האם נתניהו מעוניין בביטול הנשיאות בגלל סכסוך עם ח"כ ריבלין? או שכן או שלא, מה שבטוח – זה לא הופך את הרעיון לפסול.
בימים האחרונים עלתה לזירה הציבורית הצעת חוק חדשה-ישנה לביטול מוסד הנשיאות. הדיון אודות הצורך בקיומו של מוסד הנשיאות הוא ריטואל שפוקד אותנו עם תום כהונתו של כל נשיא, כשהטיעונים כבר ידועים ומוכרים. התומכים במהלך מזכירים את עלויות מוסד הנשיאות לכיס הישראלי (כ-62 מיליון ש"ח בשנת 2012), והמתנגדים מזכירים כי ישראל משקיעה סכומים לא מבוטלים גם על טקסים ודגלים שערכם סמלי בלבד. התומכים מזכירים את פרשת קצב ואת אשת הנשיא קציר שהורתה לשלוח 3,000 עותקים של 'פלייבוי' לחיילים במלחמת יום כיפור, והמתנגדים מזכירים את מעמדו של הנשיא פרס בעולם ואת חשיבות מוסד הנשיאות כגורם מאחד בחברה.
אלא שלצד הדיון הענייני בדבר חיוניותו של מוסד הנשיאות, עולות בפי המתנגדים לחוק גם טענות מסוג שונה – טענות פרוצדורליות. הטענות הללו מתמקדות באופן הליך קידומו של החוק המוצע, במקום בתוכנו; כך, במנותק מהשאלה האם הצעת החוק טובה או לא כשלעצמה, יש לדעתם להתנגד לה בגלל הדרך ה"קלוקלת" שבה היא מקודמת. אולם, התנגדות שכזו מייצגת גישה טהרנית המתעלמת מהמציאות הפוליטית.
אז על מה מדובר?
טענה ראשונה: לא משנים את כללי המשחק תוך כדי המשחק
טענה זו קובלת על אופיה ה"אד-הוקי" של הצעת החוק לביטול מוסד הנשיאות. לכאורה, טענה משכנעת שמנסה לפתור בעיה אמיתית. הרי כולנו היינו רוצים לראות את חברי הכנסת מקדישים זמן ומחשבה מעמיקה לחקיקה מתונה וצופה פני עתיד, ולא מגיבים בחטף לכותרות היום. אך האם התנגדות לחוק אך ורק מהיותו "תלוי כותרות" ואף פופוליסטי תעודד חקיקה רצינית יותר? התשובה היא לא. לא רק שההתנגדות לא תקדם חקיקה איכותית יותר, היא גם עשויה לקבור לשווא הצעת חוק טובה ורצויה. מדוע? מפני שאלו הם כללי המשחק, הכופים על השחקנים-מחוקקים להגיש הצעות חוק נקודתיות.
הצעות חוק פרטיות, כמו זו שאנו עוסקים בה, הן פרי מאמציהם של חברי הכנסת לשנות את המצב החוקי הקיים בהתאם לרצונם האישי ולרצון בוחריהם. כלי התקשורת מהווים מרכיב חשוב בהליך החקיקה הזה, בהיותם כלי תיווך בין חבר הכנסת לשולחיו: הם מסמנים לו מהם הנושאים שמעניינים את הציבור באותה נקודת זמן, והוא מגיב לסדר היום הציבורי. הציבור מצדו, מתוודע להצעת החקיקה של חבר הכנסת דרך הכותרת של יום המחרת.
האופי ה"אימפולסיבי" של הליך החקיקה נוצר אפוא ממשולש הציבור-תקשורת-פרלמנט. חברי הכנסת אינם מנותקים, והם מחוקקים בדקה ה-90 כתגובה לדיון הציבורי. אגב, מרגע שהצעת החוק קיבלה כותרת בעיתון, חבר הכנסת השיג את שלו ו"קרץ" לקהל הבוחרים שלו שהוא דואג לענייניהם. במערך התמריצים הנתון, העברה או פסילה של הצעת חוק לא באמת תשנה את התמונה.
טענה שנייה: מניעים אישיים פסולים
הטענה השנייה שמעלים המתנגדים לביטול מוסד הנשיאות היא האמוציות הפרסונליות שעומדות ברקע החקיקה. לטענתם, הצעת החוק פסולה שכן היא מקודמת כדי לפגוע במועמד ספציפי – ח"כ רובי ריבלין, שיחסיו עם ראש הממשלה נתניהו מעורערים. [מהצד השני, מצביעים תומכי החקיקה על הפרסונליות הפסולה שבניסיון למנות את סילבן שלום לנשיא. שלום מחזיק במספר תפקידים בכירים, ומעבר שלו למשכן הנשיא "ישחרר לחץ" בשורות הממתינים למינוי].
בדומה לטענת "הדקה ה-90", גם קובלנה זו מעוררת סימפטיה רבה: מי לא רוצה שחברי הכנסת שלנו יחוקקו מתוך ראיית האינטרס הכללי, במקום ממניעים אישיים פסולים? אך גם כאן, דרושה נאיביות גדולה כדי לחשוב שמערך התמריצים ישתנה.
כל דבר חוק שעובר בפרלמנט הוא תולדה של קואליציה מקומית והשקה של אינטרסים שונים ומגוונים. חלק תומכים בחוק כי הוא משרת אידאל מסוים, אחרים תומכים בו כי הוא יועיל להם באופן אישי, ויש התומכים בו כחלק מ"קח ותן" פוליטי – אני אתמוך היום בהצעה שלך, ומחר אתה תתמוך בשלי. נעים או לא, זוהי דרכה של פוליטיקה. כל עוד האינטרס האישי של חבר הכנסת נקי משחיתות ואיננו מנוגד לחוק, אין בכך כל בעיה. פעמים רבות, האינטרס האישי של חבר הכנסת מתלכד גם עם האינטרס הציבורי.
תמיד יש מקום לשיפור
יש לזכור שהדמוקרטיה, כמו הקפיטליזם, הן שיטות מוצלחות כל כך ולו מפני שהשכילו להתאים ולמזג בין האינטרס האישי לאינטרס הציבורי. הקפיטליזם רותם את רצונו של האדם להתעשר לצרכיה של החברה, וכך הוא מייצר עבורה את המוצרים שהיא זקוקה להם מתוך תשוקה "אנוכית" להרוויח כסף; והדמוקרטיה הייצוגית רותמת את רצונו של האדם בשררה לרצונותיהם של האזרחים. כדי להיבחר ולהגשים את מאווייו, הוא ייאלץ למלא את רצון בוחריו.
במקום לפסול הצעות חוק נקודתיות, רצוי ללטש ולחזק את מנגנון התאמת האינטרס האישי של הנציג לאינטרס הציבורי. אכיפה חמורה נגד שחיתות והגברת השקיפות השלטונית, למשל, יהיו בגדר התחלה טובה. וכמובן, חברה אזרחית תוססת ובעלת מודעות פוליטית גבוהה תסייע גם היא בחילוץ החקיקה מהפופוליזם של כותרות העיתונים, ותעביר את הדיון למחוזות מעמיקים ובוגרים יותר.
