אדישות משתקת: אוקראינה זקוקה ללאומיות

במחוזות רבים הפכה הלאומיות למילה גסה, תפיסה פרימיטיבית שדרדרה משטרים רבים לתהומות אפלים במהלך המאה ה-20 • אולם גישה זו מתעלמת מחלקים שלמים בהיסטוריה, המוכיחים כי הדמוקרטיה כושלת כאשר אזרחים אינם מאמינים שראוי להילחם עבור המדינה שלהם • אן אפלבאום יצאה למסע בעקבות גילגוליה של הלאומיות המזרח אירופית וגילתה מהו המחסום העיקרי העומד בפני שיקומה של אוקראינה – האדישות המשתקת והעדר ההשראה 

הבה נעשה ניסוי – עצמו את עיניכם, חזרו על המילים "לאומן אוקראיני" ודמיינו את דמותו. רוב הסיכויים שהתוצאה היא גבר, כנראה מזוקן, אולי עם ראש מגולח ושפם שצונח כלפי מטה. ייתכן שהוא יהיה לבוש במדים שחורים או בג'קט מעור, וינעל מגפיים. לחלופין, או במקביל, מה שעלה בדמיונכם הוא סוג של אנטישמי או רוצח כפרי-פולני.

כמו כל סטראוטיפ אחר, הסטראוטיפ הזה קשור לעובדות היסטוריות מסוימות. לפני שני דורות, בהיותם לכודים בין שתיים מהדיקטטורות הרצחניות ביותר בהיסטוריה, היו האוקראינים משתפי-פעולה של הנאצים נגד ברית המועצות. חלקם השתתפו ברצח המוני של פולנים, וחלקם השתתפו ברצח ההמוני של היהודים.

אך הדימוי החמור הזה משמיט מספר עובדות היסטוריות. הוא משמיט קבוצה אחרת, ידועה פחות לשמצה, של אוקראינים מסורים לארצם, אלה שבארץ בעלת גיאוגרפיה מבורכת יותר היו עשויים להפוך לג'וזפה גריבלדי, שנדור פטפי או תומס ג'פרסון של המדינה האוקראינית המודרנית. הוא משמיט את הלאומן הנאור מיכאילו הרושבסקי, לדוגמה, שכתב את ספרי ההסטוריה הראשונים של אוקראינה ושירת כיושב-ראש הפרלמנט העצמאי קצר הימים בשנים 1917 ו-1918, לפני תבוסתה של אוקראינה וסיפוחה אל ברית-המועצות.

מעל הכל, הוא משמיט את הסיפור על מה שקרה לרוב רובם של האוקראינים הלאומיים במאה ה-20: הם הפכו לקרבנות בולטים של טיהורים, הרעבות מלאכותיות והגליות. בין שלושה לחמישה מיליון כפריים אוקראינים הורעבו בכוונה תחילה בשנים 1932 ו-1933 כיוון שיוסף סטאלין חשש מהעוצמה של לאומיות כפרית. אחרי שהם חוסלו, רוסים, שהוגלו מאזורים אחרים בברית-המועצות, נשלחו לפעמים להתגורר בכפרים הריקים שלהם כדי להשלים את התהליך של רצח עם מבחינה תרבותית. מאסרים של אנשים שהמדינה העריכה שהם "אוקראינים מדי" נמשכו עד שנות ה-1980.

אדישות משתקת

עד 1990, כתוצאה מהתפוררותה הקרבה של ברית-המועצות נשטפה אוקראינה בתהלוכות של נציונליסטים מהזן הקשה, אך הייתה בעצם אומה מלאה אנשים חסרי זהות לאומית כלשהי. באותה שנה, ביליתי מספר ימים בלבוב, שבמערב אוקראינה, ומשם דיווחתי על תנועת העצמאות בתחילת דרכה. בתי מלון היו נדירים, ולכן לנתי בדירה של שני מוזיקאים בגיל העמידה, ולאדק ואירינה. באותה תקופה לא כתבתי אודותיהם בכלל, אבל כעת אני מבינה שהאפאתיה שלהם והציניות שהפגינו בקשר לאוקראינה עצמאית היו בעלי משמעות לא פחותה מהוויכוחים הסוערים שערכו באותם ימים נציונליסטים מניפי דגלים בכיכר המרכזית של לבוב.

את ולאדק הכרתי דרך בן דודו בוורשה. הוא הגיע מכפר אוקראיני, וניגן על אקורדיון בלהקת מחולות "עממית" סובייטית, אך למעשה לאדק היה חצי-פולני – הוא דיבר פולנית ונקרא בשם פולני. אשתו, אירינה, הייתה יהודיה ושפת-האם שלה הייתה רוסית. הם נולדו במקומות שונים וכמו אזרחים סובייטים רבים אחרים, גם הם התגלגלו ללבוב ביד המקרה. שניהם לא חיבבו את הקומוניזם הסובייטי, ונמאס להם מהחיים בלבוב, עיר שבאותה תקופה היו בה מים זורמים רק במשך שעות ספורות ביממה.

אך גם לא היו להם תקוות גדולות לגבי מדינת אוקראינה. ולאדק אמר לי שהוא אינו רוצה ש"אנשים חדשים" כלשהם יגיעו לשלטון, כי הם יגיעו "רעבים" ויזדקקו לכסף מהיר ולשוחד בסכומים גבוהים. עדיף להשאיר על כנם את הפוליטיקאים הישנים, אמר, הם כבר גנבו את מה שנזקקו לו. כשמפגינים הפילו את הפסל של לנין בחזית בית האופרה – וחשפו שהוא נבנה על-גבי מצבות ישנות של יהודים – הם הגיבו באדישות. "פשוט יבנו פסל נוסף ל"גיבור" אחר על מצבות הקברים של מישהו אחר", אמרה לי אירינה.

עוד באותה תקופה החלו להופיע בעיתונות המערבית מאמרים רציניים, שהזהירו נגד סכנות הלאומנות באוקראינה: אותו סטריאוטיפ עוצמתי – גברים במדים שחורים, סיסמאות אנטישמיות – היה כבר רווח בתפוצה מלאה. אך במבט לאחור הכותבים של אותם המאמרים טעו במושא החששות שלהם. כי מה שהיה באמת חסר לולאדק, לאירינה ולמרבית האוקראינים, אז ומאוחר יותר, היה לאומיות; או פטריוטיות, רוח ציבורית, נאמנות לאומית, מסירות לאומית, תהא המילה אשר תהא. בכולן הכוונה היא לתחושה שיש משהו מיוחד וייחודי באוקראינה, התחושה ששווה להלחם עבור אוקראינה.

למרות ששניהם חיו את כל חייהם באוקראינה, בני הזוג שארחו אותי לא חשו קשר כלשהו כלפי מדינת אוקראינה שעמדה להיוולד; שניהם לא חשו תחושה כלשהי של אחריות כלפי ממשלת אוקראינה החדשה, ובהחלט הם לא חשו שום קשר מיוחד שקושר אותם עם אוקראינים אחרים. בכך, הם היו דמו למרבית האנשים בעולם הפוסט-סובייטי: בלרוסים, קזחים, ואפילו הרוסים עצמם לא חשו נאמנות כלשהי כלפי ארצותיהם "החדשות", או כלפי בני ארצם החדשים. כשברית-המועצות התפוררה, אנשים אלה מצאו עצמם פתאום כאזרחים של ישויות שלא היו קיימות במשך עשורים רבים, אם בכלל. שלא כמו פולנים או אסטונים, הם לא חשו שום גאווה עקב כך שהשיגו או השיגו מחדש ריבונות לאומית, הם חשו רק בלבול.

אוקראינה המודרנית: מודל של כישלון

אך כאשר לא קיימת תחושה נרחבת של נאמנות לאומית, ואין רוח של מסירות לענייני הציבור, היה קשה להגיע לתפקוד ראוי של הדמוקרטיה. הסתבר שולאדק צדק: האנשים שהגיעו בסופו של דבר להנהגה של אוקראינה החדשה נכשלו בבניית המוסדות האוקראינים. במקום זאת, הם בנו את העושר הפרטי שלהם עצמם. שני המנהיגים הראשונים של אוקראינה היו קומוניסטים לשעבר שניהלו הפרטה מושחתת וכאוטית עוד יותר מזו שהתנהלה ברוסיה. המנהיגים שבאו בעקבות המהפכה הכתומה ב-2005-2004 התבררו כמי שלא היו טובים מהם. הם הותירו אחריהם מדינה חלשה, מה שאפשר ליורשם, הנשיא המודח ינוקוביץ', לפרק תוך ארבע שנים את צבאה של אוקראינה, את המשטרה שלה, את שירות המיסים של המדינה ועוד גופים רבים, תוך שהוא מגדיל את ההון האישי של משפחתו. האוליגרכים של אוקראינה – המוטבים האמיתיים של שני עשורי העצמאות – גם הם אינם בהכרח חשים נאמנות כלשהי כלפי בני ארצם. חלקם בחרו להזדהות עם "אוקראינה" או עם "אירופה" בסכסוך הנוכחי, אבל אחרים יזדהו עם "רוסיה". להחלטותיהם אין זיקה כלשהי לרווחתם של אוקראינים רגילים.

במזרח אוקראינה, התוצאה גלויה לעיני כל. מחוזות דונייצק, סלבנסק, קרמטורסק – כולן נראות כארץ שבה אין לאומיות בפועל: מושחתות, לוקות באנרכיה, ומלאות "אספסופים-להשכיר" ושכירי-חרב. ברובם, הגברים בכובעי גרב המכסים את פניהם, שתקפו את מוסדות השלטון האוקראינים בהנהגת חיילי קומנדו רוסיים, אינם בעלי אוריינטציה לאומית: הם אנשים המוכנים לעמוד לפקודת המרבה במחיר, ויהיה זה כוח פוליטי זה או אחר. ולמרות שהם מיעוט מבוטל, הרוב אינו מתקומם נגדם; להיפך – הרוב משקיף על הקרב בפסיביות, ולכאורה מוכן לקבל איזו ממשלה שתתקבל, ללא קשר לצביונה. כמו חברי בלבוב, אלה הם אנשים המתגוררים במקומות מגוריהם מסיבות אקראיות, שהוריהם או סביהם הגיעו לשם בגלל גחמה של ביורוקרט סובייטי, ושאין להם קשר כלשהו לאומה או למדינה כלשהי.

כך מייצגת קבוצה זעירה של אוקראינים לאומיים, שאולי נסכים כעת לקרוא להם "פטריוטים", את התקוה היחידה של ארץ זו להימלט מאפתיה, שחיתות עושקת ובסופו של דבר ביתור וחלוקה. ואין כאן הפתעה: במאה ה-19, שום לוחם חופש בעל היגיון בריא לא היה מסוגל לדמיין שאפשר ליצור מדינה מודרנית, שלא לדבר על דמוקרטיה, ללא תנועה לאומית כלשהי שתתמוך בה. רק מי שחש סוג כלשהו של נאמנות כלפי החברה שלו, הגאה בשפתו הלאומית, בספרות ובהיסטוריה שלו; מי ששר שירים לאומיים, וחוזר ומדקלם אגדות לאומיות – רק הוא ישקיעו מאמצים למען אותה חברה. הדבר נכון גם ביחס לרוסים, למרות שאלה, למרבה הצער והטרגדיה, מתעקשים על זיהוי המסורת האימפריאלית שלהם כמקור לגאווה לאומית, במקום לראות במנהיגים הליברלים שלהם מראשית המאה ה-20 או בדיסידנטים הבולטים מהתקופה הסובייטית את מייסדי התנועה המודרנית לזכויות-אדם.

הלאומיות כמקור השראה

במערב אנו מודעים לעובדה זו, אך לאחרונה אנו מוכנים להודות בכך רק לעתים רחוקות. בחלקה, הסיבה היא מכיוון שאנו זוכרים היטב את האסונות שהמיטה הלאומיות האתנית, שעטתה חזות פשיסטית או לעתים קומוניסטית, במהלך המאה ה-20. בני אירופה במיוחד מתאמצים בימינו להמעיט בחשיבותם של הבדלים לאומיים, וזו בדרך כלל גישה נאותה. סכסוכים טריטוריאליים באירופה התמוססו, הודות לקיומם של גבולות פתוחים, המבטלים את השאלה האם אלזאס היא צרפתית או גרמנית. אך הדמוקרטיה האירופית הייתה נכשלת אלמלא היו פוליטיקאים אירופאים פונים גם אל הפטריוטיות, אלמלא הם היו מתחשבים גם באינטרסים לאומיים, ואלמלא היו מתייחסים גם לבעיות המיוחדות של הלאומים המסוימים שלהם.

בארצות-הברית, איננו אוהבים את המילה "נציונליזם", ולכן, בצביעות, אנו מכנים את התופעה הזאת בשמות כמו "אקספציונליזם אמריקני" או "אמונה בגדולתה של אמריקה". אנו גם מתווכחים עליה כאילו הייתה גישה רציונאלית – מיט רומני כתב ספר שהציג סניגוריה על גדולתה של אמריקה – במקום להכיר בכך שלאומיות זו תופעה רגשית בעיקרה. למען האמת, אי אפשר בעצם להציג "קייס" רציונלי לטובת הלאומיות: אפשר רק להטיף למען גישה זאת, ללמד ילדים להזדהות עמה, לטפח אותה בארועים ציבוריים. אם נעשה זאת, הלאומיות תעניק לנו בתמורה השראה לשיפר את ארצנו. בין השאר, מחשבה זאת הייתה ההשראה שיצרה את המגזין הזה [ה'ניו רפבליק' – המתרגמת] לפני 100 שנים.

האוקראינים זקוקים ליותר השראה מהסוג הזה, לא פחות – רגעים כמו ראש השנה האזרחית החדשה דאשתקד, כשלמעלה מ-100,000 אוקראינים שרו את ההמנון הלאומי בחצות בכיכר מאידן בקייב. הם זקוקים להזדמנויות נוספות שבהן יוכלו לצעוק "סלבה אוקראיני, הרויאם סלבה" – "תהילה לאוקראינה, תהילה לגיבורים", סיסמה שאמנם שימשה את הצבא האוקראיני המהפכני השנוי במחלוקת בשנות ה-40 של המאה ה-20, אך מאז אומצה להקשרים אחרים. ואז, כמובן, עליהם לתרגם את הרגש הזה לחוקים, למוסדות, למערכת משפט הוגנת, ולאקדמיות להכשרת שוטרים. אם לא יעשו כן, ארצם תחדל שוב להתקיים.

אן אפלבאום היא מחברת הספרים 'מסך הברזל: הקריסה של מזרח אירופה 1956-1944' ו-'גולאג: ההיסטוריה'

מאמר זה תורגם מהמגזין האינטרנטי 'ניו רפבליק'. אנו מודים להם ולמחברת על הרשות לתרגמו.