כשנדב איל מכחיש את האנטישמיות

הסדרה החדשה של נדב איל אודות האנטישמיות החדשה והקשר שלה ל-BDS מראה תמונה חלקית וסלקטיבית של המציאות • סרטונים ומידע שמוכיח קשר חד-משמעי לאנטישמיות נעלמו מעיניו, וכל שנותר הוא כמה לונדונים מנומסים שמדברים על פוליטיקה • כשנושא כה חשוב ונפיץ מטופל בצורה רשלנית ומתוך הכחשה טוטאלית, סימן שהמצב קשה 

באיחור אפנתי ראיתי את הפרק השלישי בסדרתו של נדב איל על האנטישמיות. פרק זה מתיימר להציג את תנועת ה-BDS העולמית ולענות על השאלה שמפלגת כבר שנים בין השמאל הקיצוני והסהרורי לשאר עם ישראל: האם מדובר באנטישמיות חדשה או בביקורת לגיטימית. לצורך כך גייס נדב איל את כל חושיו העיתונאיים, שינס מותניו, אזר אומץ והלך… לעמוד ליד חמישה אנשים שהחזיקו דגלי פלסטין מול חנות בלונדון, תוך שהוא מראיין שלושה מהם.

מה נדב איל לא עשה? הוא לא חשב להציג קטעי וידאו מהפגנות ה-BDS המראים פעילים הצועקים קריאות קלאסיות כמו "מוות ליהודים" ו-"אין דבר כזה ישראל". הוא גם לא הטריח עצמו להזכיר את הלחץ הקשה ואת האיומים האלימים המופנים כלפי אמנים שחושבים להופיע בישראל. הוא אפילו לא ניסה להשתמש בטכניקות עיתונאיות פשוטות ומקובלות כמו להיכנס עם מצלמה נסתרת לאחד מכנסי הפעילים, היכן שהדוברים משוחררים מכבלי הפוליטיקלי-קורקט ושופכים יותר בחופשיות את מצבורי השנאה שעל ליבם. בשום שלב הוא לא הציג את הפרדוקס בדבריהם של המרואיינים, בדבר התמיכה בהקמתה של מדינת הלאום הפלסטינית והתנגדות נחרצת לקיומה של מדינת לאום יהודית.

צעקות "dubula i-juda" ("תירו ביהודים") בהפגנה באוניברסיטת וויטס בדרום אפריקה:

גרוע מכך, במהלך הסדרה לא הוזכר הקשר ההדוק שבין קבוצות ניאו-נאציות לתנועת החרם. כך למשל, כאשר התעוררה סערה ציבורית סביב ראש עיריית יינה הגרמנית, אשר דרש לסמן מוצרים ישראליים המגיעים מההתנחלויות, היו חבריה המקומיים של ה-NPD (המפלגה הניאו-נאצית) בין הראשונים להתייצב לצד ראש העיר ולהביע את תמיכתם בחרם כללי על ישראל. גם מבחן שלושת ה-D הידוע של נתן שרנסקי (Double standards, Demonization, Delegitimization), שיכול להיות שימושי מאוד להערכה מתי ביקורת לגיטימית חוצה את הקו הדק והופכת לאנטישמיות מוסוות, נעדר מהכתבה.

לאורך כל פרקי הסדרה נדב איל הקפיד שלא לחדש דבר. הוא חזר על אותן קלישאות וביטויים שחוקים ("מעגל השנאה" בהקשרו המוסלמי-יהודי), ציטט סטטיסטיקות שהיו מרוחות כבר שבועות לפני כן על מסכי הטלוויזיה ודפי העיתונים, ובעיקר ניסה לייצר דרמה מיותרת עם שוטים ארוכים של ניידות משטרה, בדרכו לראיין עוד קבוצה של ניאו-נאצים, כאילו היה איתי אנגל וגרמניה הייתה סוריה המדממת ממלחמת האזרחים. אווירת הפילם נואר ששוררת בפרק הראשון, לא מפצה על חוסר העומק, ואילו הפרק השלישי לוקה בחובבנות רבה כל כך שניתן להניח כי אדם ממוצע עם מצלמה ומערכת סאונד, היה ככל הנראה מגיע לתוצאה מוצלחת יותר.

החוסר בעבודה עיתונאית בסיסית לא רק מעליב את האינטליגנציה של הצופה, אלא אף מעורר את שאלת היושר העיתונאי. האם יכול להיות שהכתבה נתפרה כך שתתאים לאג'נדה הפרטית של איל? האם הסיבה לרדידות התחקיר היא לא חובבנות, אלא אמתלה, אשר תשמש את איל כאשר הוא יכריז בסוף הכתבה "אני לא השתכנעתי" בתשובה לשאלה אם מדובר באנטישמיות חדשה? איך שלא יהיה, אני אמשיך לחכות לתחקיר אמתי שיהיה לו האומץ להכיר בכך שאנו נמצאים בעידן חדש בהיסטוריה האנושית. כאשר קרנה של הדת בעולם המערבי (עליה התבססה האנטישמיות הישנה) יורד, והלאומנות והגזענות (עליה התבססה האנטישמיות המודרנית) מוקעות, הופכת ישראל לבסיס החדש של האנטישמיות כיום. כולי תקווה שהפעם נוכל לזהות אותה בזמן.