ביקורת ספר: חיילים; ההקלטות הסודיות של אנשי הוורמאכט

ביקורת ספר: סונקה נייצל והראלד ולצר, חיילים; ההקלטות הסודיות של אנשי הוורמאכט: פרוטוקולים של לחימה ומוות, דביר 2014

ספר חדש מביא את סיפורה המרתק של מערכת האזנות סתר ענפה, שערכו צבאות המערב לשבוייהם הגרמנים במשך שנים • מה חשבו חיילי הוורמאכט על השמדת היהודים? על מה הם דיברו ביניהם? מה היה יחסם להיטלר? כל אלו ועוד מובאים ומנותחים בספר החדש • רק חבל שהספר נופל להטפה פציפיסטית 

במשך יותר מחמישים שנה, חיילים וקצינים ששירתו בוורמאכט – צבא גרמניה במלחמת העולם השנייה – הצליחו לשטות במערב כאילו רובם לא ביצעו או אפילו היו מודעים לפשעי המלחמה של המשטר הנאצי, אלא היו לכל היותר חיילים מקצועיים ונאמנים. המצג היכה בסנוורים חוקרים רציניים דוגמת לידל הארט, כמו גם את אלפי אוהדי ההיסטוריה הצבאית של המלחמה הגדולה בכל הזמנים.

הסיבות לכך היו מגוונות: הצורך לשקם את מערב גרמניה מול ברית-המועצות, האהדה המקצועית הגדולה לביצועי הוורמאכט באותה מלחמה, ובאופן כללי הסירוב להודות בכך שחברה שלמה הייתה שותפה למפעל האכזרי של הרייך השלישי. לפחות מאז שנות התשעים, מחקר אחר מחקר הוכיחו מעל לכל ספק שרוב החיילים והקצינים – או שביצעו פשעי מלחמה מסוגים שונים, או שהיו מודעים אליהם ולא עשו דבר של ממש בעניין.

ספר זה מצטרף לאותם מחקרים, בעודו מתבסס על האזנות סתר שביצעו הצבאות הבריטי והאמריקני בקרב שבויי מלחמה נבחרים באירופה. אנשי המודיעין רשמו את עיקרי הדברים בפרוטוקולים ארוכים, שהמתינו במשך שנים בארכיונים. היום הפרוטוקולים פתוחים לעיון חוקרים, ומחברי הספר משתמשים בהם לא רק כדי לתאר את מעורבות הוורמאכט בפשעים אלא גם כדי לצייר לנו את עולמו של החייל הגרמני המצוי, בהתבסס על שיחות ידידותיות שניהלו ביניהם ועל הידע בתחום הפסיכולוגיה החברתית.

אני חייב לומר שזהו ספר מוזר ביותר. בעצם יש כאן שני ספרים: ספר מחקרי סביר המוסיף נדבך מעניין לידע שלנו על הוורמאכט, ופמפלט פוליטי-פציפיסטי מבולבל המנסה להקיש מניסיון הוורמאכט לניסיון הצבאי האנושי הכללי, לא רק במלחמת העולם השנייה אלא בכל הזמנים. שני הספרים משולבים אלה באלה, והתוצאה היא בליל לא עקבי של תובנות מעניינות וסברות כרס של פסיכולוגיה פופוליסטית.

להיות חייל גרמני

ראשית נבחן את הספר הראשון. המודיעין הבריטי והאמריקני צותתו לשבויים מגוונים – חיילים פשוטים וקצינים בכירים, חיילים קרביים ואנשי עורף, חיילים מצבא היבשה, האוויר והים – כאשר המטרה העיקרית הייתה לאסוף מודיעין וראיות על פשעי מלחמה. הרבה מהחיילים שירתו גם במזרח מול הצבא האדום, וכולם השתתפו בצורה משמעותית בלחימה נגד בעלות הברית. על אף שמדובר בחלק קטן למדי מכלל השבויים הגרמנים, השוואה למחקרים אחרים מראה שהם מספקים לנו אישוש למה שכבר ידוע לנו על תמונת עולמם של חיילי הוורמאכט.

הפרוטוקולים מציירים לנו תמונה מרתקת של חיילים מקצועיים, שנכנסו לחלוטין לתוך עולם הצבא וחשבו ודיברו במונחים צבאיים – ציונים לשבח, כלי נשק לסוגיהם ואיכות החיילים הידידים והיריבים. בין השאר, אנחנו לומדים שלפחות בקרב החיילים הגרמנים שנשבו בידי המערב, סטלינגרד ונורמנדי היו נקודות ההכרעה שהורידו משמעותית את המורל שלהם במשך המלחמה. הם גם התעסקו הרבה בהשוואה בין יחידות ואנשים, למי מגיע ציונים גבוהים על תפקוד ולמי לא.

אחד מהממצאים שהפתיעו אותי היה האמונה הכמעט דתית בצדקת הדרך הגרמנית. המחברים מדברים על איך שלמעט יוצאים מהכלל נדירים מאוד, כלל החיילים האמינו במה שהמחברים מגדירים כ"מוסר החדש" של המפלגה הנאצית. גם אם לא היו גזעניים פנאטיים, הם קיבלו באופן כללי את הרעיון של העם הגרמני כעליון על כל שאר האנושות. לכל היותר היו מוכנים להודות שהאמצעים היו נמהרים או לא תרבותיים מספיק, אך לא שהמטרה עצמה הייתה פסולה. לשיטתם, אולי יועצי היטלר הם רעים, אולי היטלר עצמו היה קצת קיצוני מדי – אבל המגמה עצמה ברוכה.

מה שמביא אותנו לשאלה הטעונה של השתתפות חיילי הוורמאכט בפשעי מלחמה. את אלה ניתן לחלק לשלוש קטגוריות: רצח שבויים, מעשי נקמה נגד פרטיזנים (כולל אזרחי האזור שלכאורה תומכים בהם) ורצח לשם רצח, אם של יהודים או אחרים.

אחת המסקנות היא שהחיילים הבחינו בין רצח שבויים בתנאי שדה – במיוחד לגבי חיילים רוסים שלא פעם השתמשו במעשי תחבולה והיה קשה לדעת אם באמת נכנעו או מתו – לבין רצח שבויים שנכנעו. את הראשון הם ראו כמעשה לגיטימי ואולי הכרחי, את השני כמעשה אכזרי ולא-הומני.

אך כאשר זה מגיע לפרטיזנים – במזרח או במערב – התמונה מיטשטשת. לא מעט חיילים השתתפו או הצדיקו מעשי נקמה כוללים נגד כפרים שלמים על מעשי פרטיזנים בודדים, גם אם לא הייתה הוכחה כלשהי לתמיכת אותו כפר בפרטיזנים. כפי שמעיד הציטוט האפייני הבא:

בכפר אחד ברוסיה היו פרטיזנים. מובן שחייבים למחוק מיד את הכפר…ירו שם בנשים וילדים. בכל דבר…היו הרבה בחורים שזה גרם להם כיף לא נורמלי.

לרוב, החיילים ניסו לתרץ את המעשים הללו (שכללו רצח בכוונה תחילה של נשים וילדים), בכך שהרצון לנקמה גבר על הכללים המקובלים שלהם, או לחלופין שזה לא היה בשליטתם והכל אשמת מישהו אחר: אם מפקד ואם מישהו מה-SS – שעיר לעזאזל נוח לחיילי הוורמאכט.

מה שמביא אותנו לפתרון הסופי. אם עוד היה ספק בכך שהחיילים ידעו ולא פעם השתתפו ברצח המוני של יהודים, הספר הזה מחסל אותו. לא רק שחיילים ידעו על המתרחש, אלא שלא פעם ולא פעמיים הם אף הלכו לצפות או להשתתף באחת ממאות הרציחות ההמוניות שהנאצים ביצעו ברחבי מזרח אירופה. בכל המקרים הללו החיילים עשו זאת כמתנדבים מרצונם החופשי, ולפעמים אפילו בצורה נלהבת.

המחברים מדגישים כי הדבר נבע לאו דווקא משנאת יהודים כמו מההזדמנות לעשות מעשה שהוא אסור בתכלית האיסור בחיים האזרחיים. רק מקרה אחד ידוע לנו מהציטוטים על התנגדות אקטיבית והסתרת יהודים; השאר התנגדו לאו דווקא לחיסול היהודים או למצער לסילוקם מאירופה, אלא רק לאופן ה"ברברי" שבו נעשה הדבר על-ידי ה-SS הרשע.

מהספר אנו למדים שהמיתוס על הוורמאכט הנקי וה-SS הברברי היה בראש ובאשונה סיפור שחיילים גרמנים סיפרו לעצמם כדי למרק את מצפונם, עוד לפני שניסו לטעון כך בפני המעצמות המערביות. גם כשזה קשור למעשים כלליים נגד פרטיזנים או לרצח של יהודים, ה-SS הוא הגורם לכל הבעיות.

כאמור, ההאזנות מספקות תמונה מעניינת ומלאה אודות חתך רחב למדי של חיילי הוורמאכט ועולמם. לרוב אין כאן חידושים מרהיבים – המחברים עצמם מביאים מחקרים שמאששים את הממצאים, חלק מהם מבוססים על אותם פרוטוקולים וחלקם על חומרים אחרים. הייתי שמח לראות ניתוח מעמיק יותר, המתייחס לשאלת מבנה הוורמאכט וגישותיו ללחימה; במיוחד לדגש על אחריות החייל והמפקד הזוטר לגלות מנהיגות ויוזמה, ועל דבקותם בלחימה עד הסוף ונאמנותם למשטר. אבל לזה אכן יש מספיק מחקרים אחרים.

אם יש משהו שחסר כאן, הרי הוא הצד של שבויים גרמנים בצד הסובייטי. מ-1941 ועד סוף המלחמה, רוב מוחלט של הוורמאכט נלחם, נהרג ונשבה על-ידי הצבא האדום. קשה לי להאמין שהנקוו"ד, אולי המשטרה החשאית הענפה והמשוכללת בעולם באותה תקופה, לא ביצעה האזנות סתר כמו מקבילותיה המערביות. בהתחשב בכך שהלחימה האכזרית והמעשים האכזריים ביותר בוצעו בשטחה – וברית-המועצות היתה האויב המרכזי של גרמניה הנאצית – היה מעניין לראות אם יש הבדל בין גישת השבויים בידי הצבאות המערביים לאלה שנשבו בידי הצבא הסובייטי.

אני גבר, משמע אני נאצי בפוטנציה

אם המחברים היו מסתפקים בתיאור עולמם של חיילי הוורמאכט, הסקירה הייתה מסתיימת כאן. אבל המחברים החליטו שברצונם להוכיח כי החיילים הגרמנים בעצם לא היו שונים משאר הגברים שלחמו – אם באותה מלחמה אם במלחמות אחרות. בעצם, ברצונם להקיש ממעשי הוורמאכט לאנושות בכללה, או יותר נכון לגברים באשר הם, כפצצות אלימות מהלכות המהוות סכנה מתמדת. כך למשל, כותבים השנייים (ע' 65):

בתחום המשפחה יש עדיין אלימות כלפי בני זוג … במקומות ציבוריים כמו איצטדיונים, מועדונים, ברים או רחובות מתרחשים תגרות ומעשי שוד ומעשי אונס … את הטלוויזיה, הקולנוע ואת משחקי המחשב אי אפשר לדמיין כלל ללא אלימות…;

המחברים עורכים אינדוקציה: עצם קיומו של יצר אגרסיבי ושל אלימות רצחנית די בו כדי ללמד על כל המציאות. טענה זו חוזרת שוב ושוב לאורך הספר.

אפשר, כמובן, לטעון טענה כזאת. אבל זהו ספר המתיימר להיות מחקרי; הרוצה לטעון כן עליו לעשות סקירה וניתוח מעמיק של הספרות המקצועית העיקרית בנושא מלחמה, האלימות והיצר האגרסיבי. ובכן, לא מיניה ולא מקצתיה. המעיין בביבליוגרפיה לא ימצא ולו ספר מיינסטרימי אחד על היסטוריה צבאית. שמות מוכרים במקצוע כמו ג'ון קיגן, יו סטראן, קארל פון קלאוזוביץ או עזר גת לא קיימים. אין ולו הפניה אחת לכתבי עת רציניים וחשובים כמו Armed Forces and Society או למחקרים הפסיכולוגיים הפנימיים הרבים שצבאות מודרניים עורכים לצורכי הכשרת חייליהם והכנתם למעשי הרג. אפילו כשזה מגיע למלחמת העולם השנייה, הספרות המחקרית מתרכזת כמעט כולה בצבא גרמניה לדורותיו בעוד שהספרות הנוגעת לצבאות אחרים היא מעטה וסלקטיבית מאוד. במקום ראיות, המחברים מביאים סברות כרס וספקולציות על בסיס שיחות מזדמנות מהפרוטוקולים, או מסתפקים בכל מיני ניסויים פסיכולוגיים מפורסמים אבל עדיין קטני ממדים.

גם אם נתעלם מהגישה הכמעט שרלטנית הזאת לנושא מוסרי והיסטורי חשוב ורציני ביותר, הרעיון כאילו האידאולוגיה הנאצית הייתה שולית לעומת אווירת האלימות הכללית שרווחה בעולם בכלל ובמלחמה בפרט פשוט לא מסתדר. גם לפי ראיותיהם הם. מספיק לציין כאן את התנהגות צבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה באותם שטחים כבושים, התנהגות שתועדה בפרוטרוט ע"י וחאס ליולייביציוס. מ-1915 עד 1918, חיילי הרייך השני שלטו על שטחים נרחבים במזרח אירופה והאוכלוסיה הייתה נתונה לגמרי לחסדיה. ומה עשו? לקחו אוכל לצבא ולאזרחים, מיסו בכבדות והיו שתלטנים. אבל מעשי רצח, טבח ואונס היו נדירים ביותר. ודוק – זהו בדיוק אותו צבא, דור אחד קודם, ובכל זאת אף אחד לא יצא משליטה ולא נקט במעשים המתקרבים למעשיו של הוורמאכט.

גם אם רבים מחיילי הוורמאכט לא היו נאצים נלהבים, המחברים עצמם מודים ומראים שהחיילים, כמו האזרחים הגרמנים, קיבלו והסכימו עם ה"מוסר החדש" הנאצי שראה בגרמנים עליונים על שאר אירופה. האידאולוגיה הנאצית שימשה כהיתר לשליחת רסן האלימות, והחיילים קיבלו זאת ברצון או לפחות בלי התנגדות של ממש. תעיד על כך התמיכה השואפת לאפס בקרב חיילים ומפקדים במרד נגד היטלר, גם כשהיה ברור שגרמניה בפני תבוסה, וגם כשהבינו את ההרס שחוללו ברחבי היבשת. המהפכה של 1918 שהפילה את המשטר הישן, אשר היו אחראים לה אנשי צי וצבא, אפילו לא הייתה בגדר אפשרות עבורם ב-1944, ואפילו לא ב-1945 כשהסוף היה ברור.

המחברים אולי יטענו שכולם היו יכולים להיות כמו הגרמנים בתנאים ההיסטוריים הנכונים, ושמעשיהם היו "בנאליים", אך כפי שהמשל היהודי השגור אומר: אם לסבתא שלי היו גלגלים, היא הייתה אוטובוס. המוסר האנטי-מוסרי של המשטר הנאצי היה תולדה של עם מסוים, על בסיס תרבות מסוימת ובתנאים היסטוריים מסוימים. הם אולי לא קיבלו את ההחלטות של המשטר בדבר כיבוש והרג, אבל הם השתתפו ותמכו בהן באלף ואחת דרכים בצורה רצונית ומודעת. לא הייתה שאיפה כזו להרג בקרב צבאות בריטניה וארצות-הברית, דבר שלפעמים היה לרעתם כאשר פספסו הזדמנויות להביא לנצחונות יותר מכריעים.

הניסיון להשוות באופן סלקטיבי בין מעשי הנאצים למעשים חריגים של צבאות דמוקרטיים – היא עלבון לאינטליגנציה ולאנושות. גם אם האשמותיהם צודקות לחלוטין, צבאות המערב מעדו לפעמים ונפלו לתהום המוסרי כשהם עדיין אוחזים בחלק מהקיר. המשטר הנאצי, ואיתו הוורמאכט, נפל מרצון לתחתית.