למה אני בעד ישראל היום

"ביביתון", "סמרטוטון", "זוועתון"; הכפשת ישראל היום הפכה זה מכבר לספורט הלאומי, אך מלבד בכי ונהי אין לה שום תוכן רציני. טור הביקורת של אבישי עברי.

ההכפשות נגד העיתון 'ישראל היום' מחריפות בכל פעם, אך נראה שמלבד להציע בכי ונהי, בבחינת "אכלו לי, שתו לי", אין למבקריו של העיתון שום טענה ממשית להשמיע • אז מה אם שלדון מליארדר? ולמה שאזרחי ישראל לא ייהנו מעיתון חינם, במקום להוציא את כספם על עיתונו של בן כספית? • מבקר התקשורת של 'מידה' מסכם את טענות המבקרים

האזרחים נהנים, מה אתם רוצים מהם? עוד לקוח מרוצה. צילום: מרים אלסתר, פלאש 90
האזרחים נהנים, מה אתם רוצים מהם? עוד לקוח מרוצה. צילום: מרים אלסתר, פלאש 90

ההתנגדות לעיתון 'ישראל היום', גינויו והכפשתו הפכו מזה זמן לתו-תקן. גל המתקפות הנוכחי על העיתון מלווה בעוד הצעת חוק, רביעית במספר, שנתפרה למידותיו ונועדה להצר את צעדיו; הוא כונה כבר "ביביתון", "סמרטוטון","זוועתון", ונראה כי כותבי הטורים מתחרים ביניהם מי יפיק את כינוי הגנאי החריף יותר. כך, הצגת העיתון כתופעה שלילית ופסולה הפכה לאקסיומה ואינה דורשת עוד הנמקה.

הבה נתהה מעט על האקסיומה הזאת, על-ידי התבוננות בטענות שהועלו נגדו. נתחיל במאמר שפורסם השבוע ב'הארץ' ובו מסביר מבקר ספרות מ'מקור ראשון' בשם אורין מוריס מדוע אינו מסוגל לכתוב יותר בעיתונו, מאחר שזה נקנה על-ידי שלדון אדלסון, מו"ל 'ישראל היום':

אדלסון, הבעלים החדש, התחייב אמנם שלא לגעת בתכני העיתון ולא לפגוע בחופש הדעות הרדיקלי שאפיין אותו. אך האם באמת ניתן לעשות עסקה כזאת עם מיליארדר? האם אפשר בכלל להמשיך בכתיבה "נטולת פניות", כאשר הבעלים שלך הוא האיש שבמו ידיו הוריד על ברכיה את התקשורת המקומית, ותרם רבות לנסיבות שהביאו לסגירתו הזמנית של 'מעריב', עיתון שפעל ברציפות מאז קום המדינה?

טענה 1: מיליארדרים פוגעים בחופש הביטוי.

מה? למה? מדוע מיליונרים כמו שלמה בן-צבי, נוני מוזס ואלי עזור (ועד לא מזמן גם נוחי דנקנר) הם אבירי חופש הביטוי ואדלסון מייצג את ההיפך? נכון שהם עשירים בסדר גודל מקומי ואדלסון נמצא בעשיריה הפותחת של עשירי העולם, בכמה סדרי גודל מעליהם, אבל הטענה הזאת מזכירה קצת את הטענות של מתנגדי הייבוא (אלה שבגללם האוכל כל כך יקר פה, כי אין תחרות, כי הייבוא יקר בגלל מכסי הממשלה). השוק פתוח למילארדרים מכל הסוגים לבוא ולפתוח פה עיתונים. מילארדרים עם עיתונים לא מסוכנים יותר לחופש הביטוי מהמליונרים עם העיתונים שאיתם חיינו עד כה.

טענה 2: אדלסון הרס את העיתונות וסגר את מעריב.

טענה הנמשכת מהטענה הקודמת ולפיה תחרות הורסת עסקים. אין צורך להסביר למי שתומך בשוק חופשי למה הרעיון הזה הפוך מהאמת. מעריב לא נסגר בגלל אדלסון אלא בגלל ששוק העיתונות נמצא במשבר עולמי והעיתונים שמנוהלים פחות טוב וחוסנם הכלכלי נמוך יותר – נסגרים. בכל העולם. מוריס אינו הראשון להשמיע את הטענה כמובן. "תחרות בלתי הוגנת" עומדת ביסוד ההסבר של יוזמי "חוק העיתונות הכתובה" להצעתם, שנועדה לפגוע ב'ישראל היום'. הרבה לחזור על הטיעון הזה בטוריו עיתונאי 'מעריב' בן כספית, למשל במאמר "המטרה: להשמיד את העיתונות החופשית":

תארו לעצמכם שתי קבוצות כדורגל בעיר מסוימת. שתיהן משחקות באותו אצטדיון, כל שבת מישהי אחרת. קבוצה א' גובה, כמקובל, 50 שקל לכרטיס. קבוצה ב' משחקת חינם. ואחר כך יתגאו ראשי קבוצה ב' שיש להם יותר אוהדים. הדוגמה הזו אינה טובה מספיק כי הצופים צריכים, עדיין, לצאת מהבית ולבוא לאצטדיון. במקרה של ישראל היום, גם המאמץ הזה מיותר. ה"עיתון" מחולק בחינם, לכל דורש, וגם למי שלא דורש. נשלח הביתה. נדחף בתחנות דלק, אוטובוס, רכבת, ברחובות, במסעדות, במשרדים, בבתי קפה. חינם, אין כסף.

התפוצה שלו אינה תלויה בטעמם של הקוראים. הוא לא עומד במבחן הקיוסק. מכיוון שאף אחד לא יסרב לקבל עיתון חינם, ולו בגלל התשבץ, הרי שהתפוצה שלו תלויה אך ורק בכמות הדולרים שמוכן שלדון אדלסון, הבעלים, לשחרר מדי חודש מכיסו. מכיוון שאדלסון מוכן להשקיע כל מה שיידרש כדי להרוג את התקשורת החופשית בישראל ולשטוף את מוחו של הציבור הישראלי בחופשיות, הרי שהשמים הם הגבול.

כלומר, אדלסון יכול לחלק עיתון בחינם, לשאת בהפסדים ולמוטט את מתחריו. אולי זה נכון, אבל למה זאת בעיה? אם ההפרש ברמת המשחק בין שתי קבוצות הכדורגל במשל לא כזה גדול, למה שלא ייהנו האזרחים ממשחק כודרגל בחינם על חשבון הברון? ואם ההפרש באיכות הקבוצות ניכר, הרי שאוהבי הכדורגל לא יפסיקו להשקיע 50 ש"ח במשחק האהוב עליהם, שממילא נהגו להשקיע בו, ויסתפקו בתחליף עלוב. בנוסף יש לזכור, למרות הפומפוזיות של כספית, שמעריב וידיעות, המתחרים הישירים של 'ישראל היום' ('הארץ' לא מתחרה על אותו שוק קוראים) אינם "התקשורת החופשית". זאת מורכבת משלל אמצעי תקשורת: תחנות רדיו לאומיות ואזוריות, ערוצי טלוויזיה, אתרי חדשות באינטרנט וכן בלוגים ורשתות חברתיות.

לא בעל ההון היחיד שמחזיק בעיתון; שלדון אדלסון. צילום: אלכס קולומויסקי, פלאש 90
לא בעל ההון היחיד שמחזיק בעיתון; שלדון אדלסון. צילום: אלכס קולומויסקי, פלאש 90

אגב, אדלסון רצה לקנות את מעריב ב-2008 תמורת 50 מליון ש"ח. העיסקה לא יצאה לפועל, כידוע, ולאחרונה קנה את העיתון אלי עזור ב-4 מיליון ש"ח. כאן ראוי להזכיר גם את נוחי דנקנר, שרכש את מעריב ב-2011. גם אז רווחה ההערכה כי דנקנר לא מעוניין בעיתונות אלא בסגירת חשבונות עם 'הארץ' ו'דה מרקר' שסיקרו אותו באינטנסיביות שלא הייתה לרוחו, אך הדבר לא הוביל לתסיסה גדולה נגדו כפי שקיימת כיום נגד אדלסון, ודאי שלא לחקיקה אד-הוק (או אד-הומינם) בכנסת.

עוד כותב אותו מוריס:

אדלסון הוא מיליארדר שחי כל חייו בגולה, אף כי הוא מצהיר שהוא ציוני בכל רמ״ח אבריו. את הונו הוא גורף מבעלות על בתי קזינו ברחבי העולם (עסק שהוא בלתי חוקי בישראל). בעבר הוא הצהיר בגלוי שלדעתו, על ישראל לקחת לידיה את השטחים הכבושים, ואף קרא בפומבי להטיל פצצת אטום על איראן, כדי למנוע ממנה התקדמות במסלול הגרעיני.

טענה 3: אדלסון גר בחו"ל.

ברצינות? מישהו רוצה לטעון ברצינות שעל יהודי ארצות-הברית אסור להשפיע על הפוליטיקה הישראלית? כסף זר, מאות מליוני דולרים בעיקר מארצות-הברית, מממן מאות ארגונים פוליטיים וסמי פוליטיים בישראל. רבבות ישראלים מועסקים בארגונים האלה, מימין ומשמאל. המכון הישראלי לדמוקרטיה כתב הצעה לחוקה לישראל וליווה אותה בקמפיין חוצות גדול. החוקה שלו זכתה לתמיכה בכנסת, בעיקר כי היתה הצעת החוקה היחידה על השולחן, והיא יכלה בקלות להפוך לחוקה (!) של כולנו אלמלא תהפוכות הפוליטיקה הישראלית. המכון ממומן על-ידי ברנרד מרקוס, מליארדר יהודי אמריקני. ועוד לא דיברנו על תרומות ישירות לפוליטיקאים, אלה שמבקר המדינה הזעיף פניו אליהן בדו"ח האחרון שלו. מי שמתנגד להשפעתו של כסף זר על ענייננו הפנימיים – לא אדלסון הוא הדאגה הכי גדולה שלו.

טענה 4: אדלסון עשה את הכסף שלו מקזינו וקרא להפציץ את אירן.

אז?

ממשיך מוריס:

במישור הפוליטי, עיתונו מנהל קמפיין בלתי פוסק להנצחת שלטונו של בנימין נתניהו, ואינו חוסך במאמצים לחבב עלינו את ביבי האיש ואת משפחתו. זהו הקו העקרוני והמנחה בעיתון, אף שזה נעשה בספינים דקים ומחוכמים, לא בגלוי. כל תכליתו היא להטות את דעת הציבור נגד הצורך באלטרנטיבה שלטונית, ולא פעם מנהל העיתון מלחמות חורמה נגד כל מועמד סביר שעשוי לקרוא תיגר על השלטון.

טענה 5: 'ישראל היום' בעד ביבי.

זה נכון. ו'מעריב' ו'ידיעות' היו בעד אולמרט, ראש ממשלה שעשה היסטוריה כשהיה לראשון בתולדות המדינה שהורשע בקבלת שוחד ונגזר דינו למאסר בפועל. עיתונים "מאמצים" להם פוליטיקאים ותומכים בהם (ורודפים אחרים). זה לא נעים אבל זאת המציאות ולא אדלסון המציא אותה.

אגב, בלי לפגוע, אני תוהה איזה מין מבקר ספרות הוא זה שמתאר את תמיכתו הבוטה והמגושמת, לפעמים עד כדי גיחוך, של 'ישראל היום' בנתניהו כ"ספינים דקים ומחוכמים".

אז מה נשאר אחרי שהסכמנו שההטיה של 'ישראל היום' לטובת נתניהו איננה כה חריגה, שהאיום שהוא מציג על תעשיית התקשורת איננו כה נורא וכי לחופש הביטוי שלום? רק הטענה, הנשמעת לעיתים נדירות, כי הוא עיתון לא טוב.

כך כתב אורן פרסיקו לפני שנתיים וחצי, במסגרת תחקיר על העיתון שפורסם ב'עין השביעית':

רוב הביקורת שכוונה כלפי העיתון עסקה בטענות להטיה פוליטית ובעיקר אישית, לטובת בנימין נתניהו ורעייתו שרה. איכותו של העיתון כמעט שלא נדונה.

פרסיקו עצמו דן באיכותו של העיתון והעניק לה ציונים בינוניים ומטה. מצבת כח האדם קטנה ואיכותו אינה מן המשובחות, המוספים דלים, מיעוט "כוכבים" כותבים בעיתון, ובעיקר "רוח מפקד" המבקשת שקט תעשייתי, מה שמתבטא בהבאת מידע לא בלעדי ולא קונטרוברסלי. מעין "סיכום החדשות" בקצרה במקום ייצורן האקטיבי. יתכן כי העיתון השתפר בכמה מן הקריטריונים בזמן שחלף מאז, יתכן שלא. אין ספק כי המתקפה שעורך 'ישראל היום' על 'ידיעות' בזמן האחרון היא בוטה ולא מכובדת (אבל קשה לומר ש'ידיעות' לא הרוויח את היחס הזה), ושהראיון עם המו"ל אדלסון היה רחוק מאוד מעיתונות טובה, בעצם מעיתונות בכלל ('חדר 404' סיכמו את זה יפה). אבל בכל אלה לא מצאתי סיבה להילחם בעיתון, להכפיש אותו, ודאי שלא לסגור אותו. לכן, על רקע העוינות הכללית, אפשר לומר שאני בעד 'ישראל היום'.

אבישי עברי הוא בעלים שותף ועורך 'הפלוג – הבלוג הפוליטי'

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

4 תגובות למאמר

  1. 'גם מעריב וידיעות עושים את זה' זה לא טיעון שמצדיק את זה שישראל היום לא מנסה להיות אובייקטיבי, וזה הוא הטיעון הכי נפוץ כנגדו, לא הארבעה שטרחת לציין לפניו

  2. לגבי הטענה של השפעה זרה מחו"ל –

    אדלסון הוא אדם פרטי וככזה הוא נבדל מארגונים גדולים (ונתונים לפיקוח) שתורמים למטרות שונות בישראל, משמאל ומימין.

    למעשה הוא משתמש בעיתון כתחליף לתרומה פוליטית (כמו אלו אליהן התייחס מבקר המדינה, כפי שמזכיר עברי) – ופה טמונה למעשה הבעיה.

    אכן, נוסח החוק המוצע עתה מריח רע ולו בשל היותו תפור למידותיו של ישראל היום (ושל אדלסון); ובכל זאת, מעל כל אלה מתנוסס הסגנון הבוטה של אתרוגו של נתניהו ברמות שאפילו בידיעות אחרונות לא הגיעו אליהן.

    יש מקום לעיתון כמו ישראל היום בישראל – אבל חשוב לזכור מהם האינטרסים של בעליו וכיצד הוא משתמש בעיתון לקידומם.

    והערה לסיום –

    אי אפשר שלא לתהות מה המחיר האמיתי שהציבור הישראלי משלם על העיתון, כשקוראים ידיעה כמו זו: http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000937387
    לאחר קריאת הידיעה הזו: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4517824,00.html

  3. מעניין שמבקר הספרות שהחליט לעבור לכתוב ב"הארץ" לא הוטרד מהעובדה שעיתון הארץ הוא בבעלות של אוליגרך רוסי ושל חברה גרמנית.
    אבל בעלות של מיליארדר יהודי ציוני על עיתון ותמיכה בראש ממשלת ישראל – ממש מזעזע!! לא ייסלח ולא יישכח!