חובו של העם היהודי לבר-כוכבא

הביקורת על מרד בר-כוכבא הפכה לספורט לאומי – או ליתר דיוק אנטי-לאומי – בקרב מעגלים אידיאולוגים מסויימים. אלא שטרוניות חמוצי-הסבר מחמיצות את העיקר: לא רק שמרידות מסוג דומה הפכו לסמלי גבורה לאומיים בקרב עמים אחרים, הציונות נזקקה במיוחד לדוגמת גבורה מופתית שכזו כדי להשתקם מן הפסיביות הלאומית של הגלות; והצורך הזה, כך נראה, עוד איתנו. אראל סג"ל בטור ל"ג בעומר.

באביב 1943 פרץ מרד גטו ורשה. לרגע אחד לא עמדה השאלה על סיכוי ההצלחה של המרד. שום סיכוי. 13,000 נהרגו בצד היהודי, שבעה עשר סך הכל בצד הגרמני. מרד חסר סיכוי, הקרב האחרון של לוחמים מיואשים הנלחמים על כבודם הלאומי.

האם היה נכון למרוד? האם זו בכלל שאלה לגיטימית או פריבילגיה של מי שיושב בבטחה בקיטונו האקדמי ושוחט פרות קדושות מצוירות?

דה גול ראה בעצמו גלגול של ז'אן דארק, הבתולה מאורליאן שביקשה לשחרר את צרפת מהכיבוש האנגלי בזמן מלחמת מאה השנים במאה ה-15. ולמרות שהאנגלים לכדו אותה ועשו לה סוף מחריד של מרשמלו, ז'אן דארק נחשבת לגיבורה לאומית של צרפת ומיתוס מכונן בתרבות הצרפתית.

ספרטקוס הנהיג את מרד העבדים ברומאים, מרד שהסתיים ברבבות עבדים צלובים אולם עד היום הוא זוכה לעדנה וכבוד על מאבקו והשראתו.

וויליאם וואלס, המורד הסקוטי ואבי הלאומיות הסקוטית, הנהיג מרד במלך אדוארד הרביעי וכשל. הוא הוסגר לאנגלים ובאוגוסט 1305 הוצא להורג באכזריות בלתי-נתפסת. הוא נתלה, סורס בעודו בחיים, קרביו נשפכו והוא אולץ לצפות באיבריו נשרפים על המוקד. כעבור שעות של עינוי, ראשו נערף וגופו בותר לארבעה חלקים. הראש הוקע על יתד על גשר לונדון, אברי גופו נשלחו בנפרד לערים שונות בסקוטלנד. וואלס הוכרע, אולם האש שהצית לא כבתה. דמותו משמשת עד היום השראה לסקוטים. סקוטלנד עדיין תחת הכתר האנגלי, צאצאי בר-כוכבא לא. אולם בניגוד לוואלס, דארק וספרטקוס הזוכים למעמד קדושים, בר-כוכבא שלנו נשחט מדי שנה בהנאה המזוכיסטית השמורה רק לפתולוגיה הנפשית יהודית.

בר-כוכבא "הלאומן" מול רשב"י "הרוחני"

לקראת ל"ג בעומר בשנה שעברה פרסמה ח"כ רות קלדרון סטטוס בפייסבוק ובו קריאה לערוך "מהפיכה תרבותית" ולשנות את אופיו של החג. לטעמה, יש להפסיק ולהשתמש בדמותו של "הלאומן הקיצוני" בר-כוכבא כגיבור התרבות של החג ובמקומו לציין דווקא את דמותו של רבי שמעון בר-יוחאי, ה"רוחנית".

הניגוד שהעמידה קלדרון בין בר-כוכבא ורבי עקיבא הלאומניים לבין רשב"י הרוחני, הוא שגוי שלא לומר מופרך. רשב"י לא היה מתמנה למזכ"ל "שוברים שתיקה" ואפילו לא לחבר בשתי"ל. רשב"י קבע: "הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב". במסכת שבת בוויכוח על תרומת הרומאים לעולם אומר רשב"י "כל מה שתיקנו (הרומאים) לא תיקנו אלא לצורך עצמם, תיקנו שווקים – להושיב בהן זונות, מרחצאות – לעדן בהן עצמן, גשרים – ליטול מהן מכס". במכילתא דרבי ישמעאל דורש רבי שמעון בר-יוחאי: "טוב שבגויים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו". ובירושלמי קידושין הוא מצוטט כמי שאמר "כשר שבגויים הרוג".

אבל אל תטעו, קלדרון אינה טיפשה. היא מכירה את ההיסטוריה התיאולוגית של ל"ג בעומר. המקור הראשון לציון המועד הוא במאה ה-12 כיום שימחה על הפסקת המגיפה בקרב תלמידי ר' עקיבא. כעבור כמה מאות שנים, עם חדירת ספר הזוהר, התקבל ל"ג בעומר בטעות כציון יום פטירתו של רשב"י.

ההילולה סביב המדורה במירון אינה קשורה למדורות שהבעירו לוחמי בר-כוכבא לציון ניצחונם, אלא מסמלת את האש שאפפה את ביתו של רשב"י בשעת עלייתו השמיימה. אגב, הילולה המונית סביב אש סמוכה לקבר, מזכירה לי משום מה מעמד תנ"כי מביש; הצורך בהנגשת הלא-מונגש מהדהד לי עגל זהב. לא בכדי החת"ם סופר התנגד בתוקף להילולה הזו.

נחוץ גיבור

אם כך, איך הגענו בגן לבר-כוכבא, חץ וקשת, וקרטושקס בטעם פיח?

הציונות העלתה מחדש את קרנו של בר כוכבא כגיבור לאומי. מגש הכסף נזקק להשראה בדמות לוחמים עזי נפש ושואפי חירות, ודאי לא לפסיביות גלותית המבוססת על האיסור "לעלות בחומה". הציונות נזקקה לגיבורי מעשה וחיל. להשראה. וגם היום, יותר משמבקרי בר כוכבא מבקרים את בר כוכבא ואת המרד, הם מתפלמסים עם המיתוס הציוני הלוחמני שנוצר בהשראתו (ע"ע יחסם למצדה).

תפיסה ביקורתית של מרד בר-כוכבא אינה חידוש. כבר חז"ל חפרו הסתייגויות למכביר. הטיעונים אז והיום דומים: המרד היה חסר סיכוי ותוחלת. הרפתקה מגולמנית משיחית שהובילה להרס עצום. ליהודים לא היה שום סיכוי נגד הצבא האימפריאלי החזק בעולם. ר' עקיבא שתמך במרד מתואר בהרבה אהבה בתלמוד הירושלמי, אך כמי שטעה.  במסכת תענית מסופר שכשרבי עקיבא היה רואה את בר כוזבה‏ היה אומר עליו: "הנה מלך המשיח". תגובתו של רבי יוחנן בן תורתא שהתנגד למרד היתה: "עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבא".

טומי לפיד ז"ל היה יהודי פיקח שבדרך-כלל אמר דברי טעם, אלא שתיעובו כלפי היהדות האורתודוכסית גרם לו להצהיר את דברי ההבל הבאים בהיותו שר משפטים: "אם תחשוב על עשרות מיליוני שעות שיהודים עם המוח הנפלא שלהם השקיעו במרוצת הדורות בשאלת שור נגח. אם היו משקיעים את אותן האנרגיות הנפשיות במדע, כל העולם היה נראה אחרת. בוזבזו 2000 שנות אנרגיה נפשית של אחד העמים הכי מוכשרים שקמו אי פעם עלי אדמות".

אין בכלל ספק, בקרב כלל החוקרים, כי דווקא ההתפלפלות בענייני שור שנגח, המחויבות לתלמוד תורה, השקלא וטריא התלמודיים, הם שהציבו את היהודים בחזית האינטלקטואלית. נטולי אדמה משלהם, תחת רדיפות ואפליה, התפתחה חברה של עילית אינטלקטואלית. בשעה שבאירופה הנתונה לחשכת ימי-הביניים רק עילית קטנה ידעה קרוא וכתוב, כל ילד יהודי ביקר בחדר. קו ישיר מחבר בין אביי ורבא לשפינוזה ואיינשטיין.

בדרך כלל שכרוצים לאפיין את השינוי שחל ביהדות שלאחר חורבן בית שני מדברים על המעבר מחומר לרוח, מהקרבת קורבנות לתפילה ולימוד תורה. אולם השינוי מחומר לרוח לא חל רק על הפולחן, אלא היווה תזוזה טקטונית באופיו של העם. מאומת חקלאים ולוחמים לעם חלש ומושפל, המפוזר בין העמים וחי בין דפי הספרות הגדולה שיצר ולא על אדמתו.

משעה שעזבנו את אדמתנו, האתוס היהודי קידש את הרוח והשכל על חשבון הגוף והגאווה הלאומית. בן-גוריון דילג על התלמוד וחזר לתנ"ך, מתוך הבנה עמוקה שהחזרה להיסטוריה דורשת שחרור מהפסיביות המשתקת של הגולה, מאימת המעשה.

בהיעדר גבורה

באביב 1903 התרחשו פרעות קישינב. את הפואמה בעיר ההרגה כתב חיים נחמן ביאליק  בעקבות ביקורו בקישינב.

קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה וּבָאתָ אֶל-הַחֲצֵרוֹת, וּבְעֵינֶיךָ תִרְאֶה וּבְיָדְךָ תְמַשֵּׁשׁ עַל-הַגְּדֵרוֹת וְעַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים וְעַל-גַּבֵּי טִיחַ הַכְּתָלִים
אֶת-הַדָּם הַקָּרוּשׁ וְאֶת-הַמֹּחַ הַנִּקְשֶׁה שֶׁל-הַחֲלָלִים.

אנשי תרבות ודאי זוכרים את הבית הראשון. אבל בעיניי החלק המזעזע והעצוב ביותר בפואמה המיתית הוא הבית השלישי. ביאליק מספר על המרתפים האפלים בהם נאנסו הנשים: "אִשָּׁה אִשָּׁה אַחַת תַּחַת שִׁבְעָה שִׁבְעָה עֲרֵלִים, הַבַּת לְעֵינֵי אִמָּהּ וְהָאֵם לְעֵינֵי בִּתָּהּ".

אחרי התיאור המזוויע ביאליק מתאר כיצד נהגו הגברים היהודים באותה שעה. זהירות, דברים קשים לפניכם:

וּרְאֵה גַּם-רְאֵה: בַּאֲפֵלַת אוֹתָהּ זָוִית, תַּחַת מְדוֹכַת מַצָּה זוֹ וּמֵאֲחוֹרֵי אוֹתָהּ חָבִית,
שָׁכְבוּ בְעָלִים, חֲתָנִים, אַחִים, הֵצִיצוּ מִן-הַחוֹרִים בְּפַרְפֵּר גְּוִיּוֹת קְדוֹשׁוֹת תַּחַת בְּשַׂר חֲמוֹרִים … נֶחֱנָקוֹת בְּטֻמְאָתָן וּמְעַלְּעוֹת דַּם צַוָּארָןּ, כְחַלֵּק אִישׁ פַּת-בָּגוֹ חִלֵּק מְתֹעָב גּוֹי בְּשָׂרָן –שָׁכְבוּ בְּבָשְׁתָּן וַיִּרְאוּ – וְלֹא נָעוּ וְלֹא זָעוּ, וְאֶת-עֵינֵיהֶם לֹא-נִקֵּרוּ וּמִדַּעְתָּם לֹא יָצָאוּ –וְאוּלַי גַּם-אִישׁ לְנַפְשׁוֹ אָז הִתְפַּלֵּל בִּלְבָבוֹ:
רִבּוֹנוֹ שֶׁל-עוֹלָם, עֲשֵׂה נֵס – וְאֵלַי הָרָעָה לֹא-תָבֹא".

לא נעו ולא זעו… מתחבאים…

ואז, אחרי שהסיוט נגמר, כותב ביאליק:

"וְהֵגִיחוּ בַעֲלֵיהֶן מֵחוֹרָם וְרָצוּ בֵית-אֱלֹהִים וּבֵרְכוּ עַל-הַנִּסִּים שֵׁם אֵל יִשְׁעָם וּמִשְׂגַּבָּם; וְהַכֹּהֲנִים שֶׁבָּהֶם יֵצְאוּ וְיִשְׁאֲלוּ אֶת רַבָּם:"רַבִּי! אִשְׁתִּי מָה הִיא? מֻתֶּרֶת אוֹ אֲסוּרָה?"

כשקוראים את התיאור הנורא של הפסיביות, אימת הגברים הצופים בחילול נשיהם ובנותיהן ורצים לבית-כנסת כדי לשאול את הרב עם הנשים מותרות להם, אפשר להבין מדוע הציונות נזקקה לדמויות כמו בר-כוכבא.

מרד מוצדק ומוצלח

אין מחלוקת על תוצאות המרד – חורבן, קטל המוני וגזרות איומות.

אולם אסור לנו לשפוט את המרד מתוך הפרספקטיבה שלנו, המתעלמת ממציאות חייהם. מרד בר-כוכבא לא נולד בחלל ריק אלא תחת שלטון קלגסי רומי. הקיסר אדריאנוס הקים בירושלים עיר אלילית, "אליה קפיטולינה", וגזר על המילה. מנקודת המבט של העם, אימפריה זרה ביקשה לכפות את תרבותה, אורחות חייה ומיסיה על שבט עתיק שאמונתו וחירותו היו תכלית חייו. עַם צרוב-כשלון המרד הגדול בשנת 70, אך גם עם החי בצל זיכרון העצמאות שהשיגו החשמונאים שלוש-מאות שנה קודם לכן בניצחון על האימפריה היוונית.

בניגוד למרד הגדול, הפעם היהודים התכוננו היטב. ובניגוד לשנת 70, אי-אפשר להאשים אותם בשנאת חינם ופלגנות. ההכנות למרד נמשכו זמן מה והעיתוי לפריצתו היה מתוכנן. לא גחמה משיחית אלא מהלך מדוד ומאורגן של מלחמת שחרור לאומי שזכה לתמיכת רוב העם והנהגתו הרוחנית.

שלוש שנים החזיקו אבותינו מעמד מול כוח אדיר שמנה אחד עשר לגיונות, שליש ממצבת הצבא הרומי. שלושה לגיונות רומים הושמדו. ולימים כשהקיסר אדריאנוס דיווח על המרד לסנאט, הוא נמנע מלנקוט בלשון המקובלת "אם לכם ולבניכם שלום, טוב הדבר, שכן גם לקיסר ולצבאותיו שלום". לקיסר ולצבאותיו לא היה שלום, הרומאים ספגו אבדות קשות. לשם השוואה, את המרד הגדול דיכאו הרומאים באמצעות ארבעה לגיונות. מרתק להעריך כיצד היה מסתיים המרד הגדול לו הנהיג אותו מצביא מבריק וכריזמטי כבר-כוכבא.

למרות תוצאות המרד החמורות, הישוב היהודי הצליח להשתקם. הדמוגרפיה בארץ-ישראל השתנתה לרעה במאות השנים שלאחר מרד בר-כוכבא, מן הסתם גם בגלל אובדן התשוקה לחירות וריבונות ארצית. ולו היה העם נכנע, מוותר על ברית המילה ומשלים עם התרבות השלטת, אולי היה נטמע כשם שנטמעו עמים רבים תחת השלטון הרומי. אלא שבין השאר הזכיר לעם היהודי אותו מרד בר-כוכבא שנכשל, שיש דברים שנלחמים עליהם גם עד המוות, דברים שאי-אפשר למדוד בחשבון תועלת פשטני של נצחון והפסד. וזו, אחרי הכל, משמעותה של גבורה.