מכונת התפירה הישנה של סבתא

איך זה שהנאצים הוקעו ונחשבים לטאבו חברתי חמור, בעוד שהקומוניסטים עדיין נהנים מתמיכה ציבורית בדמות חולצות של צ'ה גווארה וסמלים אדומים – למרות עשרות מיליוני הקרבנות שהשאירו מאחור? מיכאל שפילקובסקי מדבר בשם סבתו

לסבתא שלי יש מכונת תפירה ישנה של זינגר. בכמה מקומות אפשר לראות ולהרגיש את בלאי הזמן שלה. יש שפשופים ושריטות, ואם היו מצויירים עליה פעם קישוטים – אז היום כבר לא רואים דבר. המכונה עצמה עדיין עובדת, וסבתא שלי מתחזקת אותה היטב. היא אמנם לא תופרת מקצועית ומעולם לא עבדה בזה, אך היא למדה דברים בסיסיים בזמנים שלא הייתה ברירה אחרת. אני יודע שאין לה הרבה מה לעשות והיא שמחה כשהנכדים שלה מבקרים אותה – אז הפעם היא רצתה לעזור לי לקצר מכנס שמעט ארוך עליי, ושכנעה אותי להשאיר אותו לה ולמכונה.

אחרי מלחמת העולם השנייה, כשחזרו לעיירת מגוריהם באוקראינה, אמא של סבתא שלי השתמשה במכונה הזאת כדי להתפרנס. לא נשאר להם כמעט רכוש, וביתם נגזל על-ידי אוקראינים (לטענתה חלקם היו גרועים מהנאצים עצמם). לא היה פשוט לחזור לחיים נורמליים לאחר שאחיה הקטן של סבתי חלה ומת, בזמן שהם ברחו מאוקראינה לסיביר; אביה אף נהרג באחד הקרבות של הצבא והוא קבור בקבר אחים היכן שהוא. בקושי רב הן הצליחו לקושש מעט כסף מקרובי משפחה שנשארו בחיים ומכמה מכרים, ורכשו בית קטן בגודל חדר. קרוב משפחה אחר נתן להם עז צעירה, שסיפקה להם מעט חלב והכניסה קצת שמחה במשפחה ההרוסה. למרות הכל, החיים ממשיכים וסבתא ואמה נלחמו לחזור לחיים נורמליים עד כמה שאפשר.

בזמן שהן ברחו מאימת המכונה הנאצית והשאירו הכל מאחור, כך סבתי סיפרה לי, הביאו לה את מכונת הזינגר הזאת ואמרו לה לשמור עליה טוב טוב. היא החזיקה אותה עטופה בבד מרופט ושמרה עליה עד כמה שיכלה. היא "הודתה" שהיה לה קשה עם המכונה הזאת, בכל זאת – ילדה בת 8. היא זוכרת היטב איך עזרו לה להרים את המכונה העטופה לעגלת סוסים לפני שהיא עלתה עליה בעצמה. איך הרגישה ברע כשהייתה סערה עזה בים הכספי בזמן שהן הפליגו לכיוון מזרח, והמכונה לידה. גם כשהגיעו לסיביר, היא זכרה שאמא שלה התחילה לתפור עם המכונה ולמכור את מה שיצא, שיהיה קל יותר להסתדר.

הסיפור של המכונה מתחיל כמה שנים לפני שהן ברחו מאוקראינה; זאת בכלל לא הייתה המכונת תפירה שלהם אלא של השכן. סבתי מספרת שהשכנים שלהם היו אנשים טובים, ולמרות שהיא אינה זוכרת את שמותיהם זכור לה שהם היו מורים פשוטים. עשירים הם לא היו, וגם לא מורדים גדולים בשלטון האדום של אותה תקופה. באחד הימים הגיע השכן אליהם הביתה, נרגש ומפוחד, וסיפר להם שעוד מעט הולכים לעצור אותם ולקחת אותם למחנה בסוף העולם. הוא רצה לתת לאביה של סבתי את המכונה, שכן זה היה הרכוש היחיד שלהם שעוד שווה משהו, והוא לא רצה שזה יגיע לקומוניסטים. אביה של סבתי לא רצה לקחת בחינם, ולכן הציע לו כמה רובלים על המכונה בשביל לשמור על הכבוד של שניהם. את המכונה הם קיבלו בלי מתקן הברזל המקורי שעליו מעמידים אותה.

אותה המכונה הישנה שעומדת בבית סבתי בישראל הייתה כנראה נשארת אצל בעליה המקוריים, אילולא בריונים אלימים בחסות אידאולוגיה אכזרית היו לוקחים אותה למקום לא ידוע וללא שום סיבה. אידאולוגיה זאת הייתה הבסיס לניסוי האנושי הגדול ביותר בכל הזמנים במאה העשרים, וכל תוצאותיה היו סבל אנושי אינסופי וכמות בלתי נתפשת של קרבנות חפים מפשע. אינספור אנשים שנלקח מהם כל עולמם רק בגלל שהקולקטיב היה חשוב יותר. טוטאליטרים חברתיים תמיד מצאו את הדרך לפסגה תחת הסוציאליזם, וחשבו שהם יודעים הכי טוב איך צריך לבנות את החברה. מערכות תעמולה אכזריות שטפו את מוחות ההמונים, בזמן שקלגסים אלימים דאגו שכולם ינהגו לפי מה ש"הקולקטיב" מכתיב. בפועל, שלטונות סוציאליסטיים יצרו חברות ללא ערכי מוסר ועזרה הדדית, חיסלו כל שביב תקווה אנושית והכתיבו סדר חיים לפי מה שהאח הגדול בשלטון מצא לנכון.

בניגוד לפושעים הנאצים שהועמדו למשפט העמים והוקעו מקרבנו, חמקו הפושעים הקומוניסטים והסוציאליסטים ממשפט. להיות קומוניסט, לנופף בדגלים אדומים או ללבוש חולצות עם דמותם של צ'ה גווארה או סטאלין ולהטיף נגד הזכות (לחיים) ולרכוש – אלו דברים שעדיין נחשבים למעשים לגיטימיים בחברה הישראלית. ביום חמישי הקרוב, ה-1 במאי, נצא חברי התנועה הליברלית החדשה לציין את יום הזכרון לקורבנות הקולקטיביזם והתכנון המרכזי; שוחרי החירות מוזמנים להצטרף אלינו.

הכותב הוא חבר בפורום הרעיוני של 'התנועה הליברלית החדשה'