סיפוח זו לא מילה גסה

עיתוני הימים האחרונים ותכניות הרדיו הפופולריות כבר מיצו מכל זווית אפשרית את סוגיית הטרמפים. כן לקחו לא לקחו, כן אחראים לא אחראים, כן חינוכי לא חינוכי. אך הסאב-טקסט של המילייה התקשורתי היה מוסכם: גוש עציון הוא שטח כבוש שלא צריך להיות בידיים ישראליות.

אבל האמת שונה בתכלית.

בשנת 1927, עוד לפני קיבוץ חניתה בגליל או קיבוץ רביבים בנגב, הקימה קבוצת יהודים חרדים את היישוב מגדל עדר. הייתה זו נקודת היישוב היהודית הראשונה בעת החדשה שעלתה על אדמות גוש עציון. היא אמנם חרבה במאורעות תרפ"ט (1929), אך היהודים התעקשו, גאלו אדמות, ובנו לאורך השנים יישובים נוספים באזור, בהם הקיבוצים כפר עציון ועין צורים, וקיבוץ רבדים של השומר הצעיר.

עם פתיחת מלחמת העצמאות, לאחר הכרזת האו"ם על תכנית החלוקה, הוטל מצור ערבי על גוש עציון. שיירות אספקה ולוחמים ניסו לפרוץ אליו – המפורסמת בהן שיירת הל"ה שלוחמיה עברו לינץ' מחריד – עד שלבסוף נפל הגוש יום לפני הכרזת העצמאות, ומגיניו נטבחו באכזריות על-ידי הערבים.

אך ההיסטוריה היהודית בגוש עציון ותיקה הרבה יותר. בלב הגוש עוברת "דרך האבות", שמחברת את העיר חברון לירושלים – מרכזי השלטון של ממלכת דוד. לאורך הדרך מצויות עתיקות רבות, בהן אתר טבילה מרשים לעולי הרגל ועמודי אבן גבוהים (אבני מיל), שעימן סימנו הרומאים בתקופה מאוחרת יותר את מקטעי הדרך. על דרך האבות שוכן כפר ערבי זעיר וידידותי, חורבת זכרייה, המשמר את השם העברי בית זכריה – יישוב יהודי עתיק שסמוך אליו נערך קרב מכריע בין המכבים ליוונים, בו לפי המסורת נהרג אלעזר המכבי במעשה גבורה. כותב שורות אלה מתגורר כ-200 מטרים מהמקום.

מלבד אלו, גוש עציון משופע בעתיקות ובפיסות היסטוריה ישראלית – החל בבית צור, יישוב ישראלי עתיק ביותר מתקופת התנחלות השבטים לפני 3,500 שנה (כיום נבנה בסביבתו היישוב כרמי צור), וכלה בארמונו המפואר של הורדוס, ההורדיון, ובמפעלי המים האדירים שלו (אמת הביאר).

מכל מקום, לאחר נפילת הגוש פסקה ההתיישבות היהודית במקום למשך 19 שנים, עד למלחמת ששת-הימים. אז, בסופת הכיבושים המהירה של צה"ל, חזר הגוש לידיים ישראליות. כמעט מאה שנה לאחר הקמת מגדל עדר, מונה כיום הגוש עשרות אלפי מתיישבים, חילונים, דתיים וחרדים.

הרבה לפני שראשון הפלסטינים אמר: "כיבוש"

בפרספקטיבה של ההיסטוריה הקרובה והסכסוך עם הפלסטינים, גוש עציון נהנה אפוא ממעמד מיוחד. בשונה מההתנחלויות האחרות ביהודה ושומרון – שהוקמו בשנות ה-70 וזוקקות דיון מעמיק יותר – גוש עציון קודם לכל טענת "כיבוש". הלגיטימציה הישראלית בשטח היא מוחלטת ואין דרך לערער עליה. אלמלא היה גוש עציון נופל ערב הקמת המדינה, דינו היה אחד-לאחד כדינה של תל-אביב. והוא אפילו היה מתנאה בקיבוץ של השומר הצעיר…;

אירועי הימים האחרונים בגוש עציון, לצד כשלון המשא-ומתן, מהווים הזדמנות מדינית חשובה. כיום, כידוע, מוחל החוק הישראלי על תושבי השטחים היהודים רק באופן פרסונלי: לשטח עצמו אין כל ריבון רשמי והוא מופקר לשיפוט ארכאי מיושן על-פי הדין העות'מני והבריטי, בעוד שהמתיישבים עצמם כפופים לחוק הישראלי במעשה לוליינות משפטי.

ה'אלף-בית' של ריבונות אמיתית הוא החלת חוק המדינה באופן מוחלט; אין ריבונות ללא חוק, ואין שלטון ללא ריבונות. ומדינה שאיננה מתייחסת אל עצמה כבעל-הבית ומחילה את חוקיה כריבון הלגיטימי היחיד, בוודאי שלא תזכה להכרה כזו ממדינות אחרות. אלה דברים פשוטים שאין צורך להסביר. מדוע אפוא לא להכריז על סיפוח מלא של גוש עציון ויישוביו למדינת ישראל, במתאר גיאוגרפי כזה או אחר? מדוע להמשיך להסתתר מאחורי פיקציות משפטיות ולהסתפק רק בשליטה דה-פקטו, בלי לעגן את הדבר גם דה-יורה קבל עם ועולם?

לא מדובר בצעד הזוי או חסר תקדים. לאחר כיבוש ואיחוד ירושלים ב-67' סיפחה ממשלת השמאל את ירושלים למדינת ישראל, ובשנות ה-80' סיפח בגין גם את רמת הגולן. הקהילה הבינלאומית אמנם לא הכירה בצעדים הללו, אבל הייתה בכך אמירה משמעותית מצד ישראל וכיום הם כמעט שלא שנויים במחלוקת פנימית.

יתר על כן, זוהי פתיחה הכרחית למהלך של העצמת הריבונות הישראלית, וסימון טריטוריה מובהק כלפי תביעות עתידיות על השטח. גוש עציון הרי נמצא בקונצנזוס נדיר, ומלבד השמאל הרדיקלי אין מי שחושב לפנות אותו. סיפוח של האזור יביא לידי ביטוי חוקי ראוי את הקונצנזוס הזה, וגם יאותת לערבים שמבחינתנו הדיון נגמר. זה שלנו. ובכלל, אם בעתיד תרצה ישראל לספח את גושי ההתיישבות הגדולים – שגם הם נמצאים בקונצנזוס – כדאי מאוד להתחיל בקטן.

אחרי שנות דור ודם רב שנשפך במקום, מגיע גם לגוש עציון ליהנות מריבונותה של מדינת ישראל.