האמת שמאחורי תנועת החרם הבינלאומי על ישראל

מזה כשנתיים וחצי שאני פעילה בתא התל-אביבי של תנועת 'אם תרצו'. כאקטיביסטית ציונית למודת קרבות והפגנות, אני מוכרחה להודות שכאשר ביקשו ממני לסקר כנס המתקיים באוניברסיטת תל-אביב בנושא החרם נגד ישראל (יום ד', 14.5), ציפיתי למשהו שונה לחלוטין. בדרכי כבר אזרתי את כוחותיי הנפשיים כדי להתמודד, פעם נוספת, עם מטח הכפשות של דוברים משולהבים, שיזעקו על עוולות הכיבוש והפשעים של המשטר הציוני, השודד את הפלסטיני האומלל והמקופח.

מי שמכיר את הכנסים המתקיימים בדרך כלל באוניברסיטת תל אביב, יודע שלא בי האשם –  כמו במדינות רבות במערב, גם במחוזות האקדמיה הישראלית כנסים אנטי-ציוניים, וביניהם של תנועת ה-BDS) Boycott, Divestment and Sanctions – חרם, הימנעות מהשקעות, ועיצומים), אינם מחזה נדיר. אך כאשר הגעתי לבסוף למקום וראשון הנואמים פתח את דבריו, חיש מהר החשש פג ורוחות הקרב חלפו והתחלפו בסקרנות.

תנועות החרם – האנטישמיות החדשה

המרצה הראשון ואורח הכבוד של הכנס ד"ר קנת ל. מרכוס, נשיא מרכז לואיס ד. ברנדייס לזכויות אדם על-פי חוק בוושינגטון ומנהל לשעבר של הוועדה האמריקנית לזכויות אזרח, פתח וקבע כי בתנועות ה-BDS ישנם יסודות אנטישמיים. הוא הדגיש את הצביעות והדו-פרצופיות של ארגוני החרמות נגד ישראל, והסביר כי מתוך כך ניתן לזהות את המוטיבים האנטישמיים הטבועים בהם.

בתחילת דבריו התייחס מרכוס לניסיונות המחרימים להסיט את הדיון מנקודה זו ולטשטש את האמת בטענות שווא:

כאשר אתה מאשים מישהו באנטישמיות, אתה מסתכן בקרב השמצות. יאשימו אותך בכך שאתה מסיט את הדיון – לדוגמה, יגידו לך שאתה מסיט את תשומת הלב מתהליך השלום; יגידו לך שאתה עוסק בהסתה, בהשמצה. בארצות-הברית יש תיקים משפטיים רבים העוסקים בשאלה מהי אנטישמיות, אך בכולם מטרת הדיון אינה לקבוע האם הנאשם באנטישמיות אכן אנטישמי או לא; מטרתם לקבוע האם אפשר להרשיע את מי שהאשים את האחר באנטישמיות בהוצאת דיבה. למרות זאת, אני מאמין שחשוב לדון בשאלה האם ישנה אנטישמיות בתנועה הזו.

כיצד מזהים את האנטישמיות? מרכוס השתמש במבחן המפורסם של נתן שרנסקי – 3D Test of Anti-Semitism. על-פי שרנסקי, כדי לחשוף את גילויה של האנטישמיות החדשה עלינו לבחון שלושה ממדים: דמוניזציה, מוסר כפול (Double standards) ודה-לגיטימציה. במידה ומוצאים אחד או יותר משלושת הממדים הללו – הרי שמדובר באנטישמיות חדשה. שיטה זו פותחה כדי לחשוף גם גילויי "אנטישמיות רכה", כזו שקשה יותר לזהות במבט ראשון.

על-פי התאוריה הזו, אמר מרכוס, ניתן להבחין בבירור כי "בדרך כלל, מי שמבקש להחרים את ישראל לא מבקש להחרים ארצות אחרות. כאשר שואלים אותם מדוע, הם עונים: "נו, צריך להתחיל מאיפה-שהוא…". אולם השימוש בשפה מכובסת אינו מבטל את המניע הברור: "זה מוסר כפול לכל דבר ועניין. בנוסף, רבים מפעילי תנועת ה-BDS מתנגדים ל"נורמאליזציה של ישראל" – כלומר, מתנגדים לקבלתה של ישראל כלגיטימית ולהשלמה עם קיומה. זוהי דה-לגיטימציה מובהקת", קבע מרכוס.

מוחמד א-דורה: "פצצת האטום של הלוחמה הקוגנטיבית"

את הכנס, שנערך תחת הכותרת "החרם נגד ישראל: בקמפוס ומעבר", הפיק ארגון 'מוניטור האקדמיה הישראלית' – ארגון שמטרתו לחשוף פעילות אנטי-ציונית של אנשי אקדמיה ישראלים, בארץ ומחוצה לה. הארגון מפיץ את כתביהם של אקדמאים שמאלנים-רדיקלים בולטים כגון פרופ' אילן פפה, פרופ' יהודה שנהב, פרופ' שלמה זנד ועוד – בעברית ובאנגלית – וחושף את ההשלכות ההרסניות של פעילותם הפוליטית ושל התבטאויותיהם הקיצוניות והשקריות. אנשי הארגון עובדים קשה מאד על מנת להגן על החופש האקדמי של סטודנטים ואנשי סגל כאחד, וכן נלחמים בתעמולה פוליטית של מרצים המנצלים את מעמדם על מנת להטיף ולהסית.

לצערי, עד קיומו של הכנס הזה לא שמעתי על ארגון זה, ולא הכרתי את פועלו ומטרותיו. בעיני, עצם קיומו של כנס אקדמי המכריז מלחמה על תנועת ה-BDS באוניברסיטת תל-אביב הוא בעל חשיבות גדולה מאין כמוה. וכמו דבריו של ד"ר מרכוס, גם שאר הנואמים בכנס לא אכזבו, והותירו את הקהל מרותק.

מי שעסק בממד השלישי של מבחן שרנסקי – הדמוניזציה – היה פרופ' ריצ'ארד אלן לנדס, היסטוריון וסופר אמריקני, המכהן כיום כפרופסור חבר בחוג להיסטוריה באוניברסיטת בוסטון. "עיתונות קטלנית ומלחמה קוגניטיבית מטרתן להשיג כניעה ללא קרב", אמר, "על-ידי כך שהן מעוררות שנאה יוקדת ורצון לנקום". לדידו של לנדס, הסילוף והחד-צדדיות של התקשורת העולמית בכל הנוגע לסיקור האירועים בישראל היא לא פחות ממתקפת ג'יהאד הסברתית:

כאשר עיתונאים זרים, מערביים, מאמצים נרטיבים הרסניים ומדווחים עליהם כעל חדשות –  זוהי עיתונות קטלנית. לדוגמא, פרשת מוחמד א-דורה. הנרטיב שמתאר מצב בו ילד בן שתיים-עשרה נרצח בכוונה תחילה, בדם קר ובאכזריות על-ידי חיילים ישראלים – זו פצצת האטום של הלוחמה הקוגניטיבית, והתקשורת המערבית פותחת את הדלת לנרטיב הזה. אנו מפסידים במלחמה הזו כי אנחנו לא מתייחסים אליה כאל מלחמת ג'יהאד, וכי תקפו אותנו בחזית זו מבלי שהיינו ערוכים לכך.

בחסות האקדמיה, במימון העמותות: לוחמה מסוג שלא הכרנו

זווית נוספת של המאבק הציגה אופירה סליקטר, פרופסור למדע המדינה בגראץ קולג', פילדלפיה, וראש המחלקה לאסטרטגיה ומודיעין באגודה ללימודי המזרח-התיכון ואפריקה. את תנועת ה-BDS מגדירה פרופ' סליקטר כחלק מאסטרטגיה שנקראת סכסוך א-סימטרי רך (SAC – Soft Asymmetric Conflict).

סכסוך מעין זה מתקיים בין שני צדדים א-סימטריים, כאשר הצד החלש מבחינה צבאית פונה לחזית אחרת – לכאורה "רכה" יותר: החזית הטכנולוגית. "SAC זוהי אסטרטגיית מאבק במדינה בדרכים שאינן צבאיות או אלימות, על-מנת להשיג מטרות מסוימות", הסבירה פרופ' סליקטר. "קשה מאד לנתח אותו, שכן הוא מושג חברתי הכולל רשתות רבות, קבוצות חברתיות שמתפרקות ומתחברות כל הזמן, וזה אתגר אפילו להבין מי עומדים מאחורי כל זה".

עם זאת, הדגישה סליקטר שני מוקדים עיקריים:

הבעיה הראשונה היא הפרדיגמה האקדמית. אם פרופ' אדוארד סעיד [פרופ' ממוצא פלסטיני, מחבר הספר המפורסם 'אוריינטליזם' – ח.ד] לא היה קובע שאנחנו קולוניאליסטים – איש לא היה מחשיב אותנו לקולוניאליסטים. פרופ' שלמה זנד כתב ספר ידוע לשמצה, בשם 'מתי ואיך הומצא העם היהודי?'. אם הוא היה מפרסם את הספר הזה כאשר הוא עדיין היה פקיד בדואר, כולם היו קוראים לזה גיבוב של שטויות, או לא מתייחסים לזה כלל; הספר שלו הפך פופולארי כי הוא פרופ' באוניברסיטת תל-אביב, כלומר, ממומן מכספי משלם המסים הישראלי, וזה נותן לו לגיטימציה.

הבעיה השנייה היא קיומן של עמותות רבות, ואף קואליציות של כמה עמותות שחוברות לפעילות משותפת, ועוסקות במימון ה-BDS ובתמיכה בו. כולם מכירים את 'הקרן החדשה לישראל' ומדברים עליה, אבל התקציב שלה הוא רק טיפה בים. קיימות עמותות שמזרימות סכומי כסף גדולים הרבה יותר, ואיש לא יכיר אותן. זה נובע מהזנחה, מחוסר טיפול, מחוסר התעניינות. אנשים פשוט לא מכירים. אם היינו מתלוננים על טרור, היו מחבקים אותנו; אבל כאשר אנו מתלוננים על SAC – לא מקשיבים לנו.

"לא נוכל להתמודד עם ה-SAC בעצמינו, כפרטים," סיכמה פרופ' סליקטר. לטענתה "צריך מאמץ ממשלתי לשם כך, וזה פשוט לא קורה. אם נסתכל על המאמרים שנכתבים בנושא, 75% מהם עוסקים באמירה שה-BDS הוא אנטישמי, שזוהי הצהרה נורמאטיבית הדורשת ניתוח אמפירי- ולשם ביצועו נדרש מאמץ ממשלתי".

המוסר הכפול של שיח זכויות האדם

אחרון דיבר בן-דרור ימיני, פובליציסט ועיתונאי הכותב כיום ב"ידיעות אחרונות". ימיני לא שלל באופן קטגורי את השימוש בחרם, וטען כי "חרם הוא כלי מוצדק, כאשר יש לו סיבות טובות. החרם על דרום אפריקה היה מוצדק. אנחנו שמחים שיש היום חרם על איראן, ומפחדים מהסרת הסנקציות – ובצדק. אין להילחם בחרם כחרם, שכן הוא כלי לגיטימי. אלא שיש להסביר מדוע החרם על ישראל אינו מוצדק".

ימיני הדגיש את העובדה ש"לא צריך להיות אנטישמי על מנת להצטרף לתנועת ה-BDS, בכלל לא". לטענתו, סטודנטים רבים בארצות-הברית נשבים בשיח של זכויות, בו יש "כובש-מדכא" אל מול "נכבש מדוכא". זוהי צורת שיח שהם כבר מורגלים אליה, מה שהופך את השכנוע לעניין קל:

מדברים אליהם בשפה אליה הם מוכנים. מדברים על תיקון עולם, על עולם ללא עוני וללא כיבוש. מטרות נאצלות, נעלות. למעשה, אני מצדיע לסטודנטים שלא נשבים בשיח הזה… אני מדבר על שקרים. החטא הקדמון של הטיהור האתני. החטא הנמשך של ביצוע פשעים ללא הפסקה. ג'נוסייד, ג'נוסייד וג'נוסייד, כמו שטיפת מוח. כשכל זה עטוף בשיח של זכויות אדם, מקבלים את 'שוברים שתיקה', את 'בצלם' ואת 'הלל' – שהסטודנטים המשתייכים לה הם שמייצגים את תנועת ה-BDS באוניברסיטת קליפורניה שבברקלי.

בנוסף, גם ימיני התעכב על תפקידה של התקשורת בליבוי הלהבות. הוא ציין דוגמאות רבות לשקרים מוחלטים שקיבלו במה בתקשורת הישראלית והמערבית. כך למשל, מקרה "נוהל חמור", בו פורסם בעיתון 'הארץ' על-ידי גדעון לוי כי חיילי מג"ב קשרו פלסטיני לחמור, שילחו את החמור לדרכו וכך בעצם דנו את הפלסטיני למוות בייסורים. ניצולי שואה רבים כתבו בתגובה לאותו פרסום מכתבים מזועזעים, קורעי לב, ולא היה כלי תקשורת מרכזי באירופה ובארצות-הברית שלא הפיץ את הסיפור. אלא שהייתה אתו בעיה אחת: הוא לא התרחש מעולם.

המוסר הכפול הטמון בשיח זכויות האדם בימינו, פרט ימיני, הוא בעיה ידועה ורווחת בקמפוסים במערב. וכאשר הוא מעורב בדמגוגיה ובסילוף העובדות ההיסטוריות, מצליחות תנועות ה-BDS ליצור לעצמן מינוף ולצבור קהל אוהד:

בשנים האחרונות, מחלקים בקמפוסים שונים באירופה ובארה"ב 'צווי פינוי' במעונות הסטודנטים, לכאורה על מנת להעביר את החוויה של הגירוש. אנחנו צריכים לזכור כי טרנספר היה נורמה. נורמה נוראית ומגונה, אבל נורמה. צ'רצ'יל – ועוד אנשים רבים – האמינו כי הטרנספר הוא השיטה הטובה ביותר לפתרון בעיות. היה גם גירוש. הייתה נכבה ערבית. אבל הייתה גם נכבה יהודית – מאות אלפי יהודי ערב גורשו מבתיהם. למעשה, ניתן להגיד כי הייתה נכבה גלובלית – חמישים ושניים מיליון איש גורשו מבתיהם לשם יצירת מדינות לאום. אז מה, בשם אלוהים, אתם רוצים מישראל?… מחריד לראות איך השקר הגדול של היטלר – "היהודי הוא סכנה לאנושות" – חוזר בשיח זכויות האדם. כיום הטענה היא כי ישראל היא מקור האלימות הגדול בעולם, ולכן היא מהווה סכנה לשלום העולמי. אלא ש99.99% ממקרי האלימות בעולם כלל אינם קשורים לישראל. סטטיסטית, התרומה של ישראל לאלימות בעולם פשוט אפסית.

דע מה שתשיב

מהכנס יצאתי בתחושות מעורבות. מחד, באופן אישי אני תומכת גדולה של חופש הביטוי, גם של אנשים שבעיניי מייצגים עמדות שאינן מוסריות ואף מתבססות על הנחות שקריות לחלוטין. עם זאת, ניצול של חופש הביטוי לשם הסתה ופגיעה באופייה הדמוקרטי או היהודי של מדינת ישראל – הוא-הוא אחת הסכנות הגדולות ביותר העומדות כיום בפני חופש הביטוי, וניתן לראות זאת באקדמיה בבירור רב.

אין מנוס אפוא מלהשיב מלחמה. אך לא על ידי השתקה, גידופים או אלימות, חלילה, אלא על-ידי חשיפת האמת, פרסום העובדות, ומתן מענה מפורט ומנוסח היטב לכל שקריהם של המלעיזים, שמטרתם השמטת הקרקע מתחת לרגליה של התנועה הציונית.