ביקורת סרט: המבול

זה לא אלוהים שהתגלה אליו, הוא לא מנסה להציל את האנושות, חיות עדיפות בעיניו על בני אדם, והוא רוצח את נכדתו בשם חזון אקולוגי מעוות • ברוכים הבאים לעולמו החדש של נוח לפי הבמאי דארן ארונופסקי, אשר מלבד הטפות סביבתניות צדקניות, עיוות הסיפור התנ"כי ושנאת בני אדם, לא תמצאו בו יותר מדי

בקיץ הזה היכונו לאג'נדה טבעונית לצד המנגלים המשפחתיים, כי 'המבול', סרטו החדש של דארן ארונופסקי, משכתב את אחד הסיפורים התנ"כיים המוכרים ביותר, ופוקד את נוח (ההוא מהתיבה) למפלגת הירוקים הרדיקלית ביותר. ארונופסקי מציג אפוס תנ"כי מיתי לחלוטין, גדוש הטפות סביבתניות  צדקניות ומסרים מעוותים, שמזכיר יותר שילוב של 'שר הטבעות' ו'עולם המים' מאשר את 'עשרת הדיברות' של ססיל בי-דמיל.

בגרסה של ארונופסקי, נוח, אישתו נעמה ושלושת בניו שם, חם ויפת (עד כאן נאמן למקור) מתהלכים בעולם הרוס ושבור, הנשלט על-ידי צאצאיו של קין רוצח אחיו. הללו ממשיכים בהרס שיטתי של העולם שסביבם, בשמה של העליונות האנושית הכוזבת על ממלכת החי והצומח. בחזיון אפוקליפטי תחת השפעתו של סם הזיה, חוזה נוח כי בני האדם עתידים לטבוע במבול, ועליו הוטלה האחריות להציל את עולם החי ולפטור אותו אחת ולתמיד מהאנושות הטורדנית הזאת.

נוח, הפעיל הסביבתי הראשון, אינו פועל להצלת האנושות, אלא להצלת הכוכב. זאת הוא עושה בעזרתם של אפקטי CGI מרשימים, ותוספות מעניינות לסיפור התנ"כי. כך, נוספת לסיפור אחת בשם 'עילה' (אמה ווטסון), בתו המאומצת של נוח ובת זוגו העקרה של בנו שם, וגם ענקי-אבן/מלאכים-נופלים המסייעים לנוח לבנות את התיבה, ולהילחם בבני האדם המבקשים להשתלט עליה עם תחילת המבול. בקיצור, לא הסיפור שהכרתם מהגן.

ההפתעה הראשונה בסרט היא העדרו המוחלט של אלוהים ממנו. היינו חושבים שכיוון שמילא תפקיד כה מרכזי בסיפור המקור נזכה לראותו גם בעיבוד הקולנועי, אך פטרו אותנו מנוכחותו הטורדנית של מוקד מוסרי שכזה. נוח לא חווה התגלות שמיימית אלא הוזה, בני האדם פועלים ללא הכוונה מוסרית, ואלוהים לא קיים. קיים רק "הבורא" העלום, הנמצא בפיהם של הגיבורים ובוויכוחים דתיים אודות תפקידו של האדם בעולם, אך אלוהים עצמו לא מגיח אפילו להופעת אורח. סצנות הבריאה מציגות תהליך טבעי של אבולוציה מושלמת, שנהרסת, איך לא, עם בריאת האדם והחטא הקדמון.

ההפתעה השנייה היא האג'נדה הסביבתית המובהקת. מסיפור מקראי בעל משמעויות מוסריות-אנושיות עמוקות, הופך סיפור המבול למעשייה אקולוגית צדקנית להחריד, בנוסח "היזהרו בני אדם בהרסכם את כדור הארץ, כי כדור הארץ יתקומם עליכם". חטאה של האנושות אינו בגזל או בשחיתות מוסרית כפי שלמדנו, אלא בהשחתת כדור הארץ ובאכילת בעלי החיים.

על האג'נדה האקולוגית מעיד ארנופוסקי בעצמו:

הסיפור של נוח הוא סיפור על מה קורה כשהאדם מתמלא ברשעה והורס את כוכב הלכת. כשדוחות האו"ם על שינויים האקלים ועליית הימים יצאו בשבוע ש"המבול" יצא, זה אירוני.

הגרסה הטבעונית של נוח צדיק תמים מחזיקה חצי סרט, במיוחד בהשוואה לחלופה שלו – המוני האדם המחסלים באופן שיטתי את העולם – אך החלק השני של הסרט הוא החלק המעניין (והחולני) באמת: מה שמתרחש לאחר סילוני המים והתיבה הצפה לבדה בעולם. נוח ומשפחתו שורדים לבדם בתיבת העץ שבנה, ובה טירופו הדתי מתגבר. בשילוב מוזר ומעוות למדי של נצרות ותפיסה אקו-טבעונית פוסט-הומניסטית, מחליט נוח כי משימתו האלוהית אינה בנייה מחדש של אנושות מוסרית יותר, אלא בנייה של עולם ללא בני אדם. נוח סבור כי תפקידו הוא להציל את החיות ואז למות; להותיר אחריו עולם טוב יותר, קרי – ללא אנשים המתהלכים בתוכו. הללו רק מפריעים לעולם להיות סביבתי, מוסרי ובר קיימא.

מוסר סביבתני מעוות

כדי להגשים את המטרה הזאת הוא מוכן לעשות את הלא יעלה על הדעת: להתעלם מצעקות בני האדם שנותרו מחוץ לתיבה, לתת לכולם למות ואף להרוג את נכדתו – פרי נס שחולל מתושלח ברפאו את עילה הבת המאומצת מעקרותה. את כל אלה הוא עושה למרות הפצרותיהם רוויות הדמע של בני משפחתו, ועל אף שאלותיהם המוסריות הנוקבות.

במובן הזה, הסרט מוותר על השאיפה המוסרית העיקרית של האנושות מאז היווסדה. השאלות שהוא מעלה אינן על יכולתם של בני האדם להיות מוסריים יותר; לפי נוח הקרב הזה כבר אבוד. אין הבדל מהותי בין צדיקים ורשעים, ובכל בני האדם יש יסוד של חטא השרוי בהם בלידתם. זאת מדוע? כי "כל אישה תעדיף להרוג בני אדם אחרים כדי להציל את ילדיה", אומר נוח לאשתו נעמה. כי בני האדם מונעים על-ידי רגשות של אהבה וחמלה, וישמרנו האל הם גם רוצים לפרות ולרבות. אפילו נוח נופל בחטא האנושי הזה, ונכשל במשימתו להרוג את שתי הנכדות הטריות שנולדו לו. כך, לצערו הגדול, הוא ממשיך את האנושות.

ומה עם התפיסות המסורתיות והמקראיות לפיהן האדם הוא נזר הבריאה? בעל בחירה חופשית בין טוב לרע ואחריות על מעשיו? שליט העולם ולכן האחראי עליו? בכוחו לבנות ולא רק להרוס? כל אלה מוצבות דווקא בפיו של תובל קין, הרשע בסיפור. לעומתו נוח, הצדיק היחיד בדורו, מתעלם מסבלם של בני האדם הטובעים סביבו, אבל עוצר כדי להתאבל על מותו של כלב פרה-היסטורי. מוסריות צרופה.

כך, בפלקטיות, בהשטחה ובעיוות של הסיפור התנ"כי, לצד גודש במשיחיות סביבתנית חולנית שמייחלת לעולם נטול אנושות, אנו נותרים עם הצדיקים היחידים עלי-אדמות: בעלי החיים. מה חבל שבסיפור התנ"כי, הדבר הראשון שעושה נוח הוא להקריב חיות כקרבן לאלוהים.