נתניהו והגמרא: פאניקה פופוליסטית בפריים-טיים

הבהלה מחוק יסוד מדינת הלאום נמשכת: נתניהו רק העז להעלות על דל שפתיו את צמד המילים "מערכת משפט" ו"גמרא" באותו המשפט, והשמאל החילוני נטרף • אחרת, איך אפשר להסביר את העובדה שכותרת פופליסטית באתר חרדי שולי הובילה לשרשרת טעויות, הטעיות ופופוליזם, שנפוצה בקשת רחבה של פלטפורמות – מהרשתות החברתיות ועד הפריים-טיים אצל לונדון וקירשנבאום? • הלל גרשוני על הפחד הלא-רציונלי מ"מדינת ההלכה" הדמיונית

ישנה קבוצה של מילים הידועה בתחום המחקר הפסיכולוגי כנושאת מטען רגשי רב, כזה הגורם לשומע אותן לאבד כל יכולת של חשיבה לוגית ולהירתע אוטומטית. בימים האחרונים התקיים ניסוי מיוחד במרחב הציבורי של ישראל, ובו הוכח שהמילה "גמרא" נושאת מטען רגשי שלילי שכזה אצל קבוצות רחבות בציבור השמאלי-חילוני. התבוננו בכותרת הבאה, כפי שהופיעה באתר 'כיכר השבת':

נתניהו: "אגדיר את הגמרא כבסיס למערכת המשפט"

אם חשתם התכווצות קלה בשרירי האונה הקדמית, רצון עז להתפרץ לרחוב ולזעוק זעקה גדולה ומרה, או לפחות לכתוב איזה פוסט נזעם בפייסבוק, אתם לא לבד. סיכוי סביר שכלל לא תטרחו לקרוא ולברר על מה הסיפור; לא כל שכן אם אתם שייכים לשמאל, או אז רק המילה "נתניהו" לבדה כבר מעוררת את עקצוצי הפריחה. יחד עם הצירוף האוקסימורוני של "מערכת המשפט" ו"גמרא", עלול אף להיגרם קצר חשמלי במוח שיוביל לתוצאות לא רצוניות.

עתה, כבר לא יעזור אם יסבירו לכם שמדובר בכותרת פופוליסטית על הסבר פופוליסטי של נתניהו; לא יעזור אם יסבירו לכם שהוא רק ניסה למכור לפעיל ליכוד חרדי את תמיכתו בחוק הלאום, המעגן, בשינוי קל, חוק שקיים כבר יותר משלושים שנה. העובדה שאותו חוק אומר שבית המשפט צריך להכריע במקומות מסופקים "לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל", גם היא לא יעזור. נתניהו. מערכת המשפט. גמרא. האימה, האימה.

מה שהתרחש למעשה הוא שכותרת אתר חרדי שולי הגיעה במהרה לדף הפייסבוק של החוקר תומר פרסיקו, ומאותו רגע נפוצה לכל פעיל חילוני ראוי לשמו, לעתים בליווי של עוד מילות-רגש כמו "איראן" ו"טליבאן". משם קצרה הדרך גם לאתרי חדשות מרכזיים – הרי כולם חברים של כולם – ובסופו של דבר ל'פריים טיים' בטלוויזיה.

פופוליזם חוצה גבולות

וכך הגענו לפנינה של ממש: דיון מרתק בתוכניתם של לונדון וקירשנבאום, שראיינו בנושא את הרב ד"ר ג'פרי וולף, והצליחו ליצור דו (או תלת) שיח, שבו אין כמעט שום קשר בין חלק אחד למשנהו ובין כל חלק למציאות.

לטובת הקוראים, צירפתי תמלול של עיקרי הדברים, ועל גביהם אעיר כמה הערות:

לונדון: מה יהיה בחוק הלאום שנתניהו מתעקש להעבירו בכנסת, חוק יסוד הלאום? איננו יודעים את הדברים לאשורם, אבל מדברים שהוא אומר לאחרים ואשר הוא מנסה לשכנעם בנחיצותו של החוק הזה, אנו למדים שלפי החוק הגמרא, לימודי הגמרא, יהיו לימודי חובה בבתי הכנסת(!) וכי לוח השנה היהודי יהיה לוח הזמנים הרשמי במדינת ישראל.

ובכן, אנחנו דווקא כן יודעים את הדברים לאשורם, לפחות באופן בסיסי. הצעת חוק הלאום, שנוסחה בעיקרה על-ידי 'המכון לאסטרטגיה ציונית' והוגשה במקורה על-ידי ח"כ (דאז) אבי דיכטר מ'קדימה' (דאז). בכנסת הנוכחית היא הוגשה שנית על-ידי הח"כים איילת שקד, יריב לוין ורוברט איליטוב, פורסמה ברבים ואף נדונה עד זרא בקרב אוהדיה ומתנגדיה. הצעת החוק כלל לא מדברת על "לימודי הגמרא כלימודי חובה בבתי הכנסת" (מה רע?) או בבתי הספר. בנוסף, הדבר כלל אינו קשור לאופי החוק כחוק יסוד. לטובת מר לונדון, אצרף כאן את הסעיפים הרלוונטיים:

10. הלוח העברי הוא לוח רשמי של המדינה…

13. (א) המשפט העברי ישמש מקור השראה למחוקקים ולשופטים בישראל.

       (ב) ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש מובהק, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל.

שימו לב לניסוח הדק של סעיף 10: לא "הלוח הרשמי", אלא "לוח רשמי" – יכול להיות אחד מני שניים או שלושה. זה עיגון של מצב שכבר קיים בחקיקה ובפסיקה.

סעיף קטן 13(א) מדבר על המשפט העברי כ"מקור השראה" למחוקקים ולשופטים – שוב עיגון של נוהג שכבר קיים בחקיקה ובפסיקה, ואילו סעיף קטן 13(ב) הוא העתק כמעט מדויק של האמור בחוק יסודות המשפט, תש"מ-1980, מלבד הוספת המילה "מובהק" למילה "היקש", שמטרתה למנוע מסמוס מוחלט של כוונת המחוקק – הרי בהיקש רחוק ניתן להסיק כל דבר. בסעיף זה לא מדובר כלל על משפט עברי, אלא על המושג האמורפי "עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל", שלצערנו אנו יודעים ששופטים שונים הצליחו לרוקן אותו מכל תוכן ממשי.

רצף של טעויות

אז איך הגענו מכאן ללימודי גמרא כלימודי חובה? ללונדון הפתרונים. בשלב זה הצטרף לדיון ד"ר וולף, כאשר לונדון החל והקשה:

לונדון: …לדעתך אפשר לאמץ את ההלכה היהודית, או את הגמרא, כבסיס לשיטת משפט מודרנית?

ניתן להבחין כי בנקודה זו לונדון חזר לקשר כלשהו עם המציאות. כאמור, החוק דיבר רק על המשפט העברי כמקור השראה ולא על הגמרא כ"בסיס" (זו הכותרת של אתר 'כיכר השבת', לא לשון החוק), אבל כבר התקדמנו.

וולף: בהחלט שכן, אבל השאלה היא מה באמת ייכתב בחוק. תשמע, אנחנו יודעים שהדבר הזה כבר מעוגן בחוק, זאת אומרת שיש חוק שצריך להתחשב במורשת המשפט העברי, לפני שמנסחים חוקים, ופוסקים פסקי דין…

לונדון: נדמה שהניסוח הוא שאם אי אפשר להישען, אם אין מוצא בהישענות על שיטות משפט אחרות, יש לפנות למשפט העברי.

שוב טעות, מר לונדון. הניסוח הוא שאם אין תשובה בחקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יש לפנות לעקרונות החירות וכו' של מורשת ישראל. למעשה הניסוח הזה נועד לשלול פנייה לשיטות משפט אחרות כמוצא ראשון, מצד אחד, ומצד שני הוא מספיק עמום כדי שלא תהיה, חלילה, פנייה למשפט העברי כפי שהוא. כל זה כמעט שלא משתנה בחוק החדש, אלא רק מקבל עיגון של חוק יסוד.

וולף: אז בוא, בטח זה לא יהיה הנוסח הסופי, והשאלה היא ככה: האם אנחנו רוצים להעשיר את השיח התרבותי היהודי בתוך המדינה או לא? נדמה לי שכמו שאני מכיר אותך, ירון, שאתה תסכים שככל שאפשר לנכּס את המורשת היהודית ולהביא אותה לציבור הרחב, אז אנחנו נצא מזה ממש נשכרים.

ראשית, כל הכבוד לד"ר וולף על הדגש ב"לנכּס", אבל לגבי המהות, המרואיין תפס נכון את הבלבול הראוי במדיום הטלוויזיוני, והיטה את הנושא (שאמנם מראש לא היה ממש קיים) לכיוון הרצוי לו, בדרך של "לא זו השאלה, השאלה היא מה שאני רוצה להדגיש". השאלה היא, ד"ר וולף, האם כל דבר רצוי ונכון צריך לקבל עיגון של חוק יסוד? סליחה, אני מתבלבל, זו השאלה שהייתה צריכה להישאל, לא זו שלונדון שאל בפועל:

לונדון: כן, ואתה היית מציע באמת שבכל בית ספר ילמדו גמרא?

וולף: תשמע, זה לא היה ככה לפני שלושים שנה?

לונדון: לא, לא בבתי הספר שבהם אני למדתי.

וולף: אהה, אז אני מכיר הרבה אנשים שלמדו.

בשלב זה גלש הדיון למחוזות רחוקים אשר, פעם נוספת, כלל אינם רלוונטיים לעניינו, או למעשה לנושא דיון שהתרחש באולפן. אולם חיש מהר לונדון תפס את עצמו בידיים והקשה:

לונדון: …יש רבים משפטנים, גם משפטנים שבקיאים בהלכה, אפילו אנשים דתיים, שאומרים שבעצם ההלכה נחתמה לפני כך וכך מאות שנים לכל היותר ואי אפשר בשום פנים ואופן לאמץ אותה כבסיס למשפט מודרני.

נו, סוף סוף לונדון שואל שאלה עניינית ונכונה – אמנם בהנחה התמוהה שיש לקבל את כותרת "כיכר השבת" כמשהו שעובר את גבולות הקשקוש ומגיע באורח פלא גם לחוק עצמו. פעם נוספת העמיד ד"ר וולף את הדברים על דיוקם:

וולף: אני לא חושב שזה נכון, אבל פה לא מדובר בהקמת הסנהדרין וכולי, מדובר בניכּוס המורשת התלמודית, שזה לא רק התלמודית – זה גם הפרשנים, וגם הפסקים וגם השו"תים וגם הרגישות לשינויי הטבעים וכל מיני כאלו דברים, ולהכניס אותם לשיח המשפטי כמו שמכניסים אותה לשיח התרבותי, זה מה שצריך.

מדינת הלכה? הלכה המדינה!

החלק הראשון בדבריו של ד"ר וולף באמת עונה לעניין, אך בהמשך הוא שב ומנסה להטות את השיחה לכיוון הרצוי לו, שהקשר בינו לבין חקיקה לא ממש ברור:

וולף: …ופה אני רוצה להוסיף משהו, כפייה דתית ממש אין לה מקום במדינה שלנו, אבל דבר אחד נדמה לי שאי אפשר לוותר עליה, שאנחנו לא יכולים לוותר על, לקבל את זה, שיהודים במדינת ישראל יהיו בורים ועמי הארץ בכל מה שקשור למורשת שלהם. ואז יעשו החלטות חכמות, מה יש, מה לא, מה לקבל, מה לא.

בנקודה זו, קירשנבאום, שמצמד זקני החבובות הוא הממעט לדבר, בניגוד לגישת הסחור-סחור של לונדון, שם את האצבע ישירות על העניין.

קירשנבאום: ויש… אל"ף, אני חושב שקל להסכים אתך שבאמת יש מקום בישראל שהחינוך יתעסק יותר באמת בנושאים האלה של מסורת יהודית וכל זה, על מנת להכיר את הדברים. אבל אתה לא חש שיש איזושהי מגמה של התייהדות יתר בשנים האחרונות, של הקצנה בנושאים האלה, שיכול להיות שתוביל בסופו של דבר למדינה שרבים היו מברכים עליה, מדינת הלכה?

"אני מפחד ממדינת הלכה!", הוא כמעט צועק. זה לא עניין של דיון שכלי, רציונלי, ענייני, זה עניין של המילים המפחידות האלה – "התייהדות", הקצנה, גמרא, מדינת הלכה! אולם ד"ר וולף מיהר לצנן את התלהבותו ואמר:

וולף: אני לא רואה את המגמה הזו, יש הלוא קיצוניות בשני הקצוות, אבל מה שאני רואה זה התעוררות מדהימה… בין חילונים ודתיים ומסורתיים שלומדים מקורות יהודיים ומרחיבים את השיח הציבורי… יש לנו מכללת עלמא שאני מכיר קצת מקרוב, יש את הישיבה החילונית בירושלים, יש את המכינות המעורבות דתיים ולא דתיים, הכול הוא באמת תופעה מדהימה של שיבה למקורות, וזה מה שאנחנו צריכים לעודד, ואני חושב שזה מה ש… אני מקווה שזה מה שראש הממשלה מתכוון.

לונדון: לא לא, לא לזה הוא התכוון, תודה רבה לך.

סוף סוף אמירה חכמה ונכונה מפיו של לונדון: לא, לא לזה הוא התכוון. תודה רבה לך. אילו רק זו הייתה נקודת המוצא של הראיון, אפשר שכל הדיון הפתלתל והבלתי-אפשרי הזה היה נחסך מאיתנו. אך כשמילות הקסם נשמעות – נתניהו, מערכת המשפט, הגמרא – מסתבר שאנשים מסויימים שוכחים איך לקרוא, מאבדים את הצפון וחושפים פחד קמאי אי-רציונלי שנע על הסקאלה שבין חרדה פסיכוסומטית לפופוליזם זול. תודה רבה לכם.