נטורי מרצא ומלחמתם במחיצה

ביום העצמאות האחרון נערכה ברעננה תפילה המונית ברחובה של עיר • אף על-פי שמשתתפי התפילה הגיעו מרצונם החופשי, ההפרדה המגדרית עוררה את חמתם של אנשי מרצ • הרב חיים נבון תמה על הליברלים שיאבקו על חירות הפרט לחיות את חייו כמו שהם היו רוצים

"זאת הייתה מחיצה קצרה, חצי שקופה". כך הגן חבר מועצת העיר רעננה על ההפרדה בין נשים לגברים בתפילת יום העצמאות ההמונית, שנערכה ברחבת 'יד לבנים' בעיר, לאחר שחלק מחברי סיעת מרצ בעירייה מחו על החלוקה המגדרית. האחרונים אף הודיעו שיפעלו לאסור הפרדה בין נשים לגברים במרחב הציבורי. התגובה הדתית המתנצלת לגבי אורך המחיצה ושקיפותה מראה על חוסר הבנה בסיסי לגבי הנושא הנידון. השאלה אינה עובי המחיצה, אלא רמיסת הקהילה.

אנשי מרצ נוהגים לומר שהם נגד כפייה ובעד חופש. מתברר שחלקם אולי נגד כפיית ערכים של אחרים, אך בעד כפיית הערכים שלהם. לא לוחמי חופש, אלא נטורי מרצא.

אמרו לי: גם הדתיים כופים הרבה דברים על החילונים. למשל, נישואין כדת משה וישראל. ובכן, כבר כתבתי פעמים רבות שלדעתי כדאי מבחינה דתית לאפשר נישואין אזרחיים בישראל. אבל גם הרבנים המתנגדים לכך הם לפחות עקביים, כי הם אינם מתיימרים לדבר בשם החופש. אי אפשר להניף את דגל החופש ובמקביל לרמוס אותו.

אנשי מרצ ישיבו, מן הסתם, שהם רוצים להגן על זכויותיהן של הנשים ועל החופש שלהן. אבל הנשים שבאו להשתתף בתפילה בחרו להשתתף בה, כמות שהיא. לוּ רצו, יכלו לא להשתתף בתפילה. לו רצו, יכלו גם לארגן לעצמן תפילה אחרת בסגנון שונה. רעננה עיר גדולה, ויש בה מקום לכולם. גם אנשי מרצ יכולים לשאת תפילות פומביות כרצונם לאֵלי מרצ או לאֵלותיה, כשהם מעורבבים או נפרדים או עושים פירמידה אנושית, כחפץ לבם.

על הטענה הזו יהיו שישיבו שהנשים הדתיות הבוחרות להשתתף בתפילה הנפרדת הן מנוכרות לרצונן האמיתי, וצריך לשחרר אותן מהנורמות המפלות של החברה הדתית שהן הפנימו באישיותן. הטענה הזו היא בעיניי מפתח להבנה אמיתית של שורש הדיון. פעמים רבות, הטוענים ל"חופש הפרט" אינם מצדדים בחופש במובנו הפשוט – שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה.

פעם שאלתי רב רפורמי חביב ונעים האם הוא מבקש מבני הזוג לנהוג מגבלות כלשהן בלבושם בזמן החופה. הוא השיב לי שיש רק מגבלה אחת כזו – הוא לא מסכים בשום פנים ואופן לערוך חופה כאשר הכלה עוטה הינומה. אינני רוצה לטעון בעד הינומות או נגדן, כפי שלא העליתי כל טיעון בעד הפרדה בתפילה או נגדה. אני רק רוצה להצביע על העובדה שמי שאינו מרשה לכלה לעטות הינומה מסורתית, אף שרצונה בכך, יכול לדבר בשם ה"חופש" רק אם מדובר במובן ייחודי של "חופש", מובן השונה מאוד מהשימוש הרווח של המושג הזה.

איך רוצים רעננֵי-מרצ לשחרר את נשות רעננה הדתיות משעבודן הפנימי? על-ידי שימוש בכוח הכפייה של העיר, שיאסור עליהן לקיים את מנהגיהן הקהילתיים בפומבי. זו נקודה חשובה ועקרונית. המצדדים בזכויות הפרט מנסים לחזק את שני קצות השרשרת החברתית, ולרמוס כל מה שבאמצע. הם רוצים "לשחרר" את הפרט – לעתים נגד רצונו – ולשם כך מחזקים את כוח הכפייה של המדינה. ממי צריך לשחרר את היחיד? מן המשפחה ומן הקהילה. היחיד נתפס כמשועבד (כנגד רצונו האותנטי) לנורמות של משפחתו וקהילתו, וכדי לשחרר אותו יש לרמוס את הקהילה ומנהגיה, בעזרת כפייה ממלכתית. מדובר באותה צורת חשיבה שהביאה את מועצת אירופה להמליץ למדינות היבשת לאסור על הורים למול את ילדיהם (אלא שלזכות אנשי מרצ לא עומד אפילו התירוץ של הגנה על תינוקות חסרי ישע).

שמועות עקשניות מדברות על יוזמה של משרדי הממשלה לאסור על הפרדה מגדרית בהלוויות. יש להדגיש: אין מדובר על איסור לכפות על המשפחה הפרדה מגדרית – איסור כזה ודאי מוצדק לחלוטין. אין שום סיבה שאנשי חברה קדישא יוכלו לקבוע למשפחה האם הלווייתו של יקירם תהיה נפרדת או מעורבת. אך לא על זה מדברים, אלא על איסור לבחור בהפרדה מגדרית, גם אם זהו רצון המשפחה עצמה. הממשלה, שיודעת טוב יותר מהאזרחים מה טוב בשבילם, אוסרת עליהם לקיים את מנהגיהם כרצונם. אני באופן אישי אינני חסיד של הפרדה בין גברים לנשים בהלוויות. לא כך נהוג במשפחתי. אבל אני באופן אישי גם מכיר בזה שלאחרים יש אישיות משלהם ומשפחה משלהם.

העמדה הליברלית הקיצונית מדמיינת יחידים מבודדים, הזכאים (למעשה, נידונים) לזכויות התיאורטיות שההגות הנאורה מייעדת להם. היחידים הממשיים אינם מעוניינים תמיד בזכויות התיאורטיות הללו, והם מעדיפים, מסיבותיהם שלהם, את המרקם הממשי של משפחותיהם וקהילותיהם. המאבק למען "חופש הפרט" בישראל הוא לעתים קרובות העדפת החופש התיאורטי על פני החופש המעשי. כלומר: איסור על אנשים ונשים לנהוג כרצונם, איסור המוטל עליהם מכוח הרעיונות הנאורים של כמה פילוסופים מתוחכמים (ברובם הגדול, למרבה הפרדוקס, גברים לבנים מתים). כדי לכפות על נשים וגברים ממשיים את החופש התיאורטי הזה, שהם לא תמיד מעוניינים בו, מנצלים את כוח הכפייה של המדינה, במטרה לרסק את הקהילות והמשפחות ואת מנהגיהן.

חופש הוא ערך חשוב. כל אדם זכאי לחופש לנהוג כמנהגים המקובלים עליו. הוא זכאי גם לחופש לעזוב את קהילתו, ואפילו את משפחתו, אם מנהגיהן אינם מקובלים עליו. אם אדם מרגיש שהקהילה שלו חונקת אותו, הוא בדרך כלל יחפש או ייצור לעצמו קהילה חדשה, שהרי זהות קהילתית היא רובד בסיסי בזהותו של היחיד. אם המכנסיים שלי לוחצות מדי על המותניים, אני מחליף מכנסיים, ולא מנסה לאסור בחוק על לבישת בגדים. ואם המכנסיים של מישהו אחר נראים לי צרים מדי, אני פשוט מושך בכתפיי ואומר לעצמי שזה העסק שלו.