נאום השנה: המקארתיזם של האקדמיה

מתוך נאומו של מייקל בלומברג, איש עסקים וראש עיריית ניו-יורק לשעבר, בהרווארד:

אוניברסיטאות מעולות הן מקום שבו אנשים מכל הרקעים, מכל האמונות, שמחפשים תשובות לכל השאלות, יכולים לבוא ללמוד ולדון ברעיונותיהם באופן חופשי ופתוח. ברצוני לדבר אתכם היום על החשיבות שבשמירת החופש הזה עבור כולם, גם אם אנו חלוקים בתוקף עם נקודת-מבטם.

באוניברסיטאות המעולות, סובלנות לרעיונות של אנשים אחרים והחופש לבטא את אלו שלך הם ערכים בלתי-נפרדים. יחד, הם יוצרים אמון קדוש העומד בבסיס החברה הדמוקרטית שלנו. אבל תנו לי לומר לכם, האמון הזה תמיד פגיע בשל הנטיות העריצות של מלכים, של המונים, ושל הרוב…

מה שאני עושה עשוי לפגוע ברגשותיך. אתה עלול למצוא את מעשיי בלתי-מוסריים או בלתי-צודקים. אבל נסיון לצמצם את חירותי באופן כזה שלא יצמצם את חירותך, יוביל רק לאי-צדק. אסור לנו למנוע מאחרים את הזכויות והפריבילגיות שאנו דורשים לעצמנו. הדבר נכון בערים, והוא לא פחות נכון באוניברסיטאות, בהן כוחות הדיכוי נראים לדעתי חזקים יותר היום מאשר היו אי פעם מאז שנות ה-50.

כשגדלתי, הסנטור ג'ו מקארת'י … ניסה לדכא ולהפליל את אלו שהזדהו עם שיטה כלכלית שכבר אז הייתה כושלת. "ההפחדה האדומה" של מקארת'י הרסה אלפי בני-אדם… אבל ממה הוא חשש כל כך? מרעיון – במקרה זה קומוניזם – שהוא ואחרים חשבו שהוא מסוכן? אבל הוא כן צדק בדבר אחד: רעיונות יכולים להיות מסוכנים. הם יכולים לשנות את החברה, הם יכולים לעקור מסורות, הם יכולים להתחיל מהפכות. ולכן משחר ההיסטוריה בעלי הסמכות ניסו לדכא את הרעיונות שסיכנו את כוחם, דתם, האידאולוגיה שלהם, או את הסיכוי שלהם להיבחר מחדש…

דיכויו של ביטוי חופשי הוא חולשה אנושית טבעית, ועלינו מוטל להילחם בו בכל מקום. חוסר-סובלנות לרעיונות, בין שיהיו ליברליים או שמרניים, מנוגד לזכויות הפרט ולחברה חופשית. והוא לא פחות מנוגד לאוניברסיטאות מעולות ולמחקר אקדמי מן המעלה הראשונה.

כעת, ישנו רעיון שמרחף בקמפוסים, כולל לדעתי פה בהרווארד, שמחקר אקדמי צריך להיות ממומן רק אם הוא מתאים לתפיסה מסוימת של צדק. יש מילה לרעיון זה: צנזורה. וזהו פשוט ביטוי מודרני למקארתיזם. חישבו על האירוניה: בשנות ה-50, הימין ניסה לדכא רעיונות שמאלניים. היום, בקמפוסים רבים, אלו הליברלים שמנסים לדכא רעיונות שמרניים, גם כאשר אקדמאים שמרנים מצויים בסיכון של הפיכה למין נכחד.

ונראה שאין מקום שהדבר בולט בו יותר מאשר באוניברסיטאות העילית של ארה"ב. במרוץ לנשיאות 2012, לפי מידע של ועדת הבחירות הפדרלית, 96% מכל התרומות לקמפיין באוניברסיטאות העילית בארה"ב, מטעם עובדים ומרצים, הוענקו לברק אובמה. 96%. הייתה יותר אי-הסכמה בקרב זקני הפוליטיביורו הסובייטי מאשר יש בין תורמים באוניברסיטאות העילית בארה"ב.

הסטטיסטיקה הזו צריכה לגרום לנו לעצור, ואני אומר זאת כמי שתמך בנשיא אובמה בבחירות-מחדש. הרשו לי לומר לכם משהו. לאף מפלגה אין מונופול על האמת או על אלוהים. כאשר 96% מהתורמים באוניברסיטאות העילית מעדיפים מועמד אחד על-פני אחר, באמת עליך לתהות האם הסטודנטים נחשפים למגוון ההשקפות שאוניברסיטה מעולה צריכה להציג.

מגוון של מין, מוצא ונטייה הוא חשוב. אבל אוניברסיטה לא יכולה להיות מעולה אם הפקולטה שלה הומוגנית מבחינה פוליטית. למעשה, כל המטרה של הענקת קביעות לפרופסורים היא להבטיח שהם ירגישו חופשיים לחקור רעיונות שאינם הולמים את הפוליטיקה האקדמית ואת הנורמות החברתיות.

כאשר נוצרה הקביעות היא הגנה בעיקר על ליברלים שרעיונותיהם לא עלו בקנה אחד עם נורמות שמרניות. היום, אם מוסד הקביעות ימשיך, עליו להגן על שמרנים שרעיונותיהם מתנגדים לנורמות ליברליות. אחרת, המחקר באוניברסיטה והפרופסורים שמנהלים אותו יאבדו אמינות.

אסור שאוניברסיטאות מעולות יהפכו לצפויות בנאמנותם לצד פוליטי אחד. אסור שהחינוך הליברלי באומנויות יהפוך לחינוך באומנות הליברליזם. תפקיד האוניברסיטאות אינו לקדם אידיאולוגיה, אלא לספק לסטודנטים ואנשי סגל פורום נייטרלי למחקר ודיון בנושאים שונים, מבלי להטות את המאזניים לכיוון אחד או לדכא השקפות לא פופולריות. הדרישה מחוקרים – או נואמים בטקס קבלת תואר – להתאים לקני-מידה פוליטיים מסוימים, חותרת תחת עצם המטרה של אוניברסיטה.

היה זה פוקח עיניים לראות באביב מספר דוברים בטקסי סיום מבטלים את השתתפותם, או שהזמנתם בוטלה, בעקבות מחאות מצדם של סטודנטים, והזדעזעתי לגלות שגם מצדם של חברי סגל בכירים ואנשי מנהלה – שצריכים לדעת טוב יותר. זה קרה בברנדייס, האברפורד, ראטגרס וסמית', ובשנה שעברה, צר לי לומר, זה קרה בסוורת'מור וג'ונס-הופקינס.

בכל המקרים הללו ליברלים השתיקו קול, ומנעו תואר של כבוד מיחידים שהם מצאו את עמדותיהם הפוליטיות בלתי-ראויות. זוהי שערורייה, ואסור לנו לתת לזה להמשיך.

אם אוניברסיטה שוקלת שוב לפני שהיא מזמינה נואם לטקס סיום, בשל העמדות הפוליטיות שלו או שלה, אזי הצנזורה והקונפורמיות – האויבות הנצחיות של החירות – מנצחות. ולמרבה הצער, לא רק בזמן טקסי הסיום מצנזרים נואמים. בסתיו האחרון, כשהייתי עדיין בעירייה, ממונה המשטרה הוזמן להרצות באוניברסיטת עילית אחרת, אבל הוא לא הצליח להרצות, מפני שסטודנטים השתיקו אותו בצעקות.

האם אין זו מטרתה של אוניברסיטה לעורר דיון ולא להשתיקו? מה פחדו הסטודנטים לשמוע? ומדוע אנשי מנהלה לא נכנסו לתמונה כדי למנוע מן ההמון להשתיק נאום? והאם מישהו לקח בחשבון את העוול המוסרי והפדגוגי בכך שנמנעת מסטודנטים אחרים ההזדמנות לשמוע את הנאום?

אני בטוח שכל הבוגרים כאן קראו את על החירות של ג'ון סטיוארט מיל. אבל הרשו לקרוא קטע קצר ממנו:

הרעה המיוחדת בהשתקת ביטויה של דעה היא שזהו עושק של המין האנושי: של הדורות הבאים לא פחות מאשר של הדור הנוכחי; של אלו החולקים על הדעה עוד יותר משל מחזיקיה. אם הדעה נכונה, הרי נמנעת מהם ההזדמנות להמיר שגגה באמת; אם מוטעית היא, הריהם מפסידים את מה שהוא אולי רווח גדול לא פחות, תפיסה ברורה יותר ורושם חי ויתר של האמת, הנוצרים מתוך התנגשותה עם השגגה.

מיל היה מתמלא אימה למראה סטודנטים באוניברסיטה המשתיקים דעות של אחרים. הוא היה מתמלא אימה עוד יותר למראה חברי סגל הלוקחים לעתים קרובות חלק בקמפיין השתקת נאומי הסיום. כאשר פרופסורים בעלי קביעות משתיקים דוברים שעם דעותיהם הם לא מסכימים, זהו שיא הצביעות. במיוחד כשהמחאות הללו מתחוללות בצפון-מזרח (ארה"ב), מצודתה המוצהרת של סובלנות.

…

כיו"ר ההנהלה לשעבר של ג'ונס הופקינס אני מאמין בתוקף שחובתה של האוניברסיטה איננו ללמד את הסטודנטים מה לחשוב, אלא ללמד אותם איך לחשוב. וזה דורש הקשבה לצד השני, שקילת טיעונים ללא דעות-קדומות, והחלטה האם הצד השני אולי טען כמה טענות טובות.

אם הסגל נכשל לעשות כן, זוהי אחריות המנהלה והגופים המפקחים להתערב ולהעלות זאת לראש סולם העדיפויות. אם לא יעשו זאת, אם סטודנטים יקבלו תואר כשאוזניהם ושכלם אטומים, האוניברסיטה הכשילה גם אותם וגם את החברה.