למוסדות האו״ם – הם עוד ערכו את הביקור הפסטורלי במשכן הראיס רק כמה שעות לאחר הפיגוע בחברון, שבו נרצח אב משפחה וקצין מודיעין מצטיין. עוד לא יבש הדם על הכביש, וכבר אצו-רצו להם שמאלנינו להעניק רוח גבית לפלסטינים ברמאללה.
במקום לגנות את הרצח באופן חד-משמעי ולדרוש מעבאס להתנער מהמעשה, זכה מהם אבו-מאזן לתמיכה וגיבוי, כבמעין פרס על התעקשותו שלא להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי.
"אנחנו הרבה יותר ספקנים ומודאגים, וזה בלשון המעטה" אמרה חברת הכנסת תמר זנדברג (מרצ), ורמזה כי מטרת המשא-ומתן היא רק להשאיר את ממשלת הימין על כנה. "נתרכז בהחלפת הממשלה ובכינון פרטנר ישראלי טוב יותר" הוסיפה, בסמנה דווקא את הממשל הישראלי כסרבן השלום, תוך שהיא מסירה מאבו-מאזן כל גרגר אחריות. גם יוזם המפגש, חבר הכנסת חיליק בר (העבודה), העדיף להאשים את ישראל ולא את הפלסטינים: "הימין מונע מאיתנו להגיע להסכם".
פוגעים באינטרסים הישראליים
אין ספק. אופוזיציה אמורה להציב אלטרנטיבה שלטונית, ולא לשחק לידי השלטון או להוות חותמת גומי. אך אם האינטרסים שלה ושל הקואליציה מתלכדים בנושא מסוים – ומה אם לא ההסדר המדיני עומד בהגדרה הזו – מצופה ממנה לשתף פעולה, ולדאוג לאינטרס הישראלי בקלחת המשא-ומתן. במקום, אנו חוזים בתמיכה בלתי מסויגת בצד הפלסטיני, שמתנהג כאויב לכל דבר.
המשא-ומתן המדיני, שמהווה מעין "משחק סכום-אפס" בין הצדדים, הוא עניין לאומי ולא מפלגתי. אופוזיציה בוגרת ושקולה, היתה שמה בראש מעייניה את הבטחת האינטרסים הישראליים. השמאל הישראלי לעומת זאת, דומה שדואג בעיקר לצד היריב, וממקסם את רווחיו.
כאשר לוקחים בחשבון את שלל הקמפיינים עתירי המשאבים שניהל השמאל, עוד משנות השמונים, לטובת הסכם מדיני ותהליך שלום, התנהלותו העכשווית הופכת בלתי מובנת בעליל; אחרי שנים שהוא מייגע את הציבור הישראלי על יונת השלום הקרובה שנמצאת בהישג יד – כאשר סוף-סוף מנהלת הממשלה משא-ומתן להסדר כרצונו, הוא פתאום תוקע סכין בגבה ובגב הציבור הישראלי.
כך, חובר השמאל הישראלי ליריב, ומוצא עצמו ניצב כתף-אל-כתף לצד ההנהגה הפלסטינית, המתעקשת שלא להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי. הווי אומר: השמאל רוצה שלום עכשיו, גם אם מדובר בהנצחת הסכסוך.
ההתנתקות מהרובד הציוני והשפוי, וההתגייסות האוטומטית לטובת הצד שמעבר למתרס – גם במחיר פגיעה בבני הלאום שלך – מסבירות מעט את התרסקותו של השמאל בשנים האחרונות. הללו מהוות אות קלון למחנה פוליטי שאיבד את דרכו המוסרית.
כל עוד קברניטי השמאל מדבררים את האינטרסים הפלסטיניים ולא את אלו של הציבור הישראלי, לא נראה שינוי באופק.
הכותב הוא סטודנט לתואר שני בתכנית לדיפלומטיה באוניברסיטת תל-אביב ומפעיל הבלוג "למה לא פוליטיקה עכשיו".
כתבה מצויינת, אני מעריך את סגנון הכתיבה הרהוט והניסוח הקולע של הבעייתיות.
אבל הייתי רוצה להוסיף: האם לא ראוי שיהיה חוק במדינה שמונע מהקואליציה לחתור תחת מדיניות החוץ של הממשל שלא דרך הפרלמנט (קרי: הכנסת)? האם יש מדינה אחרת בעולם שבה נציגי האופוזיציה מורשים להפגש עם נציגי מדינות אויב ולייצג (אם עוד בכלל ניתן לטעון שהשמאל המדיני מייצג דעות מדיניות של מישהו) דה-פאקטו את המיעוט שבחר בהם (כי הרי אם הם היו הרוב, הם היו הממשל) ולחתור נגד הממשל המכהן? זה נשמע לי בגידה כהגדרתה, וצריך שיהיה עונש קלון פוליטי ומאסר בפועל על פעולה כזאת.
כי הרי אם לחיליק בר ותמר זנדברג מותר לסוע למוקטעה ולהפגש עם אבו מאזן, איך אנחנו יכולים לטעון שלטיבי אסור להפגש עם נסראללה ושלזועבי אסור להיות על אוניית נשק של האויב שמנסה לשבור מצור מוצדק של צה"ל? דין א' צריך להיות כדין ב' וג' – בגידה, קלון פוליטי ומאסר בפועל, ואלא צריכים להיות מעוגנים בחוק. רק אז נוכל למנוע חבלה בזדון של האופוזיציה במדיניות החוץ של הממשל שלא דרך צינורות מקובלים, כי האופוזיציה תדע שדבר כזה הוא בבחינת התאבדות.