בניגוד לעמדת הצבא קילפנו אט אט את הסדרי הביטחון באיו״ש בשם הרצון להרגיע את האזור. התוצאה לא איחרה לבא.
שלב אחרי שלב, שכבה אחר שכבה, קילפה ישראל את הסדרי הביטחון ביהודה ושומרון בשאיפה להרגיע את האזור • מחסומים הוסרו, פעולות צה"ל הוגבלו והמרחב הופקר בידיהם של מיידי אבנים וארגוני הטרור • עכשיו אנחנו משלמים את המחיר
בימים האחרונים מתקיים דיון ער על הגורמים השונים שאיפשרו את החטיפה. משקלם של גורמים מסויימים, כמו עסקת שליט, עדיין לא ברור, אך ישנו גורם אחד שבוודאי אשם: ה״נורמליזציה״ ביהודה ושומרון – אותן המחוות שישראל עשתה כלפי הפלסטינים בשנים האחרונות, תוך נטילת סיכונים ביטחוניים מחושבים.
בהיסטוריה הלא-רחוקה, כשגדר המערכת הייתה עוד בגדר רעיון, ישראל החזיקה בתפיסה ביטחונית שעיקרה מיגור התארגנויות טרור ומניעת כניסה של מחבלים לתחומי ה״קו הירוק״. הדבר בא לידי ביטוי בפועל באמצעות נוכחות מסיבית של כוחות בשטח, הגדרת ״אזורים סטריליים״ ושליטה על התנועה של הפלסטינים (בעיקר על-ידי מחסומים). בתחילת שנות ה-2000, ימי האינתיפאדה השנייה, בהם ניסיונות פגועים היו עניין יום יומי, אמצעים אלו היו הדבר היחיד שעמד בין אוכלוסיית ישראל למחבל שהיה בדרכו למשימת הרצח שלו.
בשנת 2002, השנה שבה הוקמה גדר המערכת, מדינת ישראל שברה שיא במספר פיגועי ההתאבדות, עם 53 מפגעים רצחניים שהצליחו להגיע ליעדם. עם זאת, שנה זו הייתה גם שנת מפנה: כמות פיגועי ההתאבדות הלכה והצטמצמה יחד עם התקדמות תוואי הגדר, והגיעה ב-2007 לממוצע של פיגוע אחד בשנה. הנתונים הללו, שפרסם גוף המחקר של השב״כ, אינם תוצאה של רצונם הטוב של הפלסטינים. הם תוצאה של הישגי מבצע חומת מגן, בשילוב עם קיומה של הגדר, פעילות צה״ל וסיוע מסוים (וסלקטיבי) של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים.
רעיון הנורמליזציה נולד מתוך השקט היחסי הזה והפך עבור האמריקנים לחלק אינטגרלי מכל יוזמה מדינית, בבחינת ״צעדים בוני אמון״. הרעיון היה פשוט: שקט ייענה בשקט. כלומר, ככל שהפלסטינים ידבירו את פעילות הטרור, ישראל תגיב בהורדה הדרגתית של הסדרי הביטחון שבהם היא נוקטת בפעילותה באזור יהודה ושומרון.
ואכן, בנובמבר 2006, ערב צאתו לוושינגטון, הנחה ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט את שר הביטחון שלו עמיר פרץ לבחון הסרת מחסומים כדי לרצות את האמריקנים. בכירי צה״ל, כמו סגן הרמטכ״ל משה קפלינסקי ואלוף פיקוד צפון יאיר נווה, התנגדו לתוכנית והביעו דאגה לאור הסיכונים הביטחוניים הכרוכים בה. אך חרף התנגדותם התכנית יצאה לפועל בהדרגה, ותוצאותיה היו חיבור למעשה של בקעת הירדן ליהודה ושומרון והקלה על תנועת אנשים ורכבים ברחבי כלל השטח.
הסיבוב הבא של ההקלות התקיים בשנת 2008, בעקבות בקשה של מזכירת המדינה האמריקנית קונדוליסה רייס וכחלק מהמגעים המדיניים שאולמרט קיים עם אבו-מאזן. גם הפעם ההחלטה נתקלה בהתנגדות של הדרג הביטחוני, לרבות ראש השב״כ יובל דיסקין ושר הביטחון אהוד ברק, וגם הפעם התכנית יצאה לדרך.
נורמליזציה מסוכנת
בתחילה הסירו מחסומים כדי לאפשר חופש תנועה (למעט מחסומים בודדים בנקודות אסטרטגיות); בהמשך נמנעו מכניסה לערים הפלסטיניות כדי לא ״לשבש את שגרת החיים״; ולבסוף אפשרו תנועה של כלי רכב פלסטיניים על הצירים הראשיים. וכך נוצר המצב המסוכן המוכר לנו היום.
מי שיסתובב היום בשטח יודע עד כמה המצב הנוכחי שונה ממה שהוא הכיר רק לפני 6 שנים. צה"ל נמנע מלהיכנס לערים הפלסטיניות כמעט בכל מחיר ומעדיף להטיל את משימות האכיפה על שוטרי הרשות הפלסטינית. התנועה על הצירים הפכה מסוכנת, לא רק בשל האיומים הביטחוניים, אלא גם בשל נהיגה פרועה של נהגים ללא רישיון ורכבים ללא טסט. אבל הבעיה המרכזית על הצירים לא טמונה בהשתוללות הרכבים, אלא בעובדה שרכבים אלה יכולים לנוע כמעט ללא הפרעה בכל רחבי יהודה ושומרון.
משאל פשוט בקרב המתיישבים יכול להצביע על כך שכמעט כל אחד מהם ״חווה״ זריקת אבנים, ירי, השלכת צמיג בוער או בקבוק תבערה לפחות פעם אחת בחמשת השנים האחרונות. לפי נתונים של מרכז המידע למודיעין ולטרור, בשנת 2013 לבדה היו כ-1,271 פיגועים, מכל הסוגים: מזריקת אבנים ועד לירי והנחת מטענים.
למרות העובדה הזו, הישראלי הממוצע שמקבל את המידע שלו מערוצי החדשות הגדולים, לא היה מודע כלל ללבה החמה שבעבעה מתחת לשטח. החטיפה של שלושת הנערים הייתה החוליה האחרונה והכואבת בשרשרת של מעשי טרור נפשעים. הפעם, התקשורת כבר לא יכלה להשתיק מפאת חומרת האירוע.
הגיע הזמן להודות: לא היה שקט אף פעם. המחוות שלנו נוצלו לרעה על-ידי ארגוני הטרור והיום אנחנו משלמים את המחיר.
