ביקורת ספר: אדם בלתי מעשי, גילברט קית' צ'סטרטון

ביקורת ספר: גילברט קית' צ'סטרטון, אדם בלתי מעשי, הוצאת שלם, 2014

מי שאומר ששמרנים הם אנשים חסרי חוש הומור ואפרוריים, כנראה שלא נתקל בכתביו של הוגה הדעות גילברט קית' צ'סטרטון, סופר ומחזאי שראשו בעולם של פנטזיה אך רגליו נעוצות עמוק בקרקע המציאות • אוסף ממאמריו שפורסם לאחרונה בעברית מספק הזדמנות טובה להכיר את האיש בעל אלף פניני הלשון, שכה אוהבים לצטטו בעולם דובר האנגלית

נהוג לתאר את השמרן המצוי כאדם חסר חוש הומור, סוג של "מקלקל מסיבות", המבקש לכבול את נפש האדם וחופש פעולתו באמצעות מוסדות. אפילו אנשים שמזדהים ומכירים בצדקת השמרנות חשים לפעמים כי אינם רוצה לחיות חיים כאלו מרירים, חסרי שמחה וחלומות. יתרה מכך, ייתכן כי חלקם אף היו מעדיפים את הליברליזם המזויף והחיוני על-פני השמרנות הקשה והקודרת.

אחד מהוגי הדעות החשובים של השמרנות, יש אף שכינוהו שמרן רדיקלי, הוא גילברט קית' צ'סטרטון (1936-1874), סופר, משורר ומחזאי. אולם דווקא צ'סטרטון מנתץ את הסטריאוטיפ ומוכיח כי ההפך הוא הנכון. לדידו, להיות שמרן, תַּחוּם ו"נורמטיבי" פירושו לצאת להרפתקאות המטורפות ביותר ולהתמודד עם האתגרים הקטנים והגדולים של הקיום האנושי, משגרת חיי היומיום ועד תהייה על הסודות שהיקום טומן בחובו. אין אצלו מאמר, ויהא רציני אשר יהא, ללא עקיצות חדות של הומור, פליאה ואפילו קורטוב של שובבות ילדותית. אי-אפשר לקרוא את כתביו, גם אם לא מסכימים כלל לדעתו, ולא להידבק, ולו במקצת, בהתלהבות והאנרגיה שלו.

אין זו משימה פשוטה להקיף את דמותו של צ'סטרטון, לא כל שכן לחבר אוסף מייצג מכתביו. האיש בעל אלף פניני הלשון היה סופר פורה במיוחד, שכתב מסות, מחזות ומאמרים על מגוון נושאים. לא הייתה לו שיטה פילוסופית מדוקדקת וחפה מסתירות; להיפך – מלבד אי-אלו הנחות יסוד מסוימות, הוא לא חש כל בעיה להחזיק בגישה מורכבת ולא תמיד עקבית.

הקובץ הנוכחי, שיצא לאחרונה בהוצאת שלם, מאפשר הצצה טובה לכתביו, תוך שילוב נכון של מאמרים קצרים ומסות ארוכות. התרגום משובח, ומתקרב ליופי ולשנינות שניכרים באנגלית של צ'סטרטון. חוץ ממאמר אחד על מדיניות כלכלית, שלדעתי אינו שייך ואינו תורם לקובץ, ספר זה הוא הזדמנות מצוינת עבור הקהל הרחב להכיר את גישותיו והגיגיו של צ'סטרטון על האדם, המשפחה, הדת והיקום.

בסקירה זו אבקש להציג כמה מעקרונותיו היסודיים על השמרנות, כפי שבאים לידי ביטוי בקובץ, ולו הדבר יגרה את הקוראים להמשיך וללמוד עוד, תהא זו תרומתי למורשתו של המחבר.

עליונות האדם הפשוט

לא פעם נוטים לייחס לשמרנות גישות אריסטוקרטיות, כאילו השמרן דואג בעיקר לסדר קיים של המעמדות, ובמיוחד למעמדות העליונים. ללא ספק, צ'סטרטון ייצג זרם אחר של שמרנות שדווקא מבכרת את האדם הפשוט, אפילו זה חסר ההשכלה הפורמלית, על-פני אינטלקטואלים רבי תארים, ספקולציות ופנטזיות. לכל אורך כתביו, צ'סטרטון מתייחס ל"עליונות" זו כמובנת מאליה, ואפילו חצי-מתנצל על כך שהוא בעצמו אינטלקטואל.

המחשה טובה לגישה זו מופיעה במאמרו 'להגנת פולחן התינוקות', בו הוא טוען שאין למבוגרים המשכילים ביותר כל יתרון על האדם הפשוט ביותר, הלא הוא התינוק (עמ' 7-5):

דיבורם של ילדים הוא אמנם לפלא בעינינו, הליכתם היא לפלא בעינינו, פיקחותם היא לפלא בעינינו. הפילוסוף הציני מדמה לו ניצחון בעניין זה וצוחק לעדת מעריציו של התינוק, בעודו מוכיח להם שמילותיו והשתובבותו של הילד אינן יוצאות מגדר הרגיל. אך בנקודה זו ממש מקופלת צדקתו התהומית של פולחן התינוקות. מילותיו והשתובבותו של הילד הן נפלאות, וההגינות מחייבת להוסיף כי מילותיו והשתובבותו של הפילוסוף נפלאות באותה מידה.

כך, כמיטב המסורת הצ'סטרטונית, כבר בפתיחת הספר נתקל הקורא בפריצת הנורמות המקובלות. בחינניות תבולה בקורטוב ציניות, משווה צ'סטרטון את חכמתו של התינוק חסר הניסיון לחכמתו של הפילוסוף המשכיל, ומצדיק את ה"פולחן" שיוצרים אנשים רגילים סביבם הזאטוטים הקטנים.

יוצא נגד המוסכמות

שבירת המוסכמות תלווה את הקורא לכל אורך הספר. צ'סטרטון אהב לנפץ ולחלוק על הדעות הרווחות, במיוחד כאלה שהתנגדו לשמרנות, נטייה שבאה לידי ביטוי בדרכים שונות לכל אורך כתביו. הדוגמה המובהקת ביותר בקובץ בו אנו עוסקים הוא מאמר ההגנה של צ'סטרטון על ערכי המשפחה. במקרה הזה הוא דווקא מתייחס לטענה המצויה בפי שמרנים – שהמשפחה היא מוסד חשוב ליציבות – והופך אותה על פיה (עמ' 51):

אין דרך לבחון את נכונותך להיחשף לרבגוניותו של המין האנושי מאשר להשתלשל במורדה של ארובה אקראית ולהציג עצמך לדיירי הבית… זו דמותה של ההרפתקה הנשגבת הקרויה משפחה… קבוצות של בני אדם שנבחרו באופן רציונלי יוצרות אווירה כיתתית מיוחדת. קבוצות של בני אדם שנבחרו באופן אי-רציונלי יוצרות בני אדם. רק כך אפשר לחוש בגורם ההרפתקה, כי הרפתקה על-פי טבעה היא דבר שבא ומתרגש עלינו; דבר הבוחר אותנו ולא דבר שאנו בוחרים בו.

המשפחה אפוא, מכילה גם מרכיב "הרפתקני" וסוער, המנוגד ליציבות של קבוצות "מהונדסות" היטב שתוכננו והותאמו מראש. את המשפחה הרי לא בוחרים – ובכך מתבטא יופיה.

פעם נוספת יוצא צ'סטרטון נגד טענה מקובלת לפיה סופרים ואנשים בעלי דמיון פרוע הינם משוגעים, בעוד רק אנשים בעלי תבונה, שהולכים בתלם המדע והמטריאליזם, יכולים להיות שפויים. כמו תמיד, די לצטט כאן את דבריו בעניין (עמ' 73-72):

כזה הוא המטורף למוד הניסיון; הוא בדרך כלל לוגיקן, ולעתים תכופות לוגיקן מוצלח. אין ספק שאפשר להביסו בכוח התבונה גרידא, ולהוכיח את שיגיונו על דרך ההיגיון. אך ניתן לבטא את מצבו ביתר דיוק ובמונחים כלליים ואף אסתטיים יותר: הוא נתון בבית הכלא הנקי ושטוף האור של רעיון אחד; הוא ממוקד עד כאב בנקודה אחת. הוא חף מכל היסוסו בריא וממורכבות בריאה.

כמו ב"פולחן התינוקות", גם כאן מאתגר צ'סטרטון את החשיבה הרואה עליונות אנושית בלוגיקן האינטלקטואל. צ'סטרטון מגלה כאן עמדה צינית-סאטירית, המזהה את הלוגיקן עם "שגעון לדבר", ככזה הבוחן את העולם במשקפיים צרות מדי ומפספס את מורכבותם של החיים.

החיים כהרפתקה: שמרנות מסוג אחר

הזכרנו לעיל את העובדה שצ'סטרטון עמד בניגוד גמור לסטריאוטיפ המצוי של שמרן חסר חוש הומור או אהבת חיים. הדבר נכון גם לגבי הרעיון כאילו שמרנים פוחדים או שונאים את המודרנה והקדמה באשר היא. בכל הנוגע לפליאה מהקיום ומהיקום, צ'סטרטון אהב לעסוק בשניהם. במאמר "להגנתם של ספרים בלשיים" (ע' 16-13) הוא התפעל מכוחה של העיר המודרנית והכיאוטית, וכן מעצם קיומה לאור "המצב הטבעי" של האדם – פושע פראי וחייתי. רעיונות דומים ניתן למצוא גם במאמרו "האתיקה של ארץ הפיות" (עמ' 115-96), בו הוא לא טוען נגד המדע, אלא מדגיש כי הגם שמחשיבים אותו כמובן מאליו הוא בעצם פלא, ויש להתייחס אליו ככזה.

טוב עשתה הוצאת שלם שהוציאה את קובץ המאמרים הזה. הגיע הזמן שאנשים בעלי עניין ילמדו על סוג אחר של שמרנות, כזו המברכת על מורכבות, האוהבת את האדם הפשוט ומבכרת אותו. שמרנות שמתמודדת עם טענות יריבות לא באמצעות שנאה וכעס, אלא בעליצות, ומקבלת בחום ובאהבה את החיים והאבסורד שבהם במלוא יופיים.