שלום של אינפנטילים: על זכרון תקווה ומציאות

מדוע השמאל לא אוהב את יום הזכרון הממלכתי, וכיצד השאיפה הנאיבית לשלום ולצדק משפיעה על היחס לחללי המלחמות? אבישי עברי קרא כמה טקסטים של תרבות ה"זכרון האלטרנטיבי" והבין מה כל כך מפריע לו בטרנדים האחרונים בתחום

כל שנה ביום הזכרון שב ונעור המתח (שלא כזה רדום גם בשאר ימות השנה) בין הזכרון הממסדי ובין הזכרון האלטרנטיבי. מי שזכרונו מגיע עד טקסי יום הזיכרון של שנות התשעים והשמונים של המאה שעברה יודע שיש פעפוע והשפעה הדדית גדולה בין השניים, ומה שנחשב פעם אלטרנטיבי ואמיץ הוא היום ממסדי וכמעט ברור מאליו. לכבוד יום הזכרון אני רוצה לעסוק, בקצרה אני מבטיח, בתמה קבועה בזכרון "האלטרנטיבי", נקרא לה התמה החנוך לוינית, על שם המשורר הגאון והאינפנטיל.

ונפתח בשיר המוכר מתוך הסאטירה 'מלכת האמבטיה', "אבי היקר":

אבי היקר, כשתעמוד על קברי

זקן ועייף ומאוד ערירי

ותראה איך טומנים את גופי בעפר

ואתה עומד מעלי, אבי

אל תעמוד אז גאה כל כך

ואל תזקוף את ראשך, אבי

נשארנו עכשיו בשר מול בשר

וזהו הזמן לבכות, אבי

אז תן לעינייך לבכות על עיניי

ואל תחריש למען כבודי

דבר מה שהיה חשוב מכבוד

מוטל עכשיו לרגלייך, אבי

ואל תאמר שהקרבת קורבן

כי מי שהקריב הייתי אני

ואל תדבר מילים גבוהות

כי אני כבר מאוד נמוך, אבי

אבי היקר, כשתעמוד על קברי

זקן ועייף ומאוד ערירי

ותראה איך טומנים את גופי בעפר

בקש אז ממני סליחה, אבי

למרות שלא מעט שירים וסיפורים מהדהדים את אותו רעיון, לוין היה החריף והחד שבמבטאיו וגם כתב איזה אלף שירים על אותו נושא ולכן הבחירה בו מתבקשת. מה מבקש לוין לומר על הזכרון של יום הזכרון בשיר הזה? שהמוות אינו הירואי, שמדובר בעובדה פיסית, גוף הנטמן בעפר, שאיננו "קורבן" ובכלל הוא מנותק מ"מילים גבוהות" מכל סוג. מכיוון שמדובר בגוף בלבד ממילא אין במה להתגאות, והעמידה הזקופה – המצוה הישראלית המובהקת של שעת הצפירה ביום הזכרון – היא ריקה מתוכן. מכיוון שהמציאות האמיתית היא "בשר מול בשר", הרי שהחי צריך לבקש סליחה מהמת על חוסר השוויון וחוסר הצדק הברור והזועק בכך שהמת מת והחי מוסיף לחיות.

את התמונה משלים שיר נוסף של לוין שמדגיש צד נוסף, פוליטי, באבסורד של המוות, "כי גם במלחמה צודקת":

להילחם, פשוט מפני שאין מוצא אחר

זה לא עושה לי את המוות למושך יותר.

ועוד דבר ברור:

אם לא אחיה אני,

אז אף אחד לא יעשה זאת בשבילי.

כי גם במלחמה צודקת חלקה אחת ישנה למת,

והחיים צודקים בין כה וכה, בבית מחכים לי שאבוא.

צודק או לא אם מישהו מפסיד – זה רק אתה,

ראשי הממשלות יוצאים בלי אף שריטה.

כשנגמר הכל, הם שסופדים לעם

אני רוצה לחיות ולהספיד אותם.

חייל שמת כבר לא כל כך אכפת לו מי צודק,

ומי שחי, חוזר הרי הביתה וצוחק.

האלמנה בוכה, למת אין אשליות

רק מי שחי יראה חיים עם אלמנות.

על גבי אפסותו של המוות נוסף עוד אלמנט לויני שניתן למצוא בכל הספד בלתי ממסדי ביום הזכרון עד היום: הממלכה המושחתת. האנשים הפשוטים מתים אבל הפוליטיקאים ממשיכים לחיות. הצדק, כמו הגאווה בשיר הקודם, הוא מילה חסרת משמעות, המשמעות היחידה נמצאת בחיים, לא סתם בחיים אלא בחיים של הפרט, החיים שלך, ובעצם: בחיים של חנוך לוין.

מרגע שחייו של הפרט נגמרים כל השאר חסר משמעות, צדק, גאווה, מדינה. המתים מפסידים הכל. החיים זוכים לשכב עם נשותיהם של המתים. לא קשה להבין את האהבה לשירים האלה. הם מבטאים את הייחודיות של נפש האדם, את ערכם הבלתי מדיד של החיים וגם ביקורת עזה על השחיתות הפוליטית ועל הקלות בה אנשים הורגים ונהרגים. אבל השירים מבטאים גם הלך רוח שאני נאלץ לקרוא לו אינפנטילי.

שלום של אינפנטילים

חלומות על עולם ללא מלחמות אינם אינפנטיליים כמובן, להיפך, הם התקוה היחידה לעולם טוב יותר. אבל חוסר ההפרדה בין חלומות למציאות הוא מאפיין של חשיבה ילדותית ואצל מבוגרים הוא אף מהווה סכנה של ממש. בצד השאיפה הפנימית לסוף המלחמות וההכרה בערכם החד פעמי של החיים, כל חיים, צריכה לצמוח הכרה בוגרת במציאות ודרכים בהם היא מתנהלת. מלחמות היו ותהיינה. אין ולא היתה מעולם מדינה עצמאית שלא נאלצה להילחם בשדה הקרב.

למרות מאמרי המערכת בחלק מהעיתונים, המלחמות שנלחמה ישראל לא היו, ככלל, גחמה של מנהיגיה אלא חלק מהמציאות הפוליטית שנכפתה עלינו כמו על מדינות רבות אחרות. גם אם ניתן לטעון כי מנהיגים פוליטיים היו יכולים לנקוט בצעדים אחרים וכך להביא לתוצאות אחרות, עדין היו מלחמות והרוגים.

האמת העצובה שעל כל אדם בוגר להכיר בה במוקדם או במאוחר, היא שבעולם יש מלחמות וכי אנחנו לא חריגים. ככל שלא נעים להכיר בזה, הדבר לא תלוי באופי המנהיגות הישראלית או בתכניות המדיניות שלה. המציאות הזאת לא תלויה במפלגה או ברעיון, אלה הם, בפשטות, החיים ומסגרותיהם המגבילות והמכעיסות, בדיוק כפי שהגוף שלנו מסריח לפעמים ותמיד מזדקן ומתפורר בסוף – עוד דבר שהכעיס את לוין ברבים משיריו.

אין מכשיר מדעי למדידת צדקתן של מלחמות והעיסוק בזה חשוב אולי להיסטוריונים מוסרניים, אבל כלל לא רלוונטי ליום הזכרון. מלחמות הן תמיד קוניוקטורה פוליטית, כמו שאר האספקטים של חיינו, מלידה דרך חתונה ועד המוות. במלחמות תמיד מתים אנשים סתם. תמיד מעורבים בהן גם קצינים גרועים שעושים טעויות נוראיות שעולות בחיי אדם. תמיד ובכל מקום יש גם פוליטיקאים מושחתים שאכפת להם יותר מעצמם מאשר מהמדינה או מהמשימה (בצד פוליטיקאים הגונים וישרים).

הגאווה, האטימות, האלימות והטפשות הן חלק מחיינו, בדיוק כמו הצניעות, האהבה ותחושת השליחות. האכזבה מכך שהחיים הם לא מה שלימדו אותנו בגן, שיש בעולם מלחמות, שאנשים הם לא מושלמים, שפוליטיקאים וקצינים אינם אלא בשר ודם, שאהבה לא נשארת לכל החיים, שהגוף מכזיב ומסריח, שהפשע כן משתלם והמשטרה, ברוב הפעמים, לא תופסת את הגנבים. האכזבה הזאת מתאימה לגיל ההתבגרות. לא מיותר להנציח אותה בשיר, אבל אי אפשר לייסד עליה בניין אינטלקטואלי ונפשי שמתאים לאומה צעירה שמצפים לה עוד ימי זכרון רבים וכנראה שלא מעט מלחמות.