המהפכה החוקתית של דיני העבודה בישראל

השבוע הודיעו 1,600 נהגי חברת האטובוס 'קווים' כי הם נאלצים לפתוח בשביתה, בעקבות סכסוך עבודה עם המעסיק שלהם על תנאי השכר. בהודעת השביתה נכתב:

לצערנו, בלי להפעיל שרירים הנהלת החברה כנראה לא תלמד להעריך כראוי את עובדיה.

כדי לא לאבד את האהדה הציבורית, החליטו הנהגים הנדיבים להמשיך להפעיל את הקווים – אבל בחינם. כלומר, על חשבון חברת האוטובוסים, שנודבה בעל-כרחו לשאת את עלויות הפעלת המערך. וכיוון שהזכות לשבות הינה "זכות חוקתית" בדין הישראלי, כפי שתגלו מייד, על המעסיק אסור לפטרם בתגובה.

חוק ההסכמים הקיבוציים קובע זאת במפורש: "(את) השתתפות בשביתה לא יראו כהפרת חובה אישית (של העובד)" – לעניין זכותו של המעסיק ליזום הליך פיטורין; ואף נקבעה הגנה נזיקית על השובתים: "שביתה והשבתה לא ייחשבו כהפרת חוזה" – אפילו לא כלפי צד שלישי שנפגע מהשביתה.

כלומר, הודות לזכות היסוד החוקתית של פועלי ישראל, עובדים שהחליטו לשבות מכוסים מכל כיוון אפשרי: אסור לפטר אותם, ואי אפשר לתבוע מהם פיצויים על נזקי השביתה.

"המהפכה החוקתית" של בתי הדין לעבודה

אולם הדרך להכרה בשביתה כ"זכות חוקתית" ארוכה. עד לשנת 1979 אף רשות בישראל – לא המחוקקת ולא השופטת – לא ראתה את ההתארגנות כזכות יסוד של העובדים. אך בפסק הדין החלוצי שניתן בשנה זו, (פס"ד 'אופק'), הוכרה לראשונה הזכות להתאגדות.

ומעשה שהיה כך היה: קבוצה של שוטרים החליטה כי גם לה מגיע להתאגד, כמו כל עמך ישראל. אך כשהמפכ"ל שמע על כך הוא אסר עליהם את ההתאגדות, ובהגיון רב יש לומר; שכן כידוע, עם כל התאגדות באה גם שביתה – אשר נחשבת כחלק אינטגרלי מזכות ההתאגדות:

במקרה של סכסוך בין העובדים לבין המעביד, יכול ארגון העובדים להפעיל את הכוח הקיבוצי שלו בדרך של עיצומים נגד המעביד, ובעיקר בדרך של שביתה.  (השופט זמיר בפס"ד 'עמית').

או כדברי השופט ברק בספרו:

מנקודת מבטו של העובד, באה לידי ביטוי זכותו להתאגד ולהגשים את מאבקו המקצועי באמצעות השביתה.

העניין, בכל אופן, הגיע לבג"ץ, שהכריע חד וחלק כי אין למפכ"ל זכות לאסור עליהם להתאגד. מדוע? כיוון שזו זכותם המיוחדת של העובדים, והחוק צריך להסמיכו במפורש כבעל יכולת לגבור על זכות זו. וכך, במהלך דרמטי שכמעט איש לא הרגיש בו, נוצרה יש מאין זכות חדשה: הזכות להתאגד. עדיין לא "זכות חוקתית", אבל זכות.

המחוקק, אגב, נלחץ מהרעיון שאיגודי שוטרים יתחילו בהשבתת מערכות האכיפה המדינתיות, והגיב באופן מיידי: תוך מספר חודשים חוקק תיקון מיוחד האוסר על שוטרים להתאגד. אולם, נראה שהוא לקה בעוורון באשר להשלכותיה של הזכות הפסיקתית החדשה, וכדור השלג של "המהפכה החוקתית" בדיני העבודה רק החל להתגלגל.

בפס"ד 'מפעלי תחנות' משנת 1996 ניתן ביטוי מקורי לזכות החדשה, כאשר בית הדין לעבודה קבע כי לא רק שזכותו של עובד להתאגד, אלא שמעסיק אשר יפטר עובד על רקע התאגדות מחשש להשלכותיה, ישלם לו פיצויים וגם יצטרך להעסיקו מחדש. כך, בשם הזכות להתאגד, ניטלה מהמעסיק זכותו שלו לקבוע את מדיניות ההעסקה שלו, והדבר אף עוגן בחקיקה בחוק ההסכמים הקיבוציים.

בעקבות החוק והפסיקה החדשים הוצב גם רף חדש, לפיו די בחשש שעובד פוטר על רקע הקמת התאגדות עובדים, כדי לאסור על המעסיק לפטרו. נטל ההוכחה שהפיטורים נובעים מנימוק מקצועי ואינם קשורים להתאגדות הוטל על המעסיק – בניגוד לכל דין אזרחי אחר שבו נטל ההוכחה הראשוני מוטל תמיד על התובע.

ורק התחלנו. בפס"ד 'דלק' משנת 2000, הרחיב בית הדין את ההגנה על עובדים מאוגדים מפני פיטורים. קבוצה גדולה של עובדי חברת 'דלק' פוטרה כחלק ממהלך התייעלות פנימי בחברה. המעסיק בחר לכלול בין המפוטרים רבים מהעובדים המאוגדים, כיוון שעלות העסקתם הייתה יקרה יותר משל אלו שאינם מאוגדים (הודות לזכויות שהשיגו בעזרת התאגדותם), ואם כבר לפטר – אז את היקרים יותר. לגיטימי, לא? ובכן, בית הדין ביטל את הפיטורין, בטענה שזכות ההתאגדות לא ייתכן שתוביל לפגיעה בעובדים.

הרחבת זכות ההתאגדות: לא רק שביתה פאסיבית, ולא סתם זכות

אולם, דומה שעליית המדרגה החריפה ביותר בהרחבת זכות ההתאגדות חלה בשנת 2000. אז, לראשונה, הוכרה בדין הזכות לשבות שביתה אקטיבית כחלק מזכות ההתאגדות. דהיינו, מותר לשבות תוך שימוש בציוד החברה, ואפילו תוך פגיעה ממשית בו. עובדי 'קווים' ידעו אפוא בדיוק מה הם עושים, והאמת היא שלרשותם עמד גם תקדים כמעט זהה:

קבוצה של 25 נהגי אוטובוס מחברת 'הורן את ליבוביץ' עפולה התאגדו, והחליטו לשבות בתגובה להתפוצצות המשא-ומתן עם החברה. אולם, הנהגים לא הסתפקו בשביתה פאסיבית בלבד, כמקובל, אלא החליטו גם להשבית את האוטובוסים של החברה – כדי להגביר עוד יותר את כושר המיקוח שלהם. הם "ארזו" אפוא את האוטובוסים רכוש החברה, ונסעו מצומת גולני לחניה של קניון איילון כדי לנהל משם את השביתה בצורה נוחה יותר. החברה הגיבה מהר וחזק, והעובדים פוטרו.

אך איגוד העובדים של 'הורן את ליבוביץ' עפולה איננו מהזן שמוותר מהר, ובתביעה שהגיעה עד לבית הדין הארצי לעבודה הוכרע באופן תקדימי שלא רק שזו זכותם לשבות באופן פאסיבי, אלא שזו גם זכותם להשבית את האוטובוסים של החברה,ושלחברה אסור לפטר אותם בתגובה. זאת, שימו לב, כיוון שזו זכותם החוקתית על-פי הדין הישראלי.

איפה בדיוק מופיעה הזכות הזו ב"חוקה הישראלית"? גם נשיא בית הדין הארצי לעבודה דאז, סטיב אדלר, לא ממש ידע:

זכות ההתארגנות טרם זכתה בשיטתנו המשפטית למעמד של זכות יסוד חוקתית הכתובה עלי ספר.

אולם, באופן מעט אירוני, פס"ד דין זה מהווה חיקוק עלי ספר הפסיקה הישראלית בתור תקדים מחייב של בית הדין הארצי לעבודה.

אגב, שופטי בג"ץ נקטו בגישה מעט שונה מזו של בית הדין לעבודה; הם בחרו להכליל את זכות היסוד של ההתאגדות והשביתה בתוך המהפכה החוקתית הכללית של מערכת המשפט, לא פחות:

(זכות השביתה) תחסה מעתה תחת כנפיו של ערך 'כבוד האדם' המעוגן בחוק יסוד [כבוד האדם וחירותו], (בג"ץ 'בזק')

כך, מזכות חדשה וצרה בהיקפה בתחילת הדרך, התנפחה זכות ההתאגדות והשביתה לזכות יסוד חוקתית, הכוללת היתר להתאגד, לשבות, לשבות באופן אקטיבי, והמונעת פיטורים ואפילו חשש לפיטורים על רקע ההתאגדות. כל זאת על חשבון זכות הקניין המובהקת של המעסיק בחברתו, שהינה זכות חוקתית המעוגנת מפורשות בסעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

'הורן את ליבוביץ', אגב, פיטרה את כל המחלקה כולה, כולל את העובדים האומללים שלא נטלו חלק בשביתה, וכך נפתרה הבעיה המשפטית.

גם חופש הביטוי של המעסיק נשלל ממנו

אחרי שכרסמה זכות ההתאגדות בזכות הקניין החשובה ממנה לאין ערוך, הגיע השלב הבא: התנגשות עם חופש הביטוי, שהוכר כזכות יסוד עוד בראשית מערכת המשפט הישראלית (הגם שאיננו מעוגן בחוק יסוד). גם כאן, יצאה זכות ההתאגדות וידה על העליונה. בפס"ד שניתן בשנה שעברה בידי הנשיאה היוצאת נילי ארד, בנוגע להתאגדות עובדי חברת פלאפון, נפסק שלמעסיק אסור להביע את דעתו (!) בנוגע להתארגנות עובדים שנרקמת בחברתו, ונאסר עליו אפילו לדבר איתם על הנושא:

זכות העובדים להתארגנות בארגון עובדים גוברת על זכות המעסיק לחופש הביטוי…; קמה חזקה לפיה הבעת עמדה על-ידי המעסיק או מטעמו בנוגע להתארגנות או השלכותיה, במישרין או בעקיפין, מהווה הפעלת לחץ וכפיה והשפעה בלתי הוגנים על העובדים, במימוש זכותם להתארגן.

כך, נשללה זכותו של המעסיק אפילו לנסות לשכנע את עובדיו שלא להתאגד. "חזקה עליו שיפעיל לחץ וכפייה למנוע מהם להתאגד".

הנפגעים העיקריים: העובדים החלשים

תגובתה של 'הורן את ליבוביץ' בדמות פיטורי כלל העובדים – גם אלו שלא חטאו בדבר – מתוך רצון להתמודד עם המצב שנכפה עליה, ממחישה את הרסניותה של מדיניות ההגנה על העובדים.

ראשית, נוצר מעמד עובדי הקבלן; ככל שחוקי העבודה מתפתחים ומתרחבים, כך גדלים באופן עקיף כמות וסוגי העובדים שהחוקים הללו לא חל עליהם. לשון אחר: ככל שחוקי העבודה מתרבים, היקף הפרישֹה שלהם קַטֵן. בתור דוגמה, התהליך מרחש באופן הבא: החוק אוסר פיטורי עובדים מן השורה לאחר מספר חודשי קביעות. השוק מגיב בהתאם וממציא פתרון בדמות עובדים שאינם מן השורה, שבחוזה העבודה שלהם מוגדר מראש שהם מפוטרים ומועסקים מחדש כל כמה חודשים כדי שלא יגיעו לקביעות לעולם.

הצרה היא שעולם עובדי הקבלן מורכב ברובו מהאוכלוסיות החלשות והפגיעות ביותר. באופן לא מפתיע, המעסיק הגדול ביותר של עובדי קבלן הוא המדינה, שבה לעובדים מן המניין יש זכויות עבודה מפותחות במיוחד ומעמד קביעות יציב. בשוק כוח האדם, על כל שקל משכורת שמשולמת על-ידי מקבל השירותים (המדינה למשל) שליש הולך לחברה המתווכת והשאר למועסק. יש בכך חוסר הגיון כלכלי ובזבוז של מיליארדי שקלים בשנה, אך מעל לכל יש כאן פגיעה בחלשים. חוקי העבודה באו להגן מפגיעה, ונמצאו פוגעניים בעצמם. וכל זה במקום תהליך ההעסקה הטבעי, שבו המדינה משלמת את מלוא הסכום לעובדים ובתמורה הם לא מממשים את הפריבילגיות של דיני העבודה.

שנית, נוצרו ועדי עובדים בעלי יכולת לחץ אדירה, דוגמת עובדי הנמלים, רכבות וכדומה. נסתפק במקרה אחד: בעת חגיגת בת מצווה לבתו של יו"ר ועד עובדי נמל אשדוד, נסגר הנמל לכמה שעות כדי שכל העובדים יוכלו להשתתף בחגיגה הפרטית של הדוצ'ה. המחיר למשק הישראלי? מיליוני שקלים, אי עמידה בזמני עסקים ושבירת חוזים. הוועדים הללו יודעים היטב לנצל את כוחם, וכבר מזמן לא מדובר ב"הגנה על החלשים". כך יוצא שמלגזן בנמל אשדוד מרוויח יותר מראש הממשלה.

העובדים מצביעים ברגליים

ייתכן שהשוק מגיב לתמורות בשדה דיני העבודה, ואנו עדים לירידה חדה בשיעור ההתאגדות (אם כי ייתכן ומתרחש כעת היפוך מגמה): עד תחילת שנות השמונים, 85% מהעובדים בישראל היו מאוגדים. תוך שלושה עשורים שיעור העובדים המאוגדים ירד ל25%. זאת על אף שהחוק כפה תחרות על 'ההסתדרות', הארגון המונופולי הוותיק והמבוסס, וכיום ישנו ארגון צעיר אלטרנטיבי בשם 'כוח לעובדים'. המגמה, אגב, היא חלק מתופעה כלל עולמית.

כך יוצא שעודף רגולציה ומעורבות בשוק העבודה מובילים לפגיעה בעובדים החלשים, וייתכן ש"הפוך על הפוך" אף לצמצום תופעת ההתאגדות.