ה"פיוס הפלסטיני ההיסטורי" ומחלת השכחה הישראלית

כמה פעמים אפשר להקשיב לאותו תקליט שחוק? • ה"פיוס ההיסטורי" הפלסטיני מעורר התרגשות יתרה ומיותרת • במקום לשלוף את אותן קלישאות נדושות, מספיק לשחזר את אירועי השנים האחרונות כדי להבין שכנראה הרבה לא יצא מהכרזות ה"איחוד הפלסטיני" הנכסף • הדבר ממחיש עד כמה קצר הזכרון הישראלי בכל הנוגע להתנהלות מול הפלסטינים, שיכחה שעולה לנו ביוקר

אנחות רווחה נשמעו ברחובות הפלסטיניים, עת החלו צעדי הפיוס הנכסף הראשוניים בין פת"ח לחמאס. ממתקים חולקו, והצהרות פומפוזיות נשמעו בפי המנהיגים, בדבר אחדות נגד "האויב הציוני". ולא, איני מתכוון לאירוע ה"היסטורי" שהתרחש ביום רביעי האחרון. מדובר באירוע "היסטורי" זהה לחלוטין, שנערך לפני קצת יותר מ-6 שנים בצנעא, תימן.

ב-28 במרץ 2008, נחתם הסכם בין בכירי פת"ח וחמאס בחסות נשיא תימן עלי עבדאללה סאלח. הארגונים קיבלו עליהם את "היוזמה התימנית, כמסגרת לדיאלוג בין התנועות וחזרה למצב הפלסטיני שלפני האירועים שהתרחשו ברצועת עזה". רוח חג שררה, וכמה ימים לאחר הטקס הזמין ח'אלד משעל, ראש הלשכה המדינית של החמאס, את אבו מאזן לעזה. סגנו, מוסא אבו מרזוק אמר כי "אנו מתייחסים להצהרת צנעא כהתחלה חדשה וכפתיחה של שלב חדש".

אך עוד לפני שהשחר הזוהר הפציע מעל שמי העם הפלסטיני המאוחד, וכבר החלו להופיע הבקיעים הראשונים בהסכם: בעוד החמאס טענו כי הוא חל על כל שטחי הפלסטינים, בפת"ח מיהרו לצנן את הרוחות ולהודיע כי הדבר לא בא בחשבון, בטח לא בשלב כה מוקדם של השיחות, ושהדיונים יתמקדו רק ברצועת עזה. כך, יוזמה זו מצאה עצמה בפח האשפה של ההיסטוריה, והדם הרע המשיך לזרום בין הפלגים, הן אלגורית והן באופן פיזי.

אמנם יוזמה זו לא החלה תחת כותרת "פיוס", אך היא הייתה הסנונית הראשונה של מופעי "האיחוד ההיסטורי", מאז נפער הקרע העמוק בין הפת"ח לחמאס. כזכור, זה האחרון השתלט באלימות על רצועת עזה מידי נאמניו של אבו מאזן ביוני 2007. מאז ועד היום, באותו פח היסטוריה גדוש ניתן למצוא עוד כמה וכמה פיסות נייר דומות, שמעמידות את המתרחש בימינו אנו בפרופורציות הנכונות.

…וחוזר חלילה

שלוש שנים לאחר האיחוד המרגש בצנעא, ב-4 למאי 2011 נפגשו הנצים בקאהיר וחתמו במשותף על מסמך שכותרתו "ההסכמה הלאומית הפלסטינית". העובדה שתוכנו לא נחשף לציבור, לא הפריעה לאף אחד להכריז בהתרגשות על "איחוד היסטורי". פעם נוספת נשבעו השניים למטרה המשותפת – להילחם ב"כיבוש הישראלי", התושבים הפלסטינים יצאו לרחובות והדגלים הונפו בראש חוצות.

ההתרגשות הפלסטינית לוותה במחמאות חמות. כך למשל, ח'אלד משעל אמר כי "יש לנו רשות אחת והחלטה אחת", ואחריו החרה הוסיף אבו מאזן: "[אנשי] החמאס הם אחינו, תושבינו וחלק מעמנו". כמו בימינו אנו, גם אז אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו כי "זוהי מכה אנושה לשלום ופרס גדול לטרור", וגם אז אבו מאזן דחה את דרישתו של נתניהו לבחור בין פיוס עם חמאס לבין מו"מ עם ישראל, וענה: "לא ביקשנו ולא נבקש לעולם רשות לבצע כל עניין פלסטיני פנימי. [העם הפלסטיני] הוא קורבן של טרור של מדינה שמבצע הכיבוש הישראלי ושל טרור המתנחלים".

כפי שדווח באמצעי התקשורת בימים האחרונים, גם ב-2011 נכתב ש"ההודעה על החתימה התקבלה בהפתעה מסוימת בישראל". ב'הארץ' דווח כי "אף שהיו כנראה איתותים מודיעיניים על מהלכי הצדדים, האפשרות של פיוס פנים-פלסטיני לא עלתה על הפרק באחרונה כמהלך שסביר כי יתרחש בזמן הקרוב. עם זאת, הסיכוי שהפיוס אכן יתממש והמגעים בין הצדדים לא יתרסקו בשל מכשולים נוספים, אינו ברור".

ואכן, זמן קצר לאחר החתימה ניכרו סימני הספקנות. למרות ביטויי האחווה השופעת שהרעיפו השניים אחד על השני, אמר אז ראש צוות המו"מ סאא'ב עריקאת: "הדרך ארוכה וקשה. צריך שהכישלון לא יהיה אחת האופציות שלנו". בכירי פת"ח וחמאס שונים התייחסו גם הם ל"קשיים", שנובעים מהבדלי הגישות של הארגונים, ובראשן – מי המייצג הרשמי של הפלסטינים. בכך הם הניחו למעשה את היסודות לתירוצים שלאחר כישלון האיחוד. ככל שהזמן נקף, הפערים בין הארגונים נותרו על כנם ואותם "קשיים" הובילו לשורה של התנגשויות והאשמות הדדיות. ה"איחוד ההיסטורי" התפרק.

העתק-הדבק

אך כידוע, את מה שמתפרק אפשר להדביק חזרה, לא משנה כמה רעוע זה יוצא. מדינאים עיקשים ונחושים כמו הפלסטינים אינם מוותרים בקלות: ב-6 בפברואר 2012 נפגשו אבו מאזן וח'לאד משעל בדוחא, בירת קטאר, וחתמו על הסכם נוסף להקמת ממשלת אחדות. לאחר החתימה אמר אבו מאזן כי הוא מחויב ליישום המהלך "המשרת את האינטרס של העם הפלסטינים והאומה הערבית".

הפעם, הצרות החלו הרבה יותר מהר. זמן קצר לאחר שעזבו המנהיגים את דוחא, אבו מאזן הסתבך עם הצהרותיו, בהן הוא טען כי חמאס מקבל את עמדתו בדבר "מאבק פופלארי [בישראל] בדרכי שלום, את הקמתה של מדינה פלסטינית בגבולות 67' ואת הסכם שיחות המו"מ במידה וישראל תקפיא התנחלויות ותקבל את התנאים שלנו". הדברים הללו גררו תגובות זועמות מצד החמאס: "אנו דוחים את ההערות של עבאס [אבו מאזן] המפרות את ההסכם. ההסכם כולל ממשלת אחדות לאומית, לא הממשלה של קבוצה פוליטית ספציפית", דברי דובר החמאס אבו זוהרי.

למרות שהסכם דוחא אושרר בקאהיר בחודש מרץ של אותה השנה, כבר לקראת סוף החודש האשימו בפת"ח את חמאס בביטול הסכם הפיוס הלאומי, לאחר שאסמאעיל הנייה ביקר בטהראן וקיבל תמיכה כלכלית נדיבה ביותר תמורת המשך הלחימה נגד ישראל. על-פי דובר פת"ח אחמד עסאף, כך הנייה הודיע למעשה להנהגה המדינית של ארגונו כי הוא השליט בפועל ברצועת עזה והעביר מסר לאיראן כי הוא מוכן לעבוד עמה בשיתוף פעולה מלא. הזמן נקף ואילו "פיוס" ו"הסכם היסטורי" אין. אבו מאזן הלך לאו"ם בדצמבר 2012 וקרא לחמאס ללכת בעקבותיו, אולם במהלך זה הוא חיסל למעשה את הסיכוי לאיחוד אפשרי.

או כך לפחות היינו חושבים. כוח הסיבולת הפלסטיני לבזבוזי זמן הוכיח את עצמו פעם נוספת בתחילת שנת 2013, כאשר בתפקיד הפטרון התורן שיחק הפעם נשיא מצרים הטרי מוחמד מורסי. "גורמים מצרים רשמיים מגששים לראות היכן עומדים הדברים, כדי לבחון את הדרך הטובה ביותר להתנעת מאמצי הפיוס", אמר דובר הפת"ח לסוכנות הידיעות רויטרס. אז הגורמים "גיששו" ו"בחנו" אך לא הגיעו אפילו לשלב ה"מאמצים" של האיחוד המתעתע.

תקליט שחוק

ריקוד הוולס הפלסטיני חוזר על עצמו כמו תקליט שבור, בתדירות גבוה למדי. הניסוחים הם אותם ניסוחים, ההצהרות אותן הצהרות, השחקנים לא מתחלפים וכך גם סיום ההצגה. בימים אלה נשמעים אותם ביטויים מפי אנשי החמאס והפת"ח, כמעט אחד לאחד. ואם כבר בהיסטוריה שחוזרת על עצמה עסקינן, אי אפשר שלא להזכיר גם את האיום ששמענו זה מכבר: "פירוק הרשות".

האיום השחוק לעייפה נשמע עוד משנת 2006, כאשר דווח לראשונה שאבו מאזן העלה את אפשרות פירוק הרשות במהלך שיחה עם שרת החוץ של ארה"ב קונדוליסה רייס. כשנה לאחר מכן, ביולי 2007 התייחס סאאב עריקאת להתנגדות האמריקנית למהלך הפלסטיני באו"ם, ואיים בכנס "סגור" ש""אבו מאזן צריך לזרוק להם את המפתחות בפנים". לפי תמליל הדברים, שהתפרסם בעיתון אל-איאם, אמר עריקאת ש"אם ארה"ב תטיל וטו על קבלת פלסטין לאו"ם במועצת הביטחון, תשתמש בסיוע הכלכלי לרשות לסחיטה פוליטית ותשאיר את ישראל כמקור הסמכות, אז לדעתי, הרשות הפלסטינית צריכה לחדול להתקיים".

את אותם מפתחות לשון מצאנו בפי אבו מאזן גם בשנת 2012. לדברי מקור פלסטיני בכיר, במהלך פגישה של המועצה המייעצת של הפתח ברמאללה, איים אבו מאזן "להחזיר את המפתחות של הרשות הפלסטינית לבנימין נתניהו". שבוע לאחר מכן (27.12.12), בראיון שהעניק  לעיתון הארץ אבו מאזן שוב כי יפרק את הרשות הפלסטינית ויחזיר את האחריות עליה לידי ממשלת ישראל, במידה והמו"מ לא יחודש. העקביות הפלסטינית לא אכזבה גם הפעם: יומיים עברו וכבר דווח בעיתונים הפלסטיניים שסאא'ב עריקאת הכחיש כי אבו מאזן איים לפרק את הרשות, והבהיר כי ישראל היא זו שהופכת אותה ל"רשות ללא סמכות".

אמנזיה וולונטרית

נחזור חזרה להווה. למרות שהאירועים המתוארים לעיל אינם היסטוריה רחוקה, בלשון המעטה, מפתיע לגלות עד כמה קצר הזיכרון הישראלי. זה לא מפתיע שהשמאל, הישראלי והבינלאומי, לוקה בסוג של אמנזיה וולונטרית. עבור מחנה זה, כלל לא משנה שתוצאות העבר היו זהות; חייבים להמשיך את הניסוי האובדני ולצפות שמשהו חדש יתרחש. אם זכורני נכון, היה פעם איזה אחד, מדען יהודי חכם, שהגדיר את התופעה הזו כ"אי-שפיות". בכל זווית שלא תביטו על תהליכי המו"מ לאורך השנים; על הפיוסים ועל האיומים – הכל חוזר על עצמו כמו גלגל.

התהליכים מתגמדים, כמובן, נוכח השלכותיהם: אובדן חיי אדם. כל "תהליכי השלום" לדורותם נפחו רוח חיים בשאיפות לאומניות אלימות, ומערערו את הסדר הקיים ואת שלוות החיים, בעיקר באזורי ההתיישבות היהודית ביו"ש ועזה. מה שמוביל אותנו לשלטונות המדינה וקברניטה, החוזרים גם הם חוזר על אותן קלישאות, פעם אחר פעם. כך, אנו שומעים כבר בפעם המי-יודע-כמה הבטחות לחיסול האיום מצד חמאס ולנידוי הפת"ח. בניגוד אליהם, לפחות בכל הנראה כל פני השטח, כמי שכן לומד מן העבר, הרשו לי להעריך כי סבב הלחימה הבא בעזה אינו רחוק, וכי מו"מ עם ה"פרטנר" צפוי לנו גם בעתיד. ולוואי שאתבדה.

נקודה אחרונה למחשבה: "תהליך פיוס" כפי שמתחולל בימים אלה, לא נוצר יש מאין. קדמו לו הכנות ומגעים, בטח גם באמצעות גורמים מתווכים. מתי החלה להתגבש תוכנית המגירה של אבו מאזן? יכול להיות, חלילה וחס, שהוא רימה אותנו ואת ג'ון קרי לכל אורך הזמן? ומדוע להמשיך בהצגה ולדרוש דרישות מישראל עבור המשך המו"מ, ממש עד הרגע האחרון שלפני פיצוץ השיחות והחבירה (הזמנית, כן?) לחמאס? נכון לעכשיו, לאללה הפתרונים.