קפיטליסט ופרו-ישראלי: הכירו את המנהיג החדש של הודו

רוחות שינוי נושבות בהודו. ב-26 במאי הושבע נרנדרה מודי, מנהיג לאומי וקפיטליסט, כראש הממשלה ה-14 של הדמוקרטיה המאוכלסת בעולם • מוכר הצ'אי הקטן, שגדל להיות מנהיגה הכריזמטי של מפלגת הימין, הוביל בעשור האחרון את מחוז גוג'אראט לפיתוח וצמיחה כלכלית שהוציאה מיליוני אנשים מעוני מחפיר • מלחמתו בשחיתות ויחסיו החמים עם העולם החופשי בכלל ועם ישראל בפרט מעוררים תקווה חדשה לזינוק הודי, וליזמות כחול-לבן באסיה.

בבחירות הדמוקרטיות הגדולות בהיסטוריה שנערכו לאחרונה בהודו, העניקו 66.4 אחוזים מתוך 815 מיליון אזרחיה הרשומים של הדמוקרטיה הענקית ניצחון מוחץ למועמד נרנדרה מודי. מודי, המועמד מטעם ה-BJP) Bharatiya Janata Party), הביס את יריבו ממפלגת הקונגרס, ראול גנדי, נצר לשושלת הפוליטית המפורסמת ביותר בהודו, ואולי בעולם. תוצאה מרשימה זו מבטיחה למודי 5 שנים של שלטון יציב והזדמנות פז להחזיר את תת-היבשת למקומה ההיסטורי במרכז הבמה הכלכלית.

מודי נולד למשפחה דלת אמצעים בעלת מכולת קטנה במחוז גוג'אראט, והחל את דרכו בשוק העבודה כמוכר תה בתחנת הרכבת המקומית. אט-אט הוא פילס את דרכו במעלה ארגון הימין ההתנדבותי הלאומי (RSS), וכפעיל מסור תחת שלטון החירום של אינדירה גנדי ב-1975 הוא נאבק במעצרים הפוליטיים שאיימו על מפלגתו – ולקח על עצמו את פרסום תכני התעמולה נגד השלטון המרכזי בדלהי. הערכים הלאומיים שנלחם למענם והתנגדותו לאידאלים הסוציאליסטיים ולתכניות החומש של השלטון הריכוזי בראשות משפחת גנדי-נהרו, קנתה לו מעריצים רבים בקרב הימין ההודי, וזינוקו בשורות מפלגת האזרחים היה מטאורי. לצד התמיכה העזה, יחסו המתוח עם המיעוט המוסלמי הגדול בהודו הוציאו לו שם של "לאומן", ומוסלמים רבים הביעו כלפיו חשש ואיבה.

בחברה מעמדית קשיחה כמו הודו קשה לייצר שינוי פוליטי, וחופש הזדמנויות הוא לרוב חלום רחוק שמוצג רק על המסכים בבוליווד. המערכת החברתית בהודו מחלקת את האוכלוסיה ל'קאסטות' – מערכת קבוצות נוקשה בעלות היררכיה ברורה ביניהן – שקובעות באופן מכריע את מהלך חייהם של האנשים. כך, המעמד מגביל ומגדיר את טווח העיסוק האפשרי של אדם, את מנהגיו ואת הנורמות לפיהן עליו לנהוג. מכיוון שהשיוך לקאסטה נקבע על-פי מוצא ההורים, הניידות בין הקאסטות היא כמעט בלתי אפשרית.

מודי הוא חלק מקסטה בשם Ghanchis, מעמד חברתי השייך רשמית לתחתית החברה ההודית, ואין כמעט נאום שבו הוא שוכח להדגיש את מוצאו הפשוט כאלמנט מחזק ומאחד. ראש ממשלה ששייך ל"כולם", ולא לאליטה. אפשר לטעון שהשימוש במוצאו מוגזם, ואכן עיתונאים רבים עושים זאת, אבל במדינה שנשלטה לאורך רוב שנות עצמאותה על-ידי משפחה אחת שכשלה בייצור הזדמנויות כלכליות, אפשר לזהות את הכמיהה לשלטון העם ברוח הגבית החזקה שמקבל מודי מתומכיו.

את הניצחון בבחירות חייב אמנם מודי לתמיכה הרחבה שהעניקה לו האוכלוסיה הדתית-לאומית, אך המהפך הפוליטי הושלם הודות למצביעים צעירים, אורבאניים ומשכילים, שמאסו בגלישת מפלגת הקונגרס למדיניות של חלוקת הטבות על חשבון תחרות חופשית. כל אלו שמו פעמיהם לקלפי, ומפלגתו של מודי השיגה רוב מוחלט של 282 כסאות מתוך 543 – תוצאה שמפלגת ימין מעולם לא הצליחה להשיג בתת היבשת.

הנצחון המוחץ והפריסה הגיאוגרפית של מצביעי מפלגת האזרחים בבחירות, העלתה השוואות בתקשורת האמריקנית והאירופאית בין מודי לנשיא האמריקני רונלד רייגן. יכולת שלהוב ההמונים שלו, לצד הערכים השמרניים והשאיפה לחירות, אכן מעלים קונוטציות מהקמפיינים המוצלחים של הנשיא האמריקני בשנות ה-80. מלבד התמיכה שלו במאבק האמריקני והישראלי בטרור (ועוד נגיע לנקודה הישראלית בסיפור), הדגש בנאומיו של מודי הוא על מתן הזדמנויות, מלחמה בעוני וחיבור לרגש הלאומי. בנאום בחירות שנשא בשנה שעברה, טען האיש נגד מדיניות הרווחה הקיימת ש–"ההזדמנות לעבוד היא המזל הטוב בעיני, ואשים את נשמתי למאבק זה, שכן כל הזדמנות שנוצרת פותחת את השער עבור זו שאחריה". ניתן אפוא להבין מדוע הימין האמריקני באופוריה עקב בחירתו.

מהפכת שוק במחוז

יש לראש ממשלת הודו החדש הרבה ללמוד ולהתפתח, אך אין ספק ש-13 שנות ניסיונו כיושב ראש גוג'אראט, מדינת מחוז במערב הודו, הכינו אותו היטב למשרתו החדשה. מעל 60 מיליון תושבים חיים במחוז, על שטח הגדול פי 9 וחצי מישראל, בשכנות לפקיסטן המוסלמית על חופי הים הערבי. מאחר שהשיטה הפדרלית בהודו מאפשרת עצמאות שלטונית משמעותית, והממשלות המחוזיות נבחרות בהליך דמוקרטי וחשופות לביקורת ציבורית נרחבת, היה ברשותו של מודי המנדט לנהל בצורה אקטיבית את המחוז.

כבר עם כניסתו לתפקיד מושל מחוז גוג'אראט בשלהי 2001, הוביל מודי רפורמות שלטוניות התומכות בהפרטה והקטנת מעורבות הממשלה בכלכלה, לצד גיוס משקיעים לבניית תשתיות. כצפוי, עם פעולות אלו קטנה גם השחיתות המקומית, שחונקת את הכלכלה ההודית כבר עשרות שנים. הסביבה העסקית התומכת קידמה כניסה מסיבית של השקעות בנדל"ן, תעשייה וחקלאות, והובילה לבנייה של 500,000 מבנים עד לשנת 2008 – אשר כמעט רבע מהם היו מבני תשתית וסכרים, שהפריחו את השממה והפכו את המחוז הצחיח למוביל הטכנולוגיה החקלאית בהודו. אין זה מפתיע אפוא, שהצמיחה השנתית במחוז בעשור הראשון של המאה הייתה לא פחות מ-12 אחוזים.

אך לא רק החקלאות הושפעה מהרפורמות הקפיטליסטיות שחולל מודי. נקודת הפתיחה של המחוז בתחומי הבריאות, העוני והחינוך הייתה חלשה מאוד – אפילו במונחים המקומיים של הודו – והפיתוח הכלכלי נתן גם בהם אותותיו לטובה. השינוי הורגש היטב עד לעשירונים הנמוכים ולקאסטות החלשות ביותר, ורק כדי לסבר את האוזן, תוך עשור ירד אחוז נשירת התלמידים בבתי הספר של גוג'אראט מ-20 אחוזים ל-2 בלבד, ותמותת אימהות בלידה ירדה ב-32 אחוזים עד סוף העשור.

ההכרה ב"נסים" שחולל מודי פשטה גם מעבר להודו. המגזין הכלכלי החשוב 'האקונומיסט' רואה את גוג'אראט כפלא כלכלי, ומשווה אותה לגוואנדונג, הלב התעשייתי הפועם של הענק הסיני וקטר צמיחה שמושך אחריו אומה ענקית. גם החוקרים של מכון 'קאטו' האמריקני הבחינו בתנופה הכלכלית האדירה, ולפי מדד החופש השנתי המפורסם של המכון מגיע המחוז למקום הראשון בהודו בחופש כלכלי, לאחר זינוק מרשים גם ביעילות הרגולטיבית ובבטחון תעשייתי. אינדיקטורים אלו חשובים לפיתוח עסקי וגם לחופש אישי, והמתאם בניהם לבין צמיחה כלכלית חזק מאוד.

ואכן, השיפור הכלכלי תחת שלטונו של מודי מומחש היטב בנתונים ובמספרים היבשים. מעל 20% מ-500 החברות הגדולות בהודו מחזיקות משרדים בגוג'אראט, ונכון לשנת 2007 26% מכלל הפעילות הפיננסית בהודו הייתה במחוז (!) מעבר לכך, העיר הגדולה ביותר במחוז, אחמדאבאד, הוגדרה על-ידי המגזין 'פורבס' ב-2010 כעיר השלישית הכי צומחת בעולם, אחרי צ'נגדו וצ'ונגצ'ינג הסיניות.

חזון כלכלי לאומי

עם התוצאות המרשימות מ-13 שנותיו כיו"ר מחוז גוג'אראט, מגיע נרנדרה מודי לבימה המרכזית: ראשות ממשלת הודו. תחת סיסמאות אופטימיות על עתיד ורוד ופיתוח כלכלי, הוא עתיד להיכנס לאחד התפקידים המאתגרים ביותר בעולם. בזמן שגוג'אראט צמחה, ידעה הודו שנים קשות מבחינת פיתוח חקלאי, תשתיות ובעיקר שחיתות בהיקפים בלתי נתפסים. עם תוצר לנפש העומד על 4,077 דולרים בלבד, שמינית מזה של קוריאה הדרומית, נקל להבין שישנן בעיות מבניות קשות במדינה, ו-1.2 מיליארד תושביה רוצים לראות את מדינתם משגשגת ומדביקה את הפער העצום שנפער בינה לבין הנמרים האסייאתים.

רק לפני שלושה עשורים, התוצר הגולמי לעובד הודי היה זהה לתוצר של עמיתו הסיני. היום, המספר נמוך מרבע לרעת ההודים. הצמיחה הסינית חסרת התקדים השאירה את ההודים הרחק מאחור. על אף שנעשו רפורמות בתת היבשת ונראתה פריחה מסוימת, לא הצליחה הודו לרכוב על המומנטום האדיר שהוציא את רוב מזרח אסיה מעוני מחפיר. התסכול הלאומי שיצרה שיטתו הכלכלית הכושלת של הממשל הריכוזי בהודו, מבחינת אבטלה, בריאות ורעב הוא עצום, וקולות רבים בהודו דורשים שינוי תפיסתי בתפקיד הממשלה ובדרכי פעולתה.

המתכון של ראש ממשלת הודו החדש דומה במידה רבה לשינויים המבניים שביצע במחוז שלו, גוג'אראט. השחיתות היא המחלה הכרונית הקשה של מדינת הענק, והדרך המוכחת היחידה להתמודד איתה היא בהקטנת הכוח הרגולטיבי ובצמצום התקציב של ביורוקרטים ממשלתיים. ככל שלאחרונים יש פחות כוח וכסף ממסים, לאזרחים טוב יותר. באמצעות ניסיונו האישי, ולאחר למידה אינטנסיבית של ההישגים הסיניים, המטרה של מודי תהיה משולשת: השקעה בתשתיות, הקטנת הרגולציה וייצוב התקציב. שלושת הראשים הללו אמורים לייצר שינוי תפיסתי בקרב תושבי הודו ואצל משקיעים זרים, כאשר העיניים נשואות בין השאר אל יכולות הפיתוח הטכנולוגי, המחקר החקלאי והיזמות של המגזר הפרטי בישראל. וכאן אנחנו מגיעים אל מדינתנו הקטנה…;

הנקודה הישראלית

עבר מורכב חולקות הודו וישראל, כמדינות בעלות נוכחות בריטית ושורשים סוציאליסטיים לאומיים. בשנות ה-20, כאשר לאומנים הודיים דרשו עצמאות, הם התנגדו נחרצות להקמת מדינה יהודית בישראל, ומצאו בני ברית בהנהגה המוסלמית. מהטמה גנדי, אבי האומה ההודית ואחד האנשים המשפיעים במאה ה-20, יצא גם הוא נגד הרעיון הציוני ושייך אותו לאימפריאליזם האירופאי. ההודים הצביעו באו"ם נגד הקמת הבית היהודי בישראל, ורק לאחר רפורמות השוק המפורסמות בשנת 1991 החלו להיווצר קשרים כלכליים משמעותיים.

מעל לפני השטח ניתן עדיין לראות את היחסים הדיפלומטיים כעכורים מעט, במיוחד כאשר מתבוננים בהצבעות באו"ם, אך גם ללא המשפט המפורסם של דוד בן-גוריון אודותיו מומלץ לקחת צעד אחורה ולאמץ מעט ריאליזם בריא. במציאות, העובדות מדברות חזק יותר ממלים, והנתון החשוב ביותר הוא שישראל היא, נכון לשנת 2013, ספק הנשק המוביל להודו. עם היקף מסחר שנתי של 10 מיליארד דולר אנו עוקפים אפילו את הדוב הרוסי, ומשתפים פעולה עם ניו-דלהי בייצור נשק, מערכות ביטחון וכלי תעופה.

בעשור האחרון, תחת הנהגתו ועידודו הרציף של מודי, השקיעו חברות ישראליות מיליארדי דולרים במחוז גוג'אראט. 'טאוואר' הישראלית, למשל, היא חברת טכנולוגיה המתמחה במוליכים למחצה שהקימה מפעל אסטרטגי חשוב במחוז, כאשר נפח שוק המוליכים ההודי מוערך כיום ב-7 מיליארד דולרים, והצפי הוא להגדלת השוק לכ-55 מיליארד עד סוף העשור. מעבר לעסקאות הרבות, בכירים ישראלים ביקרו במחוז וגם אירחו בארץ אנשי עסקים ופוליטיקאים הודים. העמקת הקשרים המסחריים הובילה לפרויקטים משותפים בתחום האנרגיה, ולהקמת מפעלי טיהור ומחזור בהודו. כאשר לצד הסביבה הכלכלית החיובית תתייצב גם תמיכה פוליטית בעם היהודי, אין ספק שכל חברה ישראלית שמשקיעה בהודו תרגיש שהגיעה למקום הנכון.

ואכן, החיבור בין הכוחות הטריים של השינוי הפוליטי בהודו לרוח הישראלית מתבקש. מודי קורא במרץ ובגאון למדינת לאום משגשגת, בעלת מסורת ושורשים דתיים, ובדומה לשלטון הישראלי גם הוא זוכה לגינויים רבים מהעולם המוסלמי ומהתקשורת האירופאית על אמירותיו. בנאום שנשא ב-2003, לדוגמה, דרש מהממשלה ההודית להילחם בטרור המוסלמי כפי שעשתה ארצות-הברית לאחר אסון התאומים. בנאומיו האחרונים הוא אף הדגיש את זכותה של ישראל להילחם באיום הקיומי שהיא עומדת בפניו, והחל במגעים לקראת הסכם ביטחוני משולש עם ארצות-הברית וישראל.

עיתונים מסוימים כבר הכריזו על מודי כ-"חבר הטוב ביותר של מדינת ישראל בדרום אסיה", ובעתיד הקרוב תהיה למודי את האפשרות לעשות היסטוריה ולהיות ראש הממשלה ההודי הראשון שמבקר בישראל. לא יהיה זה הביקור הראשון של השמרן ההודי בארץ הקודש, ויחד עם ההבטחה לצמיחה כלכלית וסביבה עסקית תומכת, אפשר להחזיק אצבעות שביקור זה יסמן דרך חדשה וחיובית ביחסים בין שתי המדינות.