מה רע בישראל? ההמונים מאמריקה לא עולים

למרות כל הרצון הטוב, צאצאיו של הדוד מאמריקה מסרבים לעלות לארץ • רמת החיים הגבוהה בנכר מכריעה את הסנטימנט הציוני וקשיי הקיום בארצנו מוכת הרגולציה הופכים את העלייה ללא רלוונטית מבחינה מעשית • מה שיהדות התפוצות זקוקה לו יותר מכל היא ישראל חופשיה ומשגשגת, כזו שתהווה אלטרנטיבה כלכלית ממשית עבור הצעירים היהודים בגולה • ביום שבו בחורים מלוס-אנג'לס יגיעו לתל-אביב בשביל להרוויח כמה ג'ובות במובינג, נדע שהציונות נצחה

סיני, היספאני ויהודי מנגנים יחד בתזמורת בית הספר. זה כמובן לא פתיח לבדיחה גרועה, אלא מחזה לא נדיר בבתי הספר הציבוריים בארצות הברית, בה נטל החינוך הפרטי היהודי מכריע משפחות רבות הנאלצות להתפשר על אחד מנושאי הליבה של הזהות היהודית.
אין שום דבר חדש בתופעה הזו. עלות החזקתו של ילד בבית ספר יהודי איכותי נעה בין 15,000 ל-20,000 דולר בשנה, דבר המחייב משפחה ממוצעת בעלת 3-4 ילדים להגיע לרמת הכנסה של למעלה מ-200,000 דולר בשנה רק כדי לזכות לרמת חיים בסיסית נאותה.

כתוצאה מכך, הורים רבים שלא זכו להגשים את החלום האמריקני של האמא הפולניה נאלצים לבחור בין קיום ברמת חיים סבירה לבין החינוך היהודי. ובדילמה הזו רבים בוחרים באפשרות הראשונה.

המשמעות לגבי המשכיות הקיום היהודי בארצות הברית ברורה: הסיכויים שילד שגדל בסביבה לא יהודית ישמור בטווח הארוך על זהותו אינם גבוהים. למעשה, בהתחשב בנוחותה של ההתבוללות באמריקה הם שואפים לאפס.
על רקע זה, חלק מהיהודים האמריקנים רואים את הפתרון בישראל. החינוך בישראל הוא יהודי כברירת מחדל והתרבות הישראלית רוויה בערכים ומסורות יהודיות. כשמדברים עם יהודים בורגנים באמריקה, מתקבל יותר ויותר הרושם שהקייס לעלייה, והקייס עבור ישראל, הוא החינוך והזהות היהודית.

אך מדובר עדיין בדילמה קשה. מכל בחינה שהיא, רמת החיים האמריקנית גבוהה בהרבה מזו הישראלית. כל מי שהסתובב בפרברים ובערים יודע במה מדובר: הבתים גדולים, המדשאות נאות ולכולם יש כל כך הרבה חפצים – ״סטאף״ בלשונם – שאותם הם קונים במחירים זולים בהרבה מאשר בארץ. זוג מורים אמריקניים יכולים להתגורר בבית גדול למדי ( 6-7 חדרים, לא כולל מרתף וגראג׳) מהסוג שבישראל יימצא רק אצל בכירי המשק.

בשביל לוותר על כל זה תמורת דירת 4 חדרים בקומה השלישית בפתח-תקווה, צריך סיבות טובות מאוד.
בשל כך, פרופיל העולים לישראל הוא אידיאולוגי למדי. מדובר ביהודים בעלי זיקה חזקה למסורת היהודית או להשקפה הציונית, שרואים ערך בוויתור מסוג זה למען המגורים בציון.
וכל השאר? הללו יעדיפו את הסינים וההיספאנים של הפאבליק סקולס, בתקווה שבדרך נס הילד ייתקל ביידשע גירלפרינד אי שם בהמשך הדרך.

טוב לחיות לא בארצנו

עבור ההמונים היהודים באמריקה, הציונות כבר אינה פתרון רלוונטי. כל שנותר מהחלום הציוני, מההבטחה הגדולה לקיבוץ הגלויות והמשך הקיום היהודי, הוא בחירת נוחות של מיעוט אורתודוקסי-ציוני שמתלבט בין המגורים בפרברי ניו-יורק למגורים בפרברי אפרת.
מאמצי העלייה וההסברה, פעילות של ארגונים כמו ״נפש בנפש״ ו״תגלית״ מנסים לתקוף את הבעיה מהזווית התרבותית. אם רק נחזק את הזיקה היהודית-ציונית של הצעירים לישראל, הם אומרים, ישושו הללו לוותר על ההזדמנויות שמציעה אמריקה תמורת הנשיאה בנטל הצבא והמס בישראל. אולם, שלא במפתיע, יוזמות אלו נוחלות כשלון חרוץ: הרחק מאור הזרקורים מצביעים צעירים אלו ברגליים, וחוזרים הביתה לגולדנע מדינה אחרי שנה או שנתיים בציון.
מדובר בנתון מבהיל: על-פי ההערכות (נתוני האמת לא מפורסמים) למעלה ממחצית מהעולים הצעירים לא נשארים בארץ. הם יעשו כאן סיבוב, ישרתו בצבא ואולי ילמדו כמה סמסטרים באוניברסיטה, אבל בטווח הארוך ברור להם איפה עדיף לחיות, וזה לא פה.

לאדם שהתרגל לחופש כלכלי ולחיים במשק של דמוקרטיה ליברלית קשה מאוד להסתגל לאווירה החברתית-כלכלית בישראל. בכל אשר יפנה מצפים לו חסמים ביורוקרטיים ומשפטיים שהוא לא דמיין בחלומותיו הפרועים ביותר. באוניברסיטה הוא נתקל במגוון מצומצם של אפשרויות וברמה אקדמית נמוכה עד גיחוך; בשוק העבודה הוא יטבע בים של זכויות-חובות-מסמכים ותקנות בלתי אפשריות; ובעולם העסקים הוא יאלץ לכלות את זמנו בריצוי פקידי ממשלה ויועצים משפטיים אקטיביסטיים. בשורה התחתונה, מתברר עד מהרה שעדיף לחיות בגלות ולמות בציון, כמו שנהגו כל הדורות.

טענות אלו מבוססות היטב במדדים הכלכליים העולמיים: על-פי מדד קלות עשיית העסקים העולמי ישראל אינה יעד אטרקטיבי לעסקים. מתוך 189 מדינות הנסקרות על-ידי הבנק העולמי, ישראל מככבת לרעה בכמה וכמה מהמדדים החיוניים ביותר לבניית עסק. בנטל המסים ובאכיפת חוזים היא מאיישת את המקום ה-93; בקלות הוצאת היתרי בניה – 140; וברישום מקרקעין – 151. במילים אחרות, יהיה לך מאוד קשה לבנות פה עסק, וכשסוף סוף תתחיל להרוויח תשלם הון עתק לממשלה ובכל סכסוך תיתקל בסחבת משפטית בלתי נתפסת. ארצות הברית, לצורך השוואה, מדורגת ברוב המדדים בין 10 ל-30.

לעומת זאת, קלות עשיית העסקים באמריקה מוכרת היטב לישראלים: חצי שנה של עבודת-קבלן בדוכן ״אהבה״ בקניון מספיקה לישראלי יוצא הצבא למימון חודשים ארוכים של טראקים בדרום אמריקה והמזרח. שלא לדבר על אלו הבוחרים להקים עסקים או לפתח קריירה משגשגת בארצות הברית. באחד המקרים שנודעו לי, דובר על זוג עולים שהתחתנו בארץ שהעדיפו לחזור לאמריקה כדי לממן את הוצאות החתונה באמצעות… עבודה בפיצריה.

אם הציונות רוצה להיות פתרון ריאלי לבעיות הנוכחיות של העם היהודי, ואם היא מעוניינת להציל את המשכיות הקיום היהודי, יש לכוון את עיקר המאמצים אל התחום הכלכלי. המשק הישראלי צריך להיות חופשי יותר, תחרותי יותר וידידותי יותר לעסקים; התרבות הישראלית צריכה לראות בעין יפה את עשיית ההון ואת ההצלחה הכלכלית; והאווירה הפוליטית והציבורית צריכה להיות חיובית ביחס ליזמות למסחר.

לא קשה לדמיין מציאות הפוכה, שבה צעירים יהודיים מהתפוצות מבינים שישראל מחזיקה בהזדמנויות הטובות ביותר עבור יהודי, שבה ניתן למצוא את ההשכלה הטובה ביותר, את האפשרויות העסקיות הטובות ביותר ואפילו שוק מגוון ורחב של עבודות צעירים מזדמנות. ביום בו יהודי מלוס אנג׳לס יגיע לחצי שנה בשביל לעבוד במובינג בתל-אביב, נדע שהציונות נצחה.

במשך העשורים הראשונים של המדינה נוצר הרושם כאילו הסוציאליזם איפשר את הגשמת הציונות. היום אלו הסוציאליזם ומדינת הרווחה העומדים בדרכה של הציונות, מונעים את המשך העליה וגוזרים את גורלו של דור יהודי צעיר וחיוני להתבוללות.