ארגון אמנסטי נגד מדינת ישראל

אמנסטי ה"בלתי-תלויה" וה"א-פוליטית" ממשיכה באובססיה הישראלית שלה. מזל שחוקרת אחת הפתיע בשבוע שעבר עם מעט הגינות.

אחרי שהפיקה דו"חות "בלתי-תלויים" כנגד ישראל בעקבות 'עופרת יצוקה', האשימה אותה במניעת מים מהפלסטינים, וטענה כנגדה כי היא מבצעת פשעי מלחמה, אמנסטי ממשיכה הלאה עם האובססיה שלה כלפי מדינת ישראל • הפעם, בניסיון לצרף את הרשות הפלסטינית לאמנת רומא ולבית הדין בהאג • כל זה תחת כסות מובהקת של אובייקטיביות ו-"א-פוליטיות" • אולם, בשבוע האחרון הפתיעה אחת החוקרות הבכירות בארגון, דונטלה רוברה, בווידוי אודות עדויות הפלסטינים  

זכויות אדם חד-צדדיות; מצעד יום זכויות האדם בישראל. צילום: תומר ניוברג, פלאש 90
זכויות אדם חד-צדדיות; מצעד יום זכויות האדם בישראל. צילום: תומר ניוברג, פלאש 90

השם 'אמנסטי' בוודאי מצלצל מוכר לישראלים רבים. ארגון זכויות האדם המפורסם, שמגדיר עצמו כ: "ארגון מתנדבים בינלאומי, א-פוליטי ובלתי-תלוי, הפועל למניעת הפרות זכויות אדם חמורות ברחבי העולם", התפרסם בשנים האחרונות כמוטה באופן חריף נגד מדינת ישראל והעומדים בראשה.

בשנים 2009 ו-2010, הפיק הארגון צמד דו"חות ידועים לשמצה, המבקרים את ישראל באופן שקרי וחד-צדדי. האחד, דו"ח על "פשעי מלחמה" שביצעה ישראל במהלך מבצע עופרת יצוקה – אשר קדם לדו"ח גולדסטון שהפיק האו"ם, והאחר, "דו"ח המים" גדוש הטעויות שבו נטען כי ישראל "מייבשת" את הפלסטינים ומונעת מהם מים.

אולם, אין באמת צורך להרחיק ארבע שנים לאחור כדי לעמוד על דפוסי הפעולה הא-פוליטיים והבלתי-תלויים של אמנסטי. שהרי, רק בחודש האחרון הוציא הארגון מספר דו"חות מגמתיים ואנטי-ישראליים, המסתמכים על עדויות מפוקפקות, משל היתה מדינת ישראל בחזית הבינלאומית של הפרת זכויות אדם.

        דונטלה רוברה מאשימה את ישראל בעקבות דו"ח המים של אמנסטי

כך, בין היתר, הביעו חוקרי אמנסטי דאגה כנה אודות חופש התנועה של מרדכי וענונו, בדו"ח תמוה שנערך על סמך ניתוח של פעיל בשם אבנר גדעון. בדו"ח אחר, קראה התנועה לישראל לשחרר חייל סרבן מהכלא, ובתזכיר לקראת "יום האדמה" הפלסטיני החליטו אנשי אמנסטי להקדים רפואה למכה, ודרשו ממדינת ישראל שלא תפעל באלימות לדיכוי ההפגנות.

שיטות מחקר והוכחה מפוקפקות ביותר

את האובססיה של אמנסטי בכל הנוגע לישראל סיקרנו כבר באתר 'מידה' לפני כחודש, בעקבות פרסום דו"ח של הארגון, בן למעלה מ-70 עמודים(!), אודות הפרת זכויות שמבצעת מדינת ישראל מול פעילי טרור פלסטינים.

הדו"ח נפתח בעדות ראייה של צעיר בן 16 העונה לשם מאלכ מראר, המובאת ומודגשת באותיות ענק. מראר מתאר את הריגתו של צעיר פלסטיני בשם סמיר עוואד כך:

מאמצע שום מקום חיילים רבים הציבו מארב לסמיר, בהתחלה הם ירו לו ברגליים אך הוא הצליח להימלט לכיוון הכפר. אבל כמה מהר ילד פצוע יכול לברוח?… במקום לעצור אותו, החיילים ירו בו בגב.

אמונה על סדרי החקירה הקפדניים של מערכות המשפט המתקדמות ביותר בעולם, אמנסטי מביאה את עדותו של מאלכ מראר כעובדה אמפירית שאין להרהר אחריה; היא איננה טורחת להצליב עדויות ולחפש את החורים בתיאור שסיפק מראר, ובוודאי שהיא איננה מטריחה עצמה לציין בכל עשרות העמודים של הדו"ח, שאותו סמיר עוואד סיכן את חיילי צה"ל והירי בוצע מתוך הגנה עצמית. ההתעלמות מפרט שולי זה באירוע, מטילה צל כבד אודות אמינות טענותיהם והסתמכותם על עדותו של מראר.

במקרה נוסף שמתואר בדו"ח (בעמודים 40-41), מאשימים חוקרי אמנסטי את ישראל בכך שלא אפשרו העברה מיידית של הצעיר הפלסטיני מחמד עספור לטיפול רפואי בבית חולים בתל-אביב. עספור נהרג מפגיעת כדור גומי בראשו בעת שעסק ביידוי אבנים כלפי חיילי צה"ל.

הפעם טרחו חוקרי אמנסטי להביא שלוש עדויות מפורטות של עדי ראייה פלסטינים, אך לשם ייצוג הצד הישראלי בסיפור, הם הסתפקו בחצאי ציטוטים מהג'רוזלם פוסט ומארגון 'בצלם' הידוע באובייקטיביות המדעית שלו. אף ניסיון לגבות עדות מהחיילים או מעדי ראייה ישראלים. את תיאור המקרה של עספור חותמת אמנסטי במילים רגשניות אודות משפחתו של עספור, התוהה "מדוע וכיצד חייל יכול לירות בבנם שלא היווה איום".

סדקים בחומת העדויות הבצורה

אולם, נראה שבשבוע שעבר נפל דבר. חוקרת בכירה בארגון פרסמה מאמר באתר PHAP שבו היא מודה ומעידה כי במהלך עבודתה רבת השנים בארגון, חלק ניכר מעדויות הפלסטינים ששמעה ברצועת עזה – אודות תקיפות ישראליות – היו שקריות.

אם המקרה מזכיר לכם את דו"ח גולדסטון, שמחברו חזר בו לאחר מכן מההאשמות שהטיח בישראל, אולי זה לא צירוף מקרים מפתיע. החוקרת שפרסמה את המאמר היא דונאטלה רוברה, אשר ב-20 השנים האחרונות תיעדה עבור אמנסטי אירועי הפרות זכויות אדם במזרח התיכון, ועסקה בין היתר בסכסוך הישראלי-ערבי בלבנון, ביהודה ושומרון וברצועת עזה – בייחוד במבצע עופרת יצוקה שבו האשימה את ישראל בפשעי מלחמה. דפוס הפעולה של האשמת ישראל בפשעים, ואז חזרה מבוישת לאחור, איננו אופייני אפוא רק לגולדסטון עצמו.

חזר בו לאחר מכן; גולדסטון. באדיבות ויקיפדיה
חזר בו לאחר מכן; גולדסטון. באדיבות ויקיפדיה

במאמרה, רוברה מציינת כי "עדויות גרועות יכולות להיות רעות יותר ממצב שבו אין עדויות בכלל", בעודה מביאה מקרים של עדויות שקר מובהקות בהן נתקלה ברצועת עזה ובסוריה. כך למשל, סיפרה רוברה כי טילים ומרגמות ששוגרו מרצועת עזה תוארו פעמים רבות על-ידי "עדי ראייה" כתקיפות שביצעה הממשלה הישראלית.

רוברה הוסיפה כי –

ברצועת עזה, קיבלתי אינפורמציה חלקית או לא מדויקת מפי קרובי משפחה של אזרחים שנהרגו בפיצוצים של רקטות ששוגרו אל עבר ישראל, ומפי קרובי משפחה של אזרחים ששהו בקרבת עמדות של חמושים פלסטינים שנהרגו בתקיפות ישראליות.

לטענתה, עדויות השקר נובעות בין היתר מפחד המשטר של חמאס, שיעניש את אלו המעזים לספר את האמת.

היסטוריה של עדויות שקר

האמת היא שאין בשורה ממשית בווידויה של ריברה. כל מי שמצוי מעט בתחום, יודע היטב שעדויות השקר לגבי "הזוועות" שמבצעים חיילי צה"ל בפלסטינים אינן דבר חדש. מה שמפתיע הוא שבכל פעם שהן צצות אנשי התקשורת הבינלאומית והישראלית עדיין מסרבים ללמוד.

מקרה בולט שאירע לאחרונה והסעיר את הרשת היה של "דוד הנחלאווי", שדווח בכלי התקשורת כהתנהלות חריגה של חייל שדרך את נשקו על צעירים פלסטינים "תמימים" בחברון. אולם, בניתוח פשוט של הווידיאו שנעשה לאחר מכן, ניתן לראות בבירור שהלוחם כמעט הותקף על-ידי צעיר חמוש באגרופן, ומעדותו של החייל עולה כי הוא היה בסכנת חיים.

האירוע של הלוחם בחברון, מזכיר מספר מקרים קלאסיים נוספים, חמורים הרבה יותר, דוגמת מותה של רייצ'ל קורי, הפעילה האמריקנית שעל-פי עדויות השקר נדרסה באופן מכוון על-ידי דחפור צה"לי. מה שקרה בפועל היה רחוק כרחוק מזרח ממערב: התנהלותה הרשלנית, על גבול האובדנית, של קורי, היא שגרמה למותה. זה לא הפריעה לה להפוך למושא למספר מחזות (אחד מהם בבימוי אלן ריקמן, סנייפ מסרטי 'הארי פוטר'), לזכות ברחובות הקרויים על שמה, ואף להפקה של מספר סרטים מאת ה-BBC המנציחים את השקר.

ידועה גם פרשיית מחמד א-דורה הידועה לשמצה; אי-הדיוקים הרבים שעלו מדו"ח גולדסטון ובנוסף, לפני קצת יותר משנה, מקרה מותו של צעיר בן 15 ברצועת עזה שדווח כתוצאת מתקפה אווירית של ישראל. בפועל, לא אירעה אף מתקפה של חיל האוויר בזמן מותו.

האם באמנסטי יפיקו לקחים מעדויות החוקרת הבכירה ומשלל המקרים הללו? קשה להאמין.

קשה לסמוך על עדויות העזתים; נערי חמאס בעזה. צילום: עבד רחים, פלאש 90
קשה לסמוך על עדויות העזתים; נערי חמאס בעזה. צילום: עבד רחים, פלאש 90

הרשות הפלסטינית "עושה פאדיחות" לאמנסטי

האובייקטיבית המרשימה של אמנסטי איננה מתמצה רק בהפקת דו"חות, אלא היא מתפרסת גם על פעילות פוליטית מובהקת, שהיא כמובן א-פוליטית לחלוטין. כך, חתם בשבוע האחרון ארגון אמנסטי, לצד מספר אינטלקטואלים פלסטינים, על מכתב פתוח ליו"ר הרשות הפלסטינית אבו-מאזן בקריאה שיחתום על אמנת רומא. חתימה על אמנה זאת תאפשר לרשות לתבוע את ישראל על פשעי מלחמה בבית הדין הבינלאומי בהאג.

במכתב התמוה נאמר בין היתר כי –

אנו מודעים ללחץ שמופעל על פלסטין מצד ארצות-הברית וישראל, ומודעים לכך שגם ארצות כגון צרפת, בריטניה, איטליה וקנדה התנגדו להצטרפות הפלסטינים לאמנה. אנו מתנגדים לניסיונות אלה לפוליטיזציה של הצדק. 

מה שבאמנסטי שכחו זו ההערכה שגם אם אבו-מאזן אכן יקבל את עצתם, קשה להאמין שהרשות הפלסטינית תוכל לעמוד בדרישות אמנת רומא, עקב מדיניות העינויים שלה.

בדו"ח השנתי של ארגון זכויות אדם פלסטיני בשם ICHR, אשר הוקם על-ידי יאסר ערפאת לפני שני עשורים, נכתב כי כמות העינויים והרציחות גדלו ב-50% במהלך השנה האחרונה בשטחים שבשליטת הרשויות הפלסטיניות. בדו"ח מתואר כי במהלך 2013 קיבל הארגון לא פחות מ-497 דיווחים על עינויים שביצע המנגנון הפלסטיני באזרחיו.

אך מדוע לעסוק בזוטות כגון אלו, כאשר אפשר להציק עוד קצת לישראל.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *