סם ההימורים: הקזינו הממשלתי שפוגע בחלשים

האם יעלה על הדעת שמדינת ישראל תשווק לאזרחיה הירואין וקוקאין ותשקיע מאות מיליוני שקלים בפרסום הסמים הממשלתיים? ובכן, מתברר שזה בדיוק המצב במונופול ההימורים הממשלתי של מפעל הפיס • אלפי נקודות מכירה, מאות תחנות חדשות של מכונות קזינו, תקציבי עתק של פרסום בחמישייה הראשונה של המשק הישראלי, ותעשיית ענק שמגלגלת מיליארדים מדי שנה – והכל על חשבון האוכלוסיות החלשות • כך מדינת ישראל כורה במו ידיה בורות לאזרחים

סל הצריכה המודרני הוא מגוון והשפע רב. אך בין המוצרים שמרכיבים אותו ישנם אחדים שכחברה טוב היה לנו לו צריכתם הייתה מצטמצמת, כגון זנות, סמים או אלכוהול. איש אמנם לא שוגה באשליות שהמוצרים הללו ייעלמו באחד הימים מהמרחב, אולם רוב האנשים מבינים שיש לצריכתם השלכות לא בריאות על החברה, וטוב להגבילם או לפחות לנסות לצמצם את פגיעתם. הוויכוח העיקרי הוא אודות תפקידה של המדינה במשימה זו: האם עליה לאסור את מכירת המוצר או להתירה תחת פיקוח, אילו הגבלות יש להשית על צריכתו, וכן הלאה.

באופן מפתיע, ישנה תופעה אחת חריגה שחמקה מהרדאר הציבורי ואיננה עומדת לדיון נוקב כמצופה – למרות שלפי כל הקריטריונים היא משתייכת לרשימת המוצרים המכובדת של סמים, אלכוהול והתמכרויות אחרות. המדובר הוא בהימורים. ולא סתם בהימורים, אלא במפעל ההימורים הממשלתי שלנו. יחסה של המדינה אל הללו, שונה בתכלית מיחסה אל יתר המוצרים המזיקים.

כך, בניגוד לטיפול והאכיפה הקפדנית שאנחנו מכירים באשר למוצרים דוגמת סמים וזנות, דרכה של המדינה להתמודד עם תופעת ההימורים היא דווקא באמצעות מתן מונופול לגוף ציבורי שימכור את המשחקים השונים תחת פיקוח, ואשר יעביר את כל רווחיו לטובת פרויקטים ציבוריים. בישראל המונופול על רוב משחקי ההימורים הוא מפעל הפיס, בעוד שעל הימורי הספורט שולט הטוטו, או בשמו המלא – המועצה להסדר ההימורים בספורט. מלבד שני גופים אלו כל שאר ההימורים (שמגלגלים מיליארדים בעצמם על-פי ההערכות) הם בלתי-חוקיים.

למרות שההימורים המוסדרים הם הימורים לכל דבר, האסוציאציות שעולות בראשו של האזרח הממוצע למשמע המילים "פיס" ו"טוטו" הן בדרך כלל חיוביות. זה לא סתם, יש אנשים שזו עבודתם – לייצר תדמית חיובית לשני המפעלים ולהאיר את תרומתם לחברה. מסתבר גם שזה לא כל כך קשה. בכל שנה משקיעים הפיס והטוטו מאות מיליוני שקלים במוסדות חינוך ותרבות, באצטדיונים, במלגות סטודנטים, במופעים, בתחרויות ובפרסים. כל אחד מכיר באזור מגוריו לפחות מבנה אחד שעליו מתנוסס בגאון סמלו של מפעל הפיס, וברור לכל בר דעת שבלי הטוטו ענפים שלמים בספורט הישראלי לא יכולים לעמוד. אך בניגוד לצד המואר של ההוצאות, הצד של ההכנסות נותר אפל. אין עליו מחקר בארץ ולא נתונים מספקים, השיח הציבורי אודותיו דל והביקורת כמעט ואינה קיימת. מי מהמר בפיס ובטוטו ובאילו סכומים? האם יש בהימורים הללו גם סכנות? מהו המחיר החברתי שאנו משלמים על מנת לממן את כל המבנים והפרויקטים ברחבי הארץ? כל השאלות האלו כמעט שלא נשאלות, ואם נשאלות לא תמיד יש תשובות.

קזינו לעניים

מאחר שהנושא מסקרן אותי, מצאתי את עצמי יום אחד במרכז העיר בירושלים במתחם ה'פיס-place', מתבונן מהצד בעניין על המתרחש בו בצהרי היום. מהו מתחם 'פיס-place'? בדרך כלל, כשמדברים על נקודות המכירה של הפיס, מדמיינים באופן טבעי את הדוכנים המפוזרים על המדרכות ברחבי הארץ, או את עמדות המכירה בקניונים. אך ב-2005 השיק מפעל הפיס כ-150 מתחמים חדשים, בהם – מלבד המשחקים הרגילים של הפיס והטוטו – ניתן גם להמר במשחקי 'קינו' המוצגים מדי חצי שעה על הפלזמות, או לנסות את המזל במכונות חישגד אלקטרוניות (המוסוות היטב מאחורי מחיצה כדי להגביר את הנוחות), שכל ההבדל בינן ובין מכונות קזינו רגילות הוא באופן התשלום: כרטיס מגנטי הנטען תמורת תשלום בדלפק, במקום כסף מזומן ישירות לחריץ המכונה. בנוסף, בחלק מהמתחמים ניתן גם להמר על מרוצי הסוסים שהשיק הטוטו בשנה האחרונה. מה ראיתי במתחם הזה? נערים וקשישים, חרדים וחילונים, מכלים את מיטב כספם, טוענים שוב ושוב את הכרטיס המגנטי.

150 מתחמי 'פיס-place' יש בארץ, לא הרבה ביחס ל-2,300 נקודות המכירה הרגילות של מפעל הפיס, אך חשיבותם למפעל הפיס גדולה בהרבה: אראלה, זו שמפמפמת במוחותינו ללא הרף לרכוש מנוי פיס, ויחד אתה מערך הטלמרקטינג המשומן שמגיע לאלפי אנשים מדי חודש, הניבו למפעל הפיס בסך הכול כ-430 מיליון שקלים ב-2013, 7.5% מכלל ההכנסות. לעומתה, הצליחו 500 מכונות המשחק המפוזרות ב-150 מתחמי ה'פיס-place', להכניס כ-530 מיליון שקלים ב-2013 – 9.3% מההכנסות, שווה לכלל המכירות של רשת ארומה בשנה זו. כל זה ללא כל פרסום, ולמעשה בלי שמרבית האוכלוסיה מודעת בכלל לקיומן של מכונות המשחק. איך זה יכול להיות?

הכרוניקה של הפיס בישראל

השנים הראשונות לאחר קום המדינה התאפיינו בגלי עלייה עצומים לצד קשיים כלכליים, וישראל רוקח, ראש עיריית תל-אביב דאז, סבר שההגרלות תסייענה לממן הקמה של מוסדות אשפוז חדשים שנצרכו בדחיפות. ההגרלה הראשונה של מפעל הפיס נערכה ב-16 באוקטובר1951, וסכום הזכייה המרבי עמד על 1,000 לירות. כברת דרך ארוכה עבר מפעל הפיס מאז אותן הגרלות חד-חודשיות. ב-1968 החלה הגרלת הלוטו, ב-1979 שווקו לראשונה כרטיסי הגירוד חישגד, וב-1994 הצ'אנס. שלושת המשחקים הללו מניבים עד היום כשני-שליש מהכנסות המפעל: כ-4.3 מיליארד שקלים נכון ל-2013.

והמגמה לא מראה סימני היחלשות. בעשור האחרון גרף ההכנסות של הפיס עולה בתלילות מכמה סיבות:

1. עלייה בתדירות המשחקים; אדם המגיע כיום לעמדת הגרלות יכול להמר מסביב לשעון: פעמיים בשבוע לוטו או 777 פעמיים ביום, הגרלת צ'אנס כל שעתיים וגירודי כרטיסים עד אבדן כושר גירוד. וכל זה רק בדוכנים. מאז 2005 ישנן כאמור את תחנות ה'פיס-place', שמאפשרות גם הן להמר ללא הגבלה במגוון דרכים מגרות. גם בהימורי הספורט התמונה דומה: מהגרלות חד-שבועיות של הטוטו על משחקי הכדורגל בליגה הישראלית, התרחבו ההימורים באמצעות הגרלות ה'ווינר' אל משחקים בינלאומיים, וכיום ניתן להמר כמעט על כל התרחשות ספורטיבית בכל שעות היום. ה'ווינר', שנוסד ב-2004, הכניס ב-2013 מעל ל-1.7 מיליארד שקלים.

2. פרסום מאסיבי; תקציבי הפרסום של שני גופי ההימורים הם מן הגדולים במדינה, כאשר עוגת הפרסום של הפיס מציב אותו בחמישייה הפותחת של הפירמות הגדולות במשק (!). בניגוד למדינות רבות אחרות, בישראל כמעט שאין הגבלות על פרסום להימורים. קולה של אראלה נשמע בלי סוף מהרדיו, והלוטוגוצי'ם מופיעים על המסכים כבר ארבע שנים. האחראים על קמפיין הלוטוגוצ'ים הם קבוצת אדלר וחומסקי, מקבוצות הפרסום הגדולות במדינה, שנקראה לדגל על מנת להעלות בחזרה את מותג הלוטו שנפגע מהעלייה הדרמטית של ה'ווינר'.

3. מכירת אשליות; הפרסום הרב מצליח להחדיר לראשם של האנשים שאכן המספרים יכולים לסדר להם את החיים ולשנות את גורלם. לא צריך להיות גאון כדי להבין איזו שכבת אוכלוסיה הכי נזקקת לחלום הזה. דווקא בעתות של מצוקה כלכלית, כשהמובּיליוּת החברתית כמעט ואינה קיימת, כוחם של ההימורים גובר. חלום ההצלחה וההתקדמות בחיים מפנה את מקומו למזל ולתקווה שברגע אחד הכול ישתנה ללא מאמץ. במחקר גדול שנעשה בגרמניה, נמצא כי ההוצאות על הימורים חוקיים מתפלגות באופן בלתי פרופורציונלי בקרב האוכלוסיה, כך שהעניים מוציאים שיעור גבוה בהרבה על הימורים ביחס למעמד הבינוני והגבוה. הנתון הזה חוזר כמעט בכל מחקר שנעשה בנושא, אך במחקר הספציפי בגרמניה נבדק גם מצבם הסוציו-אקונומי של 25% המהמרים הכבדים יותר. גם כאן הנתונים הוחמרו באופן מצער: החמישון התחתון הוציא שיעור גדול בהרבה מתוך הכנסתו ביחס לחמישונים שמעליו.

בישראל יש מנטרה לפיה "ההימורים החוקיים הם מס על העניים". ברוב המדינות המערביות יש למנטרה הזו גם ביסוס מחקרי.

הימור מסוכן

בדומה לסמים, אלכוהול וזנות שנמצאים אתנו כבר אלפי שנים בצורות כאלה ואחרות, גם ההימורים נותנים מענה לדחף קמאי בנפש האדם. רוב האנשים יודעים להתמודד עם הדחפים שלהם ולרסנם על מנת לקיים שגרת חיים יציבה, אך כמו כל דחף חזק, תמיד קיים סיכון של אבדן הרסן והדרדרות מהירה להתמכרות למוצר או לשימוש לא אחראי בו. עבור אנשים מסוימים, או בסיטואציות מסוימות, הסיכון גבוה במיוחד. אחרים חשופים פחות לסיכון, אך הוא קיים ויש להתמודד עמו.

המודעות של הציבור בישראל לסכנת ההתמכרות להימורים היא אפסית. מומחים לנושא מתארים את ההתמכרות הזו כאחת מהקשות שיש בנמצא – לא פחות חמורה מהתמכרות לסמים קשים. בשל עמידותה, אלו שנפלו אליה לא בטוח שיצליחו לצאת ממנה אי-פעם. זאת ועוד, בשונה מהתמכרות לסמים או לאלכוהול, אין להתמכרות להימורים סממנים חיצוניים בולטים, וייתכן שבשל כך היא לא נתפסת כחמורה בעיני החברה. אך זו גם סכנתה. אדם יכול להידרדר להימורים כפייתיים אינטנסיביים ביותר, לשקוע בחובות עתק, לאבד את ביתו ונכסיו, להסתבך עם השוק האפור, וכל זאת מבלי שסביבתו תבחין בבעיה ותסייע לעצור אותה בזמן. יום בהיר אחד הכול קורס, משפחה מתפרקת ואנשים תמימים מגלים שהם חסרי כל.

נתון חשוב נוסף הוא שרוב המהמרים הכפייתיים נופלים בעודם צעירים, ובשנות ה-20 המאוחרות מקצתם כבר מגיעים אל מכוני הגמילה ,בדרך כלל ביוזמת משפחתם, לאחר שאבדו את הכול. מלבד הכפייתיים ישנם גם "מהמרים בעייתיים" שאמנם לא נסחפים לחלוטין להימורים ולא מכלים את זמנם וממונם, אך הם מוציאים באופן שוטף הרבה יותר ממה שמצבם הכלכלי מאפשר להם. בישראל לא נעשה מעולם מחקר הבודק כמה סובלים מכך, אך מחקרים במדינות אחרות גילו כי בין 1%- 5% מכלל האוכלוסיה הבוגרת הם מהמרים כפייתיים או בעייתיים. מוטיב שחוזר ברוב סיפורי ההתמכרות הוא של צעיר או צעירה שבפעמים הראשונות בהן ניגשו אל דוכן הפיס או הטוטו הצליחו לזכות בסכום מסוים, ולאחר מכן ניסו שוב ושוב לשחזר את ההצלחה עד אבדן שליטה. (לאור זאת, כדאי שתשקלו היטב לפני שאתם נותנים לילד למלא 'ווינר' כמתנת יום הולדת…).

המדינה מפילה את אזרחיה

טענה שנשמעת רבות מצד מצדדי ההימורים החוקיים בפיקוח המדינה, היא שהימורים תמיד יהיו – השאלה היא אם הם יתקיימו במקומות אפלים גדושי פשע, כאשר הכנסותיהם יתגלגלו לידיים פרטיות או מאפיונריות, או שלחילופין הם יתקיימו במסגרת שלטונית מבוקרת ואחראית, וההכנסות ינותבו לטובת החברה. אך אין לטענה הזו כל שחר: מעולם לא נמצא שההימורים החוקיים באים על חשבון ההימורים הלא-חוקיים או ממתנים אותם. להיפך. מחקרים גילו כי ההימורים החוקיים מהווים למעשה שער כניסה אל עולם ההימורים הגדול, ורבים שנופלים בטוטו או בלוטו נמשכים לאחר מכן גם להימורים אסורים. מחקר שנעשה בקנדה ב-2004 מצא כי רבים מהנערים שפיתחו בעיות הימורים עשו זאת בגזרת ההימורים החוקיים. אין זה מפתיע בהתחשב בעובדה שבגיל הנעורים, המועד לפורענות בהיבט זה, רוב הנוער יימשך להימורים לגיטימיים מבחינה חברתית, גם אם על-פי החוק אסורה מכירת המשחקים לפני גיל 18.

מעבר לטענה האמפירית, צריך לדון בשאלה הנורמטיבית. האם יעלה על הדעת שממשלה כלשהי תגיע לידי החלטה שמכירת קוקאין והרואין עדיף לה שתיעשה על-ידי גוף ממשלתי על מנת לנתב את ההכנסות לטובת החברה? האם ייתכן שהיא תשקיע הון עתק בפרסום חיובי של הסמים על מנת להגדיל את מכירתם? "בוא'נה זה אחלה חומר!" ישדרו מרקעי הטלוויזיה, "תן לקוקאין לסדר לך את החיים". ובכן, זה המצב בדיוק בשדה ההימורים. לו הייתה המדינה מקיימת מספר בתי קזינו שקטים ונעדרי פרסום לחלוטין, שאליהם היו מגיעים מהמרים שנפלו להימורים הלא-חוקיים ומסייעת להם לצאת ממצבם בהדרגה, ניתן היה לקבל את הטיעון. אך כאשר מטרתם העליונה של מפעל הפיס והטוטו היא הגדלת רווחים והכנסת עוד ועוד אנשים אל ההימורים, תוך שכנועם שהם פועלים בתבונה, מדובר כבר בשערורייה.

איפה המחאה החברתית?

איך הגענו למצב שבו המדינה כורה במו ידיה בור לאזרחיה, ובפרט לאלו החלשים יותר ביניהם? איך מהגרלה אחת בחודש התרחב מפעל ההימורים החוקיים למציאות שבה אדם יכול להמר סביב השעון ללא הגבלה? ההסבר הפשוט לכך הוא שכאשר המדינה מוצאת דרך להוציא כסף מאזרחיה בלי לשלם על כך מחיר פוליטי, היא מתקשה מאוד לוותר עליו. הניסיון מראה כי כל משחק חדש שמשיקים מעלה הכנסות, ובאופן מפתיע לא גורע מהמשחקים הוותיקים יותר. זוהי משאבת מסים שניתן לשמן בעזרת פרסום, ועל הדרך להעניק לרבים את החלום על ההתעשרות. בהיעדר ביקורת ציבורית או מוסדית, זהו פיתוי שלא ניתן לעמוד בו.

באופן אבסורדי, השיח החברתי בישראל מלין בלי סוף על כך שהמדינה לא דואגת מספיק לחלשים ולא מצמצמת פערים, אך במקום שבו המדינה פוגעת באופן אקטיבי בשכבות החלשות, מוציאה מהם כספים על מנת לממן את מפעליה ומעמידה אותם בפני הסכנה האיומה של ההתמכרות – כאן אין פוצה פה ומצפצף. היכן הם כל הפעילים החברתיים ומצמצמי הפערים החברתיים? איפה מכוני המחקר השונים שיטפלו בסוגיה ויאירו אותה בזרקור?