בשם השוויון והצפיפות

לא נפריז אם נאמר שהסכנה הגדולה ביותר לחירות האדם כיום באה מצד האנשים הנחוצים ביותר והחזקים ביותר בממשל המודרני, כלומר אנשי המנהל המומחים והיעילים שכל מעייניהם אך ורק בטובת הציבור כפי שהם רואים אותה (האייק, חוקת החירות)

עוד מאבק בין משרד החינוך וההורים מגיע לסיומו, ושוב ידו של המשרד על העליונה; בשבועות האחרונים הנחית משרד החינוך הוראה על כלל הרשויות המקומיות, לפיה החל בשנה הבאה ייאסר עליהן לפתוח כיתות נוספות בבתי הספר הציבוריים על מנת לפזר את התלמידים ולהקל על הצפיפות.

נכון להיום, התקן של משרד החינוך קובע כי רק כאשר ישנם מעל ל-40 תלמידים בכיתות ניתן לפתוח כיתה נוספת בשכבה. כך יוצא ששיעור התלמידים לכיתה בישראל הוא מן הגבוהים בעולם, ובחינוך הממלכתי הוא אף מגיע ל-37 תלמידים בכיתה. על רקע זה העדיפו ועדי הורים בבתי ספר רבים, לא פעם בסיוע ובמימון הרשויות המקומיות, לפתוח כיתות נוספות – בעיקר בשכבות התחתונות – ולשפר בכך את איכות ההוראה. מיותר לציין שמשרד החינוך לא בדיוק התלהב מהתופעה ולאורך הזמן הוא ניסה להילחם בה בדרכים שונות, בייחוד על-ידי הנפקת איסורים קונקרטיים לרשויות שפתחו כיתות חדשות.

הדיקטטורה של השוויון

רשויות מסוימות (ומבוססות) כמו עמק חפר, הוד השרון וקרית טבעון עתרו בשנים האחרונות לבג"ץ נגד מלחמתו של משרד החינוך בכיתות המרווחות – בטענה שאל לו להתערב בסדרי העדיפויות של הרשות המקומית וההורים הבוחרים להשקיע בחינוך, מה גם שאין לכך כל השלכות על תקציב המשרד. למרבה הצער, בכל המקרים תמך בית המשפט בעמדתו של המשרד, וקבע כי הוא יכול לכפות על הרשויות לסגור את הכיתות העל-תקניות הללו, על אף שהוא אינו מממנן.

שתי טענות עומדות בבסיס עמדתו של משרד החינוך בסוגיה: הראשונה והעיקרית היא שפתיחת הכיתות מתאפשרת רק בבתי ספר שבהם מסוגלים ההורים לממן כיתות נוספות, או לחלופין כשהרשות המקומית עשירה מספיק. הטענה השנייה היא שמשכורות המורים הנוספים לא משולמות על-ידי המשרד, ובשל כך נוצרות בעיות ביורוקרטיות; כעת, ברור שהטענה האחרונה מצוצה מהאצבע, ולא הייתה באה לעולם אם טענת אי-השוויון לא הייתה נטענת בראשונה. כאשר יש בעיה עם המהות, פתאום גם הבעיות הפרוצדורליות מרימות את הראש.

ההחלטה הגורפת החדשה – שקיבלה זריקת עידוד מהבג"צים שבהם זכה משרד החינוך ונובעת מתוך רצון לחסל סופית את התופעה – היא שלב נוסף במערכה שמנהל המשרד נגד הורים המעוניינים להשקיע ולשפר את חינוך ילדיהם. הכרוניקה של המלחמה הזו ידועה: בתחילה נלחם המשרד בפתיחת בתי ספר פרטיים באמצעות בג"ץ, והכריח הורים לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הציבוריים; לאחר מכן נשללה מבתי הספר הייחודיים בירושלים (שנפתחו על אפו ועל חמתו של המשרד) לגבות מהורי התלמידים כסף עבור הפעילות הייחודית של  בית הספר. ההורים שעתרו לבית המשפט על מנת שיאפשרו להם לשלם הפסידו במשפט; בשלב הבא החליט המשרד להילחם בתשלומי ההורים המיוחדים, בכלל בתי הספר שמימנו שיעורי העשרה והאריכו את יום הלימודים. וכעת הגיעה גם תורה של הצפיפות להיות שוויונית.

כך, בשם ערך השוויון, דוחק משרד החינוך את כלל תלמידי ישראל למיטת סדום צרה במיוחד: כולם חייבים ללמוד בבית ספר ממשלתי, כולם חייבים ללמוד בדיוק את אותו מספר שעות, כולם חייבים ללמוד את אותם תכנים, ואוי ואבוי למי שינסה להעשיר את ילדיו מעבר למקובל, וכולם חייבים ללמוד באותה צפיפות. את חוסר היכולת של המשרד להעניק חינוך טוב לילדי ישראל ולהתחרות בחינוך הפרטי המוצלח לאין שיעור, הוא מגלגל על ההורים האומללים.

שוויון מושג באמצעות החלשת החזקים

מה ניתן ללמוד מהתהליך? שכאשר משרד ממשלתי להוט לצמצם פערים חברתיים, קל לו יותר לפגוע בחזקים מאשר לסייע לחלשים. כשם שקל יותר לגדוע עץ גבוה מאשר לחכות שהעץ הנמוך יגדל. ומה יהיה השלב הבא? לאסור על הורים להעניק שיעורים פרטיים עבור ילדיהם? למנוע מאנשים חוגי שחמט, אנגלית או מדע? כאשר קיים רצון עז לכפות על כלל תלמידי ישראל את הסל החינוכי הממשלתי (והמינימלי), ולמנוע מהוריהם את האפשרות להשקיע בחינוך קצת מעבר לכך, אין מניעה עקרונית שגם הללו ייאסרו.

במסמך המטרות של משרד החינוך כתוב כך: "מערכת החינוך תחתור לקידום המצוינות, לשיפור ההישגים והאיכות החינוכית ולצמצום פערים חברתיים". נראה שהחלק האחרון במשפט הפך בשנים האחרונות להיות ראשון במעלה, תוך ביטול הערכים המוזכרים לפניו. יום אחד, כשנביט על התקופה שלנו ממרחק השנים, לבטח נשאל את עצמנו כיצד זה אפשרנו למדינה להלאים לחלוטין את הדבר היקר לנו מכל: חינוך ילדינו.