חלית? נפצעת? המונופול של לשכת עורכי הדין נאבק על חייו

כמו הרבה גילדות מקצועיות אחרות במדינת ישראל, גם לשכת עורכי הדין היא מונופול בחסות המחוקק שכופה על האזרחים שירותים יקרים להחריד • כאשר החלו גופים כמו 'לבנת פורן' לנגוס בתפקידיה של הלשכה, להעניק שירותים זולים ולצבור פופולריות, הכריזו עורכי הדין מלחמה • לפי החלטת בג"ץ ומהלכיהם האחרונים של בכירי הלשכה, נראה שהיא מכינה לעצמה את ארון הקבורה

הפעולות הנואשות שנוקטת באחרונה לשכת עורכי הדין בישראל עשויות לאותת כי קיצה קרוב. הגילדה הוותיקה פועלת נמרצות לחסום את התחרות בשוק ולמנוע כניסה של שחקנים חדשים, אך דומה כי הפעולות לשימור המונופול תורמות דווקא לשחיקתו ומועד התפוגה שלו הולך וקרב.

חברות בעלות מונופול בפלח שוק כלשהו — כלומר, כאשר יש להן שליטה ביותר ממחציתו — מואשמות לעתים קרובות בכך שהן מנצלות את מעמדן לרעה כדי להעלות מחירים או להוריד את איכות המוצרים והשירותים. בפועל, עדיין לא תועד מקרה אחד שבו חברה בעלת מונופול שנוצר בשוק פתוח ניצלה אותו לאורך זמן להעלאת מחירים ולפגיעה בצרכנים. תמיד יהיו שם מתחרים שישמחו להיכנס לעניינים. המקרה היחיד בו יכול מונופול לנצל את מעמדו לרעה הוא כאשר החוק או תקנות ממשלתיות עומדות לצדו ואוסרות על כניסת מתחרים לשוק. וכאן, איך לומר, ממש לא קשה למצוא דוגמאות.

מכת הגילדות המקצועיות

אחד המקרים הטיפוסיים של מונופול בחסות החוק הוא של גילדות מקצועיות. כפי שתואר במאמר אחר ב'מידה', יש בישראל שפע גילדות מקצועיות, ביניהן בתחומי שמאות הרכב והמקרקעין, עריכת־דין, רפואה, רוקחות, וטרינריה, אדריכלות, וראיית־חשבון. הגילדות, בריות ששורשיהן בימי־הביניים, טוענות תמיד כי מטרתן היא להגן על הציבור מפני נוכלים, רמאים או בעלי מיומנות מקצועית מפוקפקת, אך ברי לכל כי אותן טענות ממש היו נשמעות גם מפי המעצבים הגרפיים, המורים לבלט, החנוונים, הסנדלרים, הטבחים והגננים — לו רק ניתן היה להם מעמד גילדת מונופול בחסות החוק. בפועל, מטרת הגילדה המקצועית הייתה תמיד להגן על בעלי־המקצוע הוותיקים החברים בה, להעלות את המחירים, ולנצל ככל האפשר את השוליות המתלמדים.

אחד העזרים המרכזיים לשימור הגילדה, לבד מהחוק המעניק לה מונופול, הוא אפקט המעבר: אנשים שאינם חברים בגילדה, או מי שרק מתחילים בלימודיהם, סבורים כי הגילדה היא ישות מזיקה, המפריעה לפעולת השוק. אך מרגע שהם הופכים חברים בגילדה משתנה נקודת המבט שלהם, והם הופכים בדרך כלל לחסידיה.

דוגמה בולטת למכניקה הזו ניתן למצוא בשדה עריכת־הדין. בתחום זה שולטת בישראל גילדה (לשכת עורכי־הדין) בעלת מונופול בחסות החוק על ההרשאה לעסוק בעריכת דין. ייעודה של הגילדה הוא להבטיח תשלום נאה לעורכי־הדין ולשמר מונופול על מתן מגוון שירותים (מה שמכונה "ייחוד המקצוע"). כל מי שנועץ אי־פעם בעורך־דין, ניהל עניין מול רשויות או נדרש להתייצב בבית־המשפט, יודע כי לעתים קרובות עשוי עורך־דין פיקח להיות שווה את משקלו בזהב, גם אם הוא מפריז באכילה. אך יש שירותים טכניים רבים שעורכי־דין מעניקים מתוקף המונופול שלהם, שניתן היה לספק גם באמצעות אדם בעל הכשרה פשוטה יותר, המכוונת למטרה ספציפית.

לבנת פורן נוגסת במונופול

בשנים האחרונות, לדוגמה, קמו בישראל גופים — המוכר בהם הוא זה של לבנת פורן — המעניקים ייעוץ לפרטים המבקשים לממש את זכויותיהם מול המדינה, ובמיוחד מול הביטוח הלאומי. הגופים הללו קמו מתוך צורך ממשי: אנשים התקשו בקבלת הכסף המגיע להם מהמדינה, אך בהיעדר כיס עמוק דיו לשלם עבור שירותי עורך־דין שייצג אותם מול השלטון, לא זכו לקבל את כספם. גופי הייעוץ החדשים באו למלא את החלל הזה.

לשכת עורכי־הדין, ככל הגילדות שבעולם, לא הייתה מרוצה מהמצב החדש. במקום לפעול להפחתת התשלומים לעורכי־דין, לשכר דיפרנציאלי או להתיר הכשרת ייעוץ טכני מהסוג שמעניקים, לכאורה, הגופים החדשים, היא יצאה למלחמת חרמה כדי לשמר את הגילדה ולהכרית את פורן ודומיה מן העולם.

הלשכה זכתה בניצחון רבתי, לכאורה, בדמות פסק דין של השופט יוסף שפירא, שקבע כי הייעוץ הרפואי הוא למעשה ייעוץ משפטי. מפסק הדין הזה נבע כי כל הגופים המעניקים ייעוץ רפואי יצטרכו להיסגר או לשנות את אופיים באופן מהותי. אך צהלת הניצחון הייתה קצרת מועד. לבנת פורן ערערה לבית־המשפט העליון, וזכתה באישור להמשיך בפעילותה. בינתיים החלו עננים מתקדרים בקצות שמי הגילדה, כשגופים כמו האגודה לזכויות האזרח, ויצ"ו, תמורה ואחרים הצטרפו לפורן כידידי בית־המשפט.

לביקורת על הלשכה הצטרפו גם משפטנים בכירים, שיצאו מתחומי הייעוץ הרפואי והעזו להרחיב ולגעת גם בתחום הליבה של "ייחוד המקצוע" — כלומר, במונופול שיש לעורכי־דין על שירותים משפטיים שונים. פרופ' עלי זלצברגר, מומחה לתורת המשפט ואתיקה משפטית מאוניברסיטת חיפה, גרס כי:

מקצוע עריכת הדין בישראל נהנה ממונופול ואוטונומיה חסרי תקדים… [המתבטאים] בהגדרה רחבה מאוד של השירותים המשפטיים שיכולים להינתן רק על-ידי עורך דין, ובדרישה מעורכי דין שיהיו חברים בלשכה.

פרופ' נטע זיו, מומחית לאתיקה מקצועית ומרצה באוניברסיטת תל-אביב, אמרה גם היא כי "במקומות אחרים בעולם, בעיקר באיחוד האירופי, ואפילו באנגליה… כבר מזמן זנחו את הגישה של 'ייחוד המקצוע'… כלומר, פתחו את השוק". לגבי הגנת הלקוחות, כביכול, מפני פורן ודומיה, אמרה זיו: "הטיעון הזה לא רלוונטי כשרואים עד כמה הלקוחות מרוצים מהשירותים שניתנים להם על-ידי גורמים שהוכשרו לכך, אך אינם עורכי דין".

הכרעת בית־המשפט העליון טרם נפלה, אך דומה כי בשלב זה מאבק הלשכה לשימור המונופול בתחום אחד הביא לערעור המונופול שלה בתחומים אחרים. נצחון פירוס של ממש: הלשכה ניסתה למנוע מן הציבור לקבל שירות מתבקש וחשוב במחיר הגיוני, ונחלה פקפוקים בעצם חשיבותה, והתגייסות כללית למען פורן.

עשר שנות הכשרה – זה הפתרון!

את הגנים של מונופול המבקש להנציח את עצמו קשה לנצח; גילדות מתקשות לדעת מתי פג תוקפן. עד שנות התשעים היו שערי הכניסה לתחום עריכת־הדין צרים, באדיבות דרישות סף גבוהות והגבלת מספר הלומדים באוניברסיטאות. אך עם פתיחתן של מכללות פרטיות, המאפשרות לימודים כמעט לכל דורש, גדל מאוד מספר המוסמכים לעריכת־דין. להלכה, מדובר בחדשות טובות ללשכה, שכן כניסת מספר גדול של עורכי־דין חדשים מזמנת מבחר רחב יותר של עורכי־דין ברמות מחיר ואיכות שונות, שיוכלו להגדיל את מספר הלקוחות ולהתחרות טוב יותר עם ספקי שירות מתחרים.

למעשה, לשכת עורכי־הדין רואה בגידול במספר העוסקים בתחום סימן שלילי ומסוכן. מחוז תל־אביב והמרכז של הלשכה, לדוגמה, מתהדר זה זמן בסיסמה "הופכים את הלשכה לרלוונטית", ופועל בתקופה האחרונה במרץ, כך לפי בטאון הלשכה – "הפרקליטים" – למען חקיקה שתגביל את הזכאות להתמחות בעריכת־דין רק לבעלי תואר שני, תאריך את תקופת ההתמחות לשנה וחצי עד שנתיים, תהפוך את בחינות ההסמכה קשות יותר, ותאסור על עורכי־דין חדשים לעסוק במקצוע באופן עצמאי בשנתיים הראשונות אחרי קבלת הרישיון.

אם תהפוך ההצעה לחוק, תתארך במידה ניכרת התקופה שאחריה יוכל עורך־דין חדש לצאת לדרך עצמאית. היום יכול סטודנט מקרית גת, למשל, הניגש ללימודי עריכת־הדין מיד עם שחרורו מהצבא, לפתוח משרד עצמאי בעירו בגיל 25 וחצי, כתום 3.5 שנות לימודים ושנת התמחות. החקיקה שמקדם אפי נוה תביא לכך שאותו סטודנט מקרית גת יצטרך להשקיע כ-6 שנים לפחות בלימודים, עוד שנתיים בהתמחות, ועל־כך עוד שנתיים נוספות כשכיר מאונס. את המשרד בקרית־גת הוא יוכל לפתוח רק אחרי 10 שנות המתנה, בגיל 31.

הנחת לשכת מחוז תל־אביב היא, לכאורה, כי הצבת קשיים והארכת זמן ההכשרה יביאו להעלאת איכות הלומדים, לצמצום מספר עורכי־הדין החדשים, ובעקבות צמצום ההיצע ושיפור איכותו תחול עלייה במחירים הנגבים עבור שירותי עריכת־דין. כלומר, מה שהלשכה אמורה לבצע. אלא שבכלכלה כמו בכלכלה, העסק יעבוד אחרת לגמרי.

הארכת זמן ההכשרה ב-5.5 שנים (או 3.5 שנים לעורך־דין המסתפק בעבודה כשכיר) משמעה קיזוז של 10-13 אחוזים מתקופת העבודה של עורך־דין. בהתחשב בעלויות הנוספות של הארכת זמן הלימודים וההתמחות מדובר בקיזוז מצטבר של כ-15 אחוז ביכולת ההשתכרות של עורך־הדין החדש לאורך שנות עבודתו.

קיצוץ חריף בשכרם של בעלי מקצוע מביא לכך שבין עורכי־הדין החדשים תוגבר מאוד הנשירה בקרב שתי קבוצות: המוכשרים והעניים, והיא תהיה חמורה במיוחד בין אלו השייכים לשתי הקבוצות גם יחד: העניים המוכשרים. אנשים מוכשרים, שיש להם אפשרויות תעסוקה חלופיות, יבכרו לעסוק במקצוע שיתגמל אותם טוב יותר על כישוריהם. אנשים עניים יותר, יירתעו מתקופת הלימודים וההכשרה הממושכות והיקרות, ויעדיפו אף הם מקצוע אחר. העניים שהם גם מוכשרים, על־אחת כמה וכמה, ייעלמו מנוף עריכת הדין.

התוצאה הסופית תהיה נטייה לגידול במספר עורכי־הדין המוכשרים פחות והעשירים יותר, ובמיוחד כאלו שיש להם כבר בית מוכן — אבא או אמא שבבעלותם משרד קיים ומצליח. חלק מאותם עורכי־דין יהיו בוודאי גם מוכשרים, אך המקצוע בכללו יסבול מפיחות באיכות הממוצעת שלו.

ההפחתה האמורה בשכר לאורך השנים, לצד הקיטון במספר עורכי־הדין, תוביל ללחץ להעלאת שכר הטרחה של עורכי דין. סברת מעלי הצעת החוק היא כי לחץ להעלאת השכר יוביל פשוט להעלאת השכר, אך בפועל – כמו שקורה תמיד כשמעלים מחירים – ניסיון להעלאת השכר יוביל לצמצום הביקוש לשירותי עורכי־דין ולעליה בביקוש לספקי שירותים חלופיים, דוגמת לבנת פורן. אם אנשי מחוז תל־אביב מבקשים להפוך את הלשכה לרלוונטית יש להם אפוא דרך מוזרה לעשות זאת, שכן התוצאה הכלכלית המתבקשת מפעולתם תהיה קיזוז נוסף ברלוונטיות של לשכת עורכי הדין.