מכתב מעפולה: אני חוששת לחיי הילדים שלי

אתי היא אם חד-הורית לשלושה ילדים שמתגוררת באזור עפולה. במכתב קשה היא מתארת את החרדה ואת חוסר הוודאות שאוחזים בתושבי עמק יזרעאל מאז הרצח המחריד של שלי דדון ז"ל. תחושת הביטחון האישי אבדה, ואיש לא יודע מה ילד יום • שמועות עקשניות וסיפורים של מכרים, מעלים את החשש שמדובר במספר חוליות רצחניות של ערביי-ישראל, והמשטרה מסרבת למסור פרטים • אזרחית מודאגת בקריאה נואשת לממשלה

שמי אתי. אני אמא לשלושה ילדים נפלאים שהם כל חיי ואני כואבת, פוחדת וכועסת. הרצח הנורא והברוטאלי לאור יום, של שלי דדון ז"ל, מוכיח שמשהו רע מאוד קורה כאן. בעוד התקשורת כולה עסוקה בגרפיטי שכן או לא היה, על מסגד כזה או אחר, בשמו של איזה תג מחיר – אמיתי או דמיוני –  כמעט שאף אחד לא דיבר על הרצח של שלי ז"ל ולא דיבר עלינו, אלו שגרים באזור, אלו שמרגישים באוויר שיש כאן הקצנה שאיש לא מוכן לעסוק בה. כך גם בנוגע לרגשות התסכול וחוסר הביטחון שחשים אנשים במחוזות מגוריהם; אותנו, האנשים השקופים, הנשיא לא יבוא לבקר, ואמנים בעלי לב רגיש לא יחתמו על עצומות למעננו. ההפגנה שבה השתתפתי במוצאי-שבת בעפולה, הייתה הפגנה של כעס על אמון שהולך ונשחק במדינה שאנחנו אוהבים.

אני גרה ביישוב הקהילתי גן-נר, שנמצא כשנים-עשר ק"מ מעפולה ופחות מעשרה ק"מ מג'נין. עיקר החיים שלנו נטוע בעפולה – שירותים, קניות, חברים, מכרים. היישוב שלי, כמו רוב יישובי הסביבה, מגודר ותחום בשערים חשמליים ונערכים בו סיורי ביטחון שוטפים. עד לא מזמן פחדנו מהפלסטינים שעבדו ועובדים ביישוב ובמושבי תענך הסמוכים, שידעו כבר מספר לא מועט של פריצות, השחתות רכוש ואף רצח. עם בניית גדר ההפרדה המצב הביטחוני שלנו השתפר, אך אנו עדיין נזהרים.

אנחנו חיים עם שכנינו הערבים בכפרי המועצה האזורית גלבוע ביחסי שכנות טובים, טובים מאוד אפילו. אבל אלו יחסים של כבדהו וחשדהו. אני כל הזמן דואגת. מאחר שאני אם חד-הורית שמסיימת את יום העבודה רק בחמש בערב, אני נוהגת לעתים תכופות להתקשר אל הילדים להזכיר להם לסגור חלונות ודלתות, שכן רוב הפועלים שעובדים בעבודות בניין באזור מגיעים מכפרי האזור ומג'נין – ומי יודע אם אפשר בכלל לסמוך על התעודות שלהם.

ואז הגיע הרצח הנורא והמזעזע של שלי ז"ל, שהזכיר לנו ילד אחד בשם עדן אטיאס שכבר נרצח כאן בשנתו באוטובוס על-ידי נער רוצח מג'נין, שוהה בלתי חוקי, ואת הרצח של החיילת ליאת גבאי ז"ל, שנרצחה ממכות גרזן ברחוב הנשיא בעפולה, ממש מול תחנת המשטרה. הרוצח של ליאת ז"ל שוחרר בעסקת שליט, ואנחנו כולנו יודעים שהעסקה הזאת נתנה רוח גבית לרוצחים המתועבים של שלי ז"ל.

אינני אשת ביטחון או אשת תקשורת, אך מיד כששמעתי על הרצח משהו נראה לי מוזר. יצרתי קשר עם מכר שיש לו קשרים במשטרה והוא אישר את מה שתחושת הבטן שלי אמרה – הרצח בוצע על-ידי בדואים אזרחי המדינה, מיישוב לא רחוק מאזורנו.

כעת האיום הופך לגרוע יותר. אם אכן מדובר בערבים-ישראלים, הרי שהם מגיעים מיישובים שבהם משרתים הבדואים בצבא. והחשש שלנו הוא שהיות ומדובר בכפרים של משרתי צבא אז משהים את פרסום זהות הרוצחים. הציבור כועס כי הוא רוצה לדעת מי הרוצחים, מאיפה יצאו, ואיך יוכל להגן על עצמו, שזה הדבר הכי טבעי עלי אדמות. מצד שני, חרושת השמועות רק מגבירה את הפחד ואנשים נכנסים ללחץ.

זה לא נורמלי שאדם חושש לצאת לרחובות העיר שלו. אנשים מפחדים, אנשים חרדים. נפוצו אצלנו שמועות שזאת לא החוליה היחידה ומשהו קורה ומושתק. זה מפחיד ברמה האישית, כי הבנות שלי מסתובבות בעפולה לא מעט. מי היה מאמין שזה יקרה כאן? במחשבה שנייה, איפה אם לא כאן? באזור העמק יש חורשות ומטעים, הרבה מקום לבצע את ה"עבודה" בשקט. בתל-אביב, למשל, אין אפשרות לבצע פעולה כזאת, אי אפשר לקחת אדם, לבצע בו מעשים נוראיים ולשחוט אותו כמו חיה באיזו סמטה מבלי שאיש יראה או יפריע.

החשש שלנו הוא שפועלות באזורנו מספר חוליות חטיפה ורצח. משיחות שניהלתי עם אנשים ביישוב ומכרים מהאזור, עולות שוב ושוב עדויות על ניסיונות חטיפה בשבועיים האחרונים ביוקנעם, בצומת הזורע ובערב שבת האחרון, ניסיון חטיפתה של אישה הרה ברח' כורש בעפולה. את הידיעה על ניסיון החטיפה בערב שבת האחרון (יממה לפני העצרת לזכרה של שלי ז"ל) שהועלתה לאינטרנט, מיהרו להסיר תוך זמן קצר. על כל ניסיונות החטיפה הללו אנו למדים מתוך דיווחים אישיים של בני משפחותיהם של המעורבים ברשת החברתית פייסבוק. הם אינם מבינים מדוע המעשים לא פורסמו בתקשורת והציבור לא מוזהר.

אנחנו האנשים הפשוטים, אנחנו עומדים בקו החזית ואף אחד לא יודע בוודאות שום דבר. יצאתי להשתתף בצעדה ובעצרת במוצאי-שבת כי כבר לא יכולתי, כי רציתי לצעוק "תתעוררו! אנחנו גם בני אדם כאן!". אנחנו אולי לא בתל-אביב או ברמת-אביב אבל גם לנו יש זכויות. יצאנו להפגין, ועשינו את זה בסדר מופתי, בלי קריאות גזעניות, תוך ליווי המשפחה האבלה ובכבוד רב. קראנו בקול ברור שאנחנו דורשים עונש מוות למחבלים ולרוצחים. זאת לא נקמנות אלא הבנה, שאיבדנו את כוח ההרתעה והביטחון שלנו וזאת הסיבה שעכשיו גם ערבים-ישראלים מרגישים שהם יכולים לפעול נגדנו.

נראה כאילו כל התחזיות השחורות מתממשות. אך למה אפשר כבר לצפות? ערבים-ישראלים שווי זכויות, שנהנים מדמוקרטיה כמו שאין להם באף מקום במזרח-התיכון, חוגגים את יום הנכבה ומקבלים רוח גבית מ"אנשי רוח" שממש מזדעזעים עד עמקי נשמתם מכתובת גרפיטי.

שלי דדון הייתה הילדה של אילנה ויעקב! והילדים שלי נמצאים לא מעט ברחובות עפולה, וגם בבית לבד, פחות מעשרה ק"מ מג'נין, מוקפים בכפרים ערביים ובגדרות ביטחון.

אתם מכירים את המציאות הזאת? אתם יודעים איך זה לחיות ככה? אתם יודעים מה המשמעות של להיות אדם שקוף, כאשר רוצחים אחד משלכם וכולם אומרים, "טוב, נו?". אנחנו לא יכולים לחיות כך! אנחנו לא מוכנים לחיות כך! אנחנו בני אדם עם זכויות!

הלכתי לצעוד לזכרה של שלי ז"ל. פרח יפה ועדין שנקטף בדמי ימיו, על לא עוול בכפה ורק בשל היותה יהודייה. קראנו לממשלה, למדינה: החזירי את ההרתעה. החזירי לנו את הביטחון.

גרפיטי והצתות מסגדים זה דבר מכוער, אבל קמה כאן מפלצת שהמדינה הזאת עוזרת ליצור בעצמה, באזלת ידה.

אנחנו דורשים עונש מוות לרוצחים של שלי ז"ל ולרוצחים של שאר אחינו. אנחנו רוצים שהם לא יראו אור יום. האנשים השקופים לא מוכנים להיות שקופים יותר!

אתי נחליאלי וקנין, אמא.