היום הארוך ביותר

בשישה ביוני 2014 חגג העולם שבעים שנה לתחילת הפלישה לנורמנדי. הדמוקרטיות האחרונות הצטרפו למאבק על אירופה, אדמתה ונשמתה, במסע אפי של עוז ונחישות נגד מעצמה תאבת עוצמה ודם. אראל סג"ל נזכר בביקורו בנורמנדי, בצ'רצ'יל, בנאומים הלוהטים של פאטון, ובצלם הפלישה המפורסם, רוברט קאפה, שבכלל היה במקור פרידמן, ושמראה ירושלים ארבע שנים לאחר מכן ריגש אותו עד דמעות.

"עוד בטרם יעלה השחר על יום חדש, אנעץ את הסכין הזאת בלבו של הממזר הכי מטונף בנאצילנד". קולונל הווארד ג'ונסון, מפקד רג'ימנט חיל הרגלים המוצנח ה-501.

דגל אמריקני בודד ניצב על חוף אומהה בנורמנדי, מערב צרפת. אתמול, יום שישי, השישה ביוני 2014, בסמוך לאותו דגל, ציין העולם החופשי 70 שנה לפלישה לנורמנדי, גזרת המערכה שאין ולא היה לה תקדים בהיסטוריה. הפלישה הימית הגדולה מאז ומעולם. שבעים שנה ל-d-day, "היום הארוך ביותר" – המושג שטבע הפילדמרשל רומל הגרמני כדי לתאר את הצפוי לכוחות הפלישה. אפילו סטלין, שצבאו נשא בעיקר המערכה למיגור הרייך הנאצי, הכיר בחשיבות הפלישה וקבע: "ההיסטוריה של המלחמות אינה מכירה פעולה הדומה לה ברוחב תפיסתה, בעוצמת ממדיה ובמיומנות ביצועה".

שרידי המערכה בחוף אומהה מייצגים את זוועת המלחמה, את אימת המוות אולם גם את שעתם היפה ביותר של הלוחמים שגילו אומץ לב נדיר, נחישות ורעות לוחמים עצומה מול הגרמנים המבוצרים על החוף. 160,000 חיילים השתתפו בצליחה, אמריקנים, בריטים, קנדים וצרפתים. 24 דיוויזיות שנחתו מהים, שלוש דיוויזיות מוצנחות, 6,000 כלי שיט (745 אוניות, 4,066 נחתות, 347 שולות מוקשים), שהובילו את הכוחות למבצע הגדול והמזהיר, שקדמה לו הונאה מבריקה מצד שירותי הביון של בעלות-הברית.

המחיר היה כבד. יותר מעשרת-אלפים נפגעים היו לבעלות-הברית בבוקר הנחיתה, מתוכם כ-2,500 הרוגים, רובם בחוף אומהה החמוץ מדם.

מעל ומתחת לאדמה

ביקרתי בנורמנדי בנובמבר האחרון. האוקיינוס קצף ורוח אטלנטית מקפיאה נשבה בבית-הקברות הענק של הצבא האמריקני מעל חוף אומהה. עצרתי לפי תומי ליד צלב אבן לבן עליו חקוקות המילים "כאן נח בכבוד מהולל חברנו לנשק הידוע רק לאלוהים". צמוד לו מגן דוד מאבן המציין את מקום מנוחתו האחרונה של טוראי ג'וזף פרייזר, ניו יורק, לוחם חי"ר מגדוד 359 דיוויזיה 90.

בית הקברות משתרע על קרוב ל-700 דונם, 9,387 צלבים, 149 מגני דוד, 1,557 נעדרים, 45 זוגות אחים. המצבות סימטריות על הסנטימטר, דגלי פסים וכוכבים מתנופפים ברוח. הסדר מושלם. ניגוד מוחלט לכאוס העקוב מדם של בוקר הצליחה בשישה ביוני 1944. בבית-הקברות אתה מבין בדיוק את תשובתו של הנשיא ג'ונסון לדרישת דה-גול בשנות ה-60 להסיג את הכוחות האמריקנים מצרפת: "רק את אלו שעל האדמה או גם אלו שמתחת?"

בתחבולות תעשה לך מלחמה

"סבך בתוך סבך", כתב וינסטון צ'רצ'יל, "מזימה ומזימה נגדית, תחבולה ומעילה, בגידה כפולה ומוכפלת, סוכן אמיתי, סוכן מדומה, סוכן כפול, זהב ופלדה, פצצה, פגיון וכיתת יורים, כל אלה ארוגים יחד במרקמים רבים ומורכבים כל כך עד שהדעת מתקשה להאמין ואף-על-פי-כן זו האמת".

במילים אלו אפשר לסכם את מבצע "פורטיטיוד", מסכת ההונאה האדירה שהפעילו בעלות-הברית לפני הפלישה לנורמנדי, בה ביקשו לשכנע את הגרמנים כי הפלישה ליבשת תתבצע בחופי קאלה ובנורווגיה. באמצעות צבא דמה וסוכנים כפולים, התרגיל המזהיר הצליח. הבריטים הצליחו להכפיל את רשת המרגלים הגרמנים שנשלחו לבריטניה והזינו את המודיעין הצבאי הגרמני במידע כוזב. שנים קודם לכן פיצחו הבריטים את צופן האניגמה הגרמני, אולם משעה שרשת שלמה נפלה בחכתם, ההטעיה הפכה למעשה אמנות.

כפי שכתב המתמטיקאי בלז פסקל על ההתאהבות הרת-הגורל של יוליוס קיסר במלכת מצרים, "אילו אפה של קליאופטרה היה קצר יותר, פני היסטוריה היו משתנים". קרי, נפלאות דרכי המקרה. אירועים קטנים, עניינים פעוטים, לכאורה חסרי-קשר, משפיעים על עיצוב ההיסטוריה.

אחת הסיבות בגינה הגרמנים קנו את ההטעיה נעוצה בהלם הקרב של שני טוראים אמריקנים, צ'רלס קוהל ופול בנט. ג'נרל גורג פטון, מהמצביעים המבריקים והמשפיעים בכל הזמנים, הודח מפיקוד הארמיה השביעית משום שסטר לטוראים בבית-חולים צבאי בטענה שאין דבר כזה הלם קרב. "אתם פחדנים" קבע פטון, "ואם לא תשובו לשדה הקרב, יש לירות בהם ליד הקיר". פטון, שלמרבה הצער היה גם אנטישמי חסר-תקנה, פלט לרופאים כי "הלם קרב הוא המצאה יהודית". התקרית הושתקה אך משעה שדלפה לתקשורת נאלץ הגנרל אייזנהאור להדיח את פטון מפיקוד הדיוויזיה. פטון המודח נחת בלונדון, שם קיבל הוראה חד-משמעית לסתום את הפה. אייזנהאואר ייעד לו תפקיד במבצע "פורטיטוד". במטרה לגרום לגרמנים לחשוב שתוכניות בעלות-הברית הן לפלוש אזור קאלה ולרכז את כוחותיהם שם במקום בנורמנדי, פטון קיבל פיקוד על קבוצת ארמיות מדומה שכללה חיילי דמה, טנקי דמה, מחנות דמה ומערכת קשר דמה.

הגרמנים, שהחזיקו מפטון כמצביא המוכשר והתוקפני ביותר של בעלות הברית, אכלו את הלוקש. גם לאחר שפלשו בעלות-הברית לנורמנדי הדף רומל את הדחיפות והפאניקה בקולם של מפקדי השטח שלו וקבע: "זוהי הסחת דעת. הפלישה האמיתית תגיע בפה דה-קאלה ויפקד עליה פטון".

גנרל פטון הצטרף לקרבות כמה ימים לאחר הפלישה כמפקד הארמיה השלישית. ערב כניסת הארמיה לקרב, נעמד פטון מול חייליו ונאם להם בסגנונו הייחודי:

אנחנו רוצים שהמלחמה תיגמר. הדרך המהירה ביותר לכך היא לחסל את הממזרים שהתחילו אותה … כשנגיע לברלין אני באופן אישי עומד לירות בנוכל הבן-זונה הזה היטלר, בדיוק כפי שהייתי יורה בנחש! … אני לא רוצה לקבל מסרים בסגנון "אני מחזיק בעמדה". אנחנו כל הזמן נתקדם ואין לנו עניין להחזיק בשום דבר, חוץ מאשר בביצים של האויב. אנחנו עומדים למחוץ לו את הביצים ולטחון לו את הצורה … ככל שנתאמץ יותר, נהרוג יותר גרמנים. ככל שנהרוג יותר גרמנים, פחות מאנשינו ימותו. להתאמץ משמעו פחות נפגעים. אני רוצה שכולכם תזכרו זאת.

יש דבר אחד גדול שכולכם תוכלו לומר אחרי שהמלחמה הזו תיגמר ואתם תחזרו הביתה. אתם יכולים לומר תודה שבעוד עשרים שנה, כשתשבו ליד האח עם הנכד על הברך והוא ישאל אתכם מה עשיתם במלחמת-העולם השנייה, אתם לא תצטרכו להשתעל ולהעביר אותו לברך השנייה ולהגיד, 'תראה, הסבא שלך ניקה חרא בלואיזיאנה'. לא רבותיי, אתם תוכלו להסתכל לו ישר בעיניים ולהגיד 'ילד, סבא שלך לחם עם הארמיה השלישית הכבירה ועם הבן זונה המחורבן ג'ורג'י פאטון'.

קצת לא בפוקוס

את הפלישה לנורמנדי צילם רוברט קאפה האגדי, גדול צלמי המלחמה. קאפה, שנולד במקור פרידמן, היה הצלם היחיד שנחת עם גל הפלישה הראשון. במהלך השעתיים הראשונות, צילם קאפה מעל 100 תמונות. מרביתן נהרסו בפיתוח, ונותרו רק 11. "קצת לא בפוקוס" (slightly out of focus)הייתה הכותרת במגזין "לייף" עבורו קאפה צילם. הטקסט הבהיר שבזמן שצילם רעדו ידיו של קאפה מרוב התרגשות. קאפה מחה וטען שהתמונות נראות כך מכיוון שהן פותחו לא נכון. אגב, לאוטוביוגרפיה שלו העניק קאפה את אותו השם: "קצת לא בפוקוס".

ארבע שנים אחרי נורמנדי, הגיע קאפה לישראל לסקר את מלחמת העצמאות. ב-21 ביוני 1948, כמה שבועות לאחר פריצת דרך בורמה ושבועיים לאחר מותו הטרגי של קולונל מיקי מרקוס (שאף הוא השתתף כלוחם בפלישה לנורמנדי), התראיין קאפה ל"על המשמר". המראיין היה מבקר האמנות א. קולב (אויגן קולב). כותרת המאמר הייתה "הצילום המעניין ביותר שצילמתי בחיי. שיחה עם רוברט קאפה" (את הראיון המלא תוכלו למצוא בלינק בויקיפדיה). לא יכולתי להתאפק והבאתי קמצוץ:

מעולם לא הייתי ציוני, וגם עתה אינני ציוני, אך מכל מקום שיניתי את השקפתי על ארץ ישראל. עכשיו נוכחתי לדעת כי לרוב יהודי העולם אין פתרון אחר, זולתי ארץ ישראל. והללו המתנגדים לכך נזקקים לנימוקים שהם לדעתי בלתי-מוסריים. כן, ידיד אני לארץ הזאת ולאנשיה … אני מעריך את תל-אביב כהישג גדול וכן את הקיבוצים – אבל רק לפני כמה ימים אחדים הרגשתי מהי ארץ ישראל. היה זה כשעברתי בכביש החדש לירושלים, ונגד עיני התגלה המראה של ירושלים העיר.

"מה היה הנושא הצילומי המעניין ביותר שמצאת אצלנו"? שואל קולב לקראת סוף הראיון, וקאפה, שלעולם יהיה מזוהה עם התמונה "מותו של חייל לויאליסט", התמונה שהפכה למייצגת האולטימטיבית של מלחמת האזרחים בספרד – פדריקו בורל גרסיה, חייל רפובליקני שנתפס במצלמת קאפה ממש ברגע פגיעת הכדור ונופל אחורה מעוצמת הפגיעה – מפתיע בתשובתו:

הנושא המעניין, הכביר ביותר שנתקלתי בו עד כה בכלל, בכל דרכי הנדודים שלי – הייתה סלילת הדרך החדשה לירושלים. זה עולה על כל תיאור. הייתי עם הסוללים יומם ולילה וצילמתי את כל השלבים. בתמונות רבות מופיע קולונל מרקוס, הנהדר שבנהדרים, שהוא כשלעצמו היה הבריגאדה הבינלאומית של ישראל. והתמונה היקרה לי מכל היא זו של חוצב זקן מירושלים עם זקן ופאות העובד בפילוס הדרך.