נלחמים בשקר הנכבה

היום, ה-15 למאי 2014, הוא יום השנה ה-70 לתחילת מבצע ההשמדה של יהדות הונגריה על-ידי הנאצים – אחד ממבצעי הרצח האכזריים והטוטאליים שידע המין האנושי מעודו. 564 אלף יהודים נרצחו בהונגריה בתוך חודשים ספורים, רובם המכריע בתאי הגזים באושוויץ, חלקם הקטן במעשי רצח המוני ברחובות בודפשט, אחרים במסעות מוות ובמחנות כפייה.

מדינת ישראל בחרה, במידה רבה של צדק, שלא לציין בנפרד תאריכים שונים בהם התחוללו פרקים משמעותיים במסע הרצח הנאצי, ולתחום את העיסוק הציבורי בנושא לימים ספורים סביב יום הזיכרון לשואה ולגבורה. כך נותר ה-15 למאי כתאריך חסר משמעות בציבוריות הישראלית. זאת אומרת, עד אותו הרגע, שהתחולל מתי שהוא במהלך השנים האחרונות, בו המציאות עלתה על כל דמיון והתרחש היפוך מטורף של הצדק והאמת.

כך הפך ה-15 למאי מתאריך שבו היינו אמורים לכבד את זכרם של מאות אלפים מבני עמנו, ליום הנכבה – יום המבקש לשלול את זכות קיומה של ישראל ולתת עוצמה תעמולתית למאבק הפלסטיני להשמדת ישראל; יום שבו מביאה התעמולה הערבית והפלסטינית, בשיתוף "אידיוטים שימושיים" מבית, את הסילוף ההיסטורי ועיוות האמת לשיאם, עד שתוצאות מלחמת השחרור – המלחמה שבה ביקשו ערביי ארץ ישראל להשלים את מלאכת הנאצים – יהפכו לעילה ולהצדקה להמשך המאבק האנטישמי כנגד ישראל.

מלבד הבחירה שלא לציין תאריכים שונים בקורות השואה, בחרו האליטות בישראל בחירה בלתי-מתחייבת להתעלם מעובדות היסטוריות דרמטיות הנוגעות לחלקם של שכנינו הפלסטינים במסע הרצח הנאצי, ולנסיבות ולאירועים שהובילו ל"אסונם" של הפלסטינים במלחמת העצמאות (אסון די מינורי בפרספקטיבה היסטורית. אחרי הכל, צריך לזכור שמדובר בדילוג של כמה עשרות ק"מ מזרחה, צפונה ודרומה, למדינות בעלות אותה תרבות, נוף, שפה ודת כשלהם). עוג על כך בהמשך.

מכיוון שמסע השקר מגיע היום לשיאו, אין בידינו ברירה אחרת זולת לכתוב, להשמיע, לציין ולהזכיר, בכל דרך אפשרית, את האמת ההיסטורית; את העובדות שהתועמלנים הערבים וסייעניהם בממסד התת-תרבותי והפסבדו-אינטלקטואלי הישראלי עושים כל מאמץ להשכיח.

התנועה הלאומית הפלסטינית והנאציזם

העובדה הראשונה שברצוני להזכיר ביחס ל"יום הנכבה" היא חלקם של מנהיגי התנועה הלאומית הפלסטינית, ובראשה מי שנתפס עד היום כסמל לגבורה ומנהיגות – המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, בהשמדת יהדות הונגריה בפרט ובשותפות שיטתית עם היטלר והנאצים בכלל.

אל-חוסייני היה מיודד עם מנהיגי המפלגה הנאצית והקים תנועת נוער של ערביי ארץ ישראל שנקראה "הצופים הנאצים", תנועה שסמלה היה צלב קרס. לאחר שהיה שותף לפרעות כנגד יהודי עיראק ב-1941 העביר אל-חוסייני את משכנו לגרמניה, בה שהה עד לשנת 1944. בנובמבר 1941 ניפגש עם היטלר וניסה לשכנע אותו להשמיד את כל היהודים שהתגוררו בארץ ישראל ובמזרח-התיכון כולו. הוא הצליח לקבל מהיטלר התחייבות כי לאחר כיבוש המזרח-התיכון "מטרתה היחידה של גרמניה תהיה אז להשמיד את היסוד היהודי המתגורר במרחב הערבי בחסות הבריטים". היטלר חשף בפני אל-חוסייני כי המלחמה המתנהלת הינה מלחמת השמדה כנגד העם היהודי וביקש ממנו לנצור את הדבר בסוד. הדבר התרחש כחודשיים לפני ועידת ואנזה, שבה הוחלט על ביצוע הפתרון הסופי.

אל-חוסייני ערך סיור משותף באושוויץ יחד עם אייכמן, ובו הבטיח לו כי ערביי ארץ ישראל יתגייסו ברצון לביצוע משימת השמדה דומה כנגד היהודים בארץ. ב-1942 הקימו הגרמנים, לבקשת המופתי, כוח מיוחד של האס-אס שנקרא 'איינזגרופה מצרים', על מנת לחסל את יהודי ארץ ישראל. בהמשך הקים אל-חוסייני עבור הנאצים דיוויזיית אס-אס מוסלמית בוסנית – הדיוויזיה ההררית מספר 13, שמנתה מעל ל-20 אלף לוחמים, שלקחו חלק במאמץ המלחמה הנאצי. כאיש דת מוסלמי היה תפקידו של אל-חוסייני מכריע, בשל התנגדות דתית שפרסמו אנשי הדת המוסלמים-בוסנים לגיוס לצד הגרמני. לאחר מכן הגה חוסייני וקידם את 'מבצע אטלס' להרעלת מקורות המים של מרכז הארץ, תכנית שעשויה הייתה להוביל למותם של 250 אלף איש. צנחנים גרמנים וערבים צנחו באזור יריחו כשברשותם מיכלי רעל ארסן חמצני אך המבצע נכשל בעקבות מאמצי הבולשת הבריטית.

בין מעלליו של אל-חוסייני יש למנות גם את אחריותו הישירה לרציחתם של מאות אלפי יהודי הונגריה. הוא הפעיל לחצים כבדים על הגרמנים וההונגרים להשקיע משאבים רבים בחיסול מלא של יהדות הונגריה. ההיסטוריה מלמדת כי משימתו צלחה, וב-15 למאי 1944 החל מסע הרצח. אל-חוסייני אף פנה לממשלות איטליה ובולגריה בבקשה שיבטלו היתרי עליה שנתנו ליהודים, תוך שהוא מאיץ בהן לגרש את היהודים לפולין, צעד שמשמעותו הייתה מסירתם לידי הנאצים. כשהתברר למופתי שממשלת הונגריה מתכוונת לאפשר ל-900 ילדים יהודים לברוח לארץ ישראל, תבע ממנה לחזור בה והדגיש כי הערבים חשובים למאמץ המלחמה הנאצי. מאמציו צלחו והילדים נשלחו למחנות ההשמדה בפולין.

חשוב להבהיר כי אל-חוסייני לא היה הדמות הבולטת היחידה בקרב ערביי ארץ ישראל ששיתפה פעולה עם הנאצים. כמוהו נהגו אישים דוגמת הפוליטיקאי ואיש הציבור הפלסטיני ג'מאל אל-חוסייני, ראסם ח'אלדי וצפי כמאל ועוד.

השערים ננעלו: המרד הערבי והספר הלבן של מק'דונלד

ישנה סוגיה נוספת שלא ניתן להפריז בחשיבותה ביחס להיקף הפשע והעוול שגרמה התנועה הלאומית הפלסטינית לעם היהודי – אחריותה לסגירת שערי הארץ בפני יהודים בעקבות המרד הערבי הגדול. סוגיה שלמרבה הבושה הושכחה, וכמעט שנשכחה.

המופתי אל-חוסייני היה היוזם המרכזי של המרד הערבי הגדול בשנים 1936-39, מרד שתודלק במימון נאצי ושתוצאתו הייתה הספר הלבן, שסגר את שערי ארץ ישראל ערב מלחמת העולם השנייה. אל-חוסייני עמד בראש 'הוועד הערבי העליון' בתקופת המרד והיה הדובר הערבי המרכזי בפני 'ועדת פיל' (1937). במהלך המרד נהרגו כ-400 יהודים, כ-200 בריטים וכ-5,000 ערבים, אולם המרד השיג את מטרתו המרכזית: סגירת שערי הארץ בפני היהודים עם אימוץ הספר הלבן של מק'דונלד, שהיווה למעשה נסיגה בריטית מבישה מההתחייבויות שהעניקה לציונות בהצהרת בלפור. צ'רצ'יל הגדיר זאת אז כ"חרפת מינכן שנייה" וכניסיון חסר תוחלת לפייס את התוקפן:

היהודים הפריחו את המדבר, הקימו שורה של תעשיות משגשגות. הם ייסדו עיר גדולה על החוף השומם, רתמו את הירדן והפיצו את החשמל שלו ברחבי הארץ. רחוקים מאוד מלהיות נרדפים נכנסו הערבים לארץ והתרבו עד שהאוכלוסייה שלהם גדלה יותר ממה שכל יהודי העולם יכולים היו להגדיל את האוכלוסייה היהודית. עכשיו אנחנו מתבקשים להורות להפסיק את כל הדברים האלו ולשים להם קץ. אנו מתבקשים להיכנע, וזה הדבר שמציק לי יותר מכל – להסתה שניזונה מכסף זר ושאותה מלבה בלא הרף תעמולה נאצית ופשיסטית.

הספר הלבן קבע כי שיעור העלייה היהודית יוגבל ל-75 אלף עולים בחמש שנים והשלכותיו היו הרסניות לגורל יהדות אירופה. סגירת שערי הארץ בשנה שבה פרצה מלחמת העולם השנייה גזרה את גורלם של מאות אלפי יהודים שיכלו להימלט מזוועות הנאצים.

לשלוף את ההיסטוריה מהבוידעם

מלבד סוגיית הקשר שבין התנועה הלאומית הפלסטינית לנאצים ישנן כמה אמיתות היסטוריות נוספות שאציין בקצרה (את המידע בהרחבה ניתן לקרוא בספרון 'נכבה חרטא'), שחלקן נשכחו וחלקן האחר הושכח.

ראשית, יש לזכור תמיד כי האחריות להיווצרות בעיית הפליטים מוטלת לפתחו של התוקפן – מי שפתח בה ותכנן את השמדת הישוב היהודי בארץ ישראל. הערבים סירבו לכל תכניות החלוקה, ומיד עם החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר, הכריזו ערביי ארץ-ישראל מלחמה על הישוב היהודי, והחלו במסע טבח ורצח. לאחר הכרזת העצמאות הצטרפו שבעה צבאות ערביים למלחמה, קראו לערביי הארץ לפנות את השטח ולחזור לאחר שהיהודים ייטבחו. באמת, סליחה שניצחנו.

למרות זאת, חשוב להדגיש שלא היה גירוש בממדים משמעותיים. הייתה מלחמה שביקשה למנוע שואה שנייה; מלחמה שבסיומה נותר השטח הערבי ריק מיהודים, ואילו בשטח היהודי נשארו מאות אלפי ערבים ישראלים. המנהיגות הערבית דרבנה את בני עמה להתפנות מבתיהם, אם על מנת לפנות את השטח לכוחות הערבים ואם ממניעים תעמולתיים שמטרתם לשלול את הלגיטימיות של המדינה היהודית. כך למשל, ראשי 'ההגנה' עשו מאמצים עילאיים למנוע את בריחתם של ערביי חיפה, כ-60 אלף במספר, אולם הללו היו נתונים לאיום כי יוחזקו על ידי הערבים כבוגדים לו יבחרו לחיות תחת ריבונות ישראלית, וכך יתייחסו אליהם כשמדינות ערב ימחקו את ישראל מהמפה. באותה מידה של עיוות מוסרי, המנהיגות הערבית היא זו שהנציחה ומנציחה את מעמדם כפליטים על מנת לקדם את עלילת הנכבה ולהנציח את השנאה לישראל.

שיח הנכבה מדיר גם את הנכבה היהודית בארצות ערב: כ-900 אלף פליטים יהודים גורשו ממדינות ערב לאחר הקמת ישראל, בלא שביצעו כל צעד תוקפני מצידם כלפי מדינותיהם, זאת לעומת כ-600 אלף פליטים ערבים, שברובם לקחו חלק פעיל במלחמה עקובה מדם. שווי הרכוש היהודי עולה עשרות מונים על שווי הרכוש הערבי שנותר מאחור. בעוד מדינות ערב שיכנו את הפליטים הערבים במחנות מוזנחים והנציחו את מצבם מתוך מטרה פוליטית להוביל להשמדת ישראל באמצעים דמוגרפיים, קלטה ישראל כמות עצומה של פליטים יהודים (שהכפילה את אוכלוסייתה) בתוך שנים ספורות.

ואם כבר בפליטים הפלסטיניים עסקינן, יש לדעת כי רובם אינם פלסטינים "ילידים" ששכנו כאז מימים ימימה. מדובר על ערבים שהתנחלו בארץ בעקבות הציונות, רובם חיו בארץ ישראל עשרות שנים בודדות, חלקם שנים בודדות, והגיעו בעקבות השגשוג הכלכלי שהביאו היהודים והבריטים. ספרו המופתי של מרק טווין "מסע תענוגות בארץ הקודש" חושף את האמת לפיה בשנת 1860 הייתה הארץ ריקה כמעט לחלוטין. טבריה, יפו, חברון והגליל כולו מנו חושות ספורות עם כמה רועי צאן. הארץ כולה הייתה צייה ושממה. מסתבר ש"הציונים הקולוניאליסטיים" דיברו אמת כשתבעו "ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ".

חשבתם פעם מיהם הפלסטינים או הבדואים שחומי העור? האם הם עולים פלסטיניים מאתיופיה? האמת היא שכמו רובם המכריע של ערביי ארץ ישראל, הם הגיעו לכאן מסודן כחלק מהצורך בידיים עובדות. ומיהו בשאר אל-מסרי שבונה את העיר הפלסטינית רוואבי אם לא בן למשפחת מהגרים ממצרים, בדומה לשאר האל-מסרי והמסראווה בעזה, ביו"ש ובשאר חלקי הארץ? ומהו מוצא משפחתו של הכדורגלן עלי עות'מן אם לא מתורכיה במהלך הכיבוש העות'מני? אפילו מנסח האמנה הפלסטינית עצמו, אחמד שוקיירי, היה בן למשפחה סעודית-מצרית.

מציבים גבולות ברורים

אלו הן בתמצית העובדות המרכזיות שעלינו להזכיר ביום השקר והבלוף. יום החרטא. יום שמביא את היעדר היכולת של הפלסטינים והערבים לקחת אחריות על מעשיהם הנפשעים לשיאו. שיאו של הנוהג האינפנטילי של העולם הערבי להאשים את המערב בכלל ואת ישראל בפרט בכל תחלואי המדינות הברבריות והחשוכות שהקימו ברחבי המזרח התיכון.

אכן, אנו חיים בעידן פוסט-מודרני שבו הפכו האמת והעובדות למרמס כדבר שבשגרה, אולם אפילו בעידן הפוסט-מודרני המעוות יש צריך להציב גבול ברור בפני החוצפה של הפלסטינים, הערבים והשמאל העולמי. לצפות מהעם היהודי להזדהות עם סבלם של הפלסטינים שביקשו להשלים את מלאכת הנאצים, ביום שבו החלה השמדת יהדות הונגריה, השמדה שהמופתי הפלסטיני הוא מיוזמיה הראשיים – זהו כבר באמת שיא של חוצפה. וגם שיא של רוע.