הפנים האחרות של מחמוד עבאס

ביקורת ספר: מחמוד עבאס, הפנים האחרות: הקשרים החשאיים בין הנאציזם לציונות, דאר אבן ראשד, עמאן 1984

על מנת להוריד את המאמר בגרסה להדפסה בקובץ PDF לחצו כאן

כמה פעמים שמעתם את המשפט "אבו מאזן מכחיש שואה"? מאז שטיפס מחמוד עבאס לצמרת ההנהגה הפלסטינית צפה סוגיה זו פעם אחר פעם, בכל ויכוח או דיון שסובב סביבו. אולם ב-27 לאפריל 2014, בצעד חסר-תקדים, יצא נשיא הרשות הפלסטינית בהצהרה פומבית קבל עם ועולם וכינה את השואה "הפשע הנורא ביותר שבוצע כנגד האנושות". מחמוד עבאס הוסיף שהשואה היא תוצאה של אפליה אתנית וגזענות, ושהפלסטינים דוחים אותן. אירוע נוסף התרחש כשעשרה ימים לפני כן, כאשר משלחת סטונדטים ישראלים נסעה לפגוש את הראיס במוקטעה ברמאללה. במהלך נאומו, התייחס עבאס להאשמות שמופנות כלפיו ואמר: "יש מי שאומר שאבו מאזן מכחיש שואה. מה זאת אומרת מכחיש שואה? הוא כתב ספר והכחיש בו את השואה". "קראת את הספר, אדוני?", שאל עבאס בסרקסטיות, והשיב בעצמו: "לא, האמת היא שככה שמעתי".

דבריו של עבאס חיזקו את הצורך בסקירה שיטתית של ספרו, אך ראשית נזכיר כי הכחשת שואה אינה רק כפירה בעצם קיומה, אלא גם צמצום ממדיה, העלמת עובדות, הכחשה וטשטוש עקבות האחראים האמיתיים. ואת כל אלו אבו מאזן עושה גם עושה. רמז לכך ניתן למצוא כבר בכותרת ספרו: הפנים האחרות: הקשרים החשאיים בין הנאציזם לציונות. מעבר לכך, לכל אורך ספרו הוא שוזר עלילות אנטישמיות ומתאר את התנועה הציונית כנושאת באחריות להשמדת יהודים באירופה, תיאוריה שכאילו נאמרה מפיהם של נאצים ממש. בספרו נוגע עבאס גם בסוגיית יהודי ארצות-ערב, תוך שהוא מתעלם מסבלם ומתאר מציאות דמיונית. כל אדם קורא שלמד דבר או שניים בהיסטוריה יזהה שמולו ספר מגמתי, תעמולתי ורווי מסרים אנטישמיים סמויים וגלויים.

למרות זאת, הספר עדיין נמכר במדינות ערב, נלמד בשטחי הרשות הפלסטינית וניתן לקרוא אותו במלואו גם במהדורה מקוונת באתר האינטרנט של עבאס. מן הכתוב בו עולה באופן חד-משמעי כי הצהרתו האחרונה של עבאס בנוגע לשואה, כפי שהופיעה בתקשורת, אינה אלא מס שפתיים בלבד. בהתאם לכך, גם בימים אלה ממש אין ברחבי הרשות כל סובלנות כלפי האנשים שמזדהים עם השואה. בשטחים שבשליטת הפלסטינים – וברוב מדינות-ערב – השואה אינה נלמדת כלל, וכל ניסיון להתייחס לנושא זה מוחרם. דוגמה לדבר קיבלנו לאחרונה כאשר מרצה מאוניברסיטת אל-קודס שבשטחי הרשות, פרופ' מחמד אלדג'אני, התלווה לסטודנטים במסע למחנות ההשמדה בפולין. לאחר הסיור, אלדג'אני, התומך בלימודי שואה, נאלץ להתפטר עקב הלחץ שהופעל עליו מצד גורמים ברשות הפלסטינית.

שישה מיליון? הציונים משקרים

ספרו של עבאס מבוסס על עבודת הדוקטורט שלו, שהוגשה במכון לחקר המזרחנות במוסקבה בשנת 1982. המהדורה הראשונה יצאה לאור ברבת-עמון בשנת 1984, ולאחר מכן הספר פורסם בשתי מהדורות נוספות (קהיר 1997, ורמאללה 2011). הוא מכיל 16 פרקים ב-252 עמודים, ללא רשימה ביבליוגרפית.

כבר בהקדמה לספר מתייחס עבאס לסוגיית מספר קרבנות השואה. עבאס מציין כי "ישנן שמועות" לפיהן מספר הקורבנות הגיע לשישה מיליון, אך לדבריו איש אינו יכול לאשר או להכחיש את המספר הזה: "מספר הקורבנות היהודים עשוי להיות שישה מיליונים, והוא עשוי להיות קטן בהרבה, אולי אף פחות ממיליון". בשלב זה עבאס מדגיש כי "הוויכוח המתעורר סביב המספר היהודי, אינו ממעיט בשום אופן מהכיעור של הפשע שבוצע נגדם. מפני שהעיקרון של הריגת אדם – רק אדם אחד – הוא פשע שאי-אפשר לקבל בעולם התרבותי, זה לא אנושי". אולם לאחר שיצא ידי חובת גינוי, הוא מתחיל לתקוף: "חוקרים רבים דנו בעניין מספר הנספים – שישה מיליון – והגיעו למסקנות מדהימות, שלפיהן מספר הקורבנות היהודים מונה מאות-אלפים". באותו עמוד מצטט עבאס את דברי הסופר הקנדי, מכחיש השואה, רוג'ה דילורם:

אין כל הוכחה עד כה שמספר היהודים הקרבנות במחנות של הנאצים הגיע לארבעה מיליון או לשישה מיליון; בהתחלה הציונים דיברו על 12 מיליון יהודים שהושמדו במחנות, ולאחר מכן המספר הצטמצם ופחת בהרבה ונהיה חצי כלומר שישה מיליון בלבד, ואחר כך עוד ירד והפך לארבעה מיליון. שהרי, לא ייתכן שהגרמנים הרגו או השמידו יותר יהודים מאשר מספרם האמיתי בעולם באותה עת. והאמת היא שהמספר הוא הרבה פחות מהמיליונים האלה שטוענים.

בהמשך מציין עבאס גם את דברי ההיסטוריון והסופר ראול הילמברג בספרו חורבן יהודי אירופה (1961), שכותב כי הוא מעריך שהמספר אינו עולה על 896 אלף בלבד (עמ' 670). אולם עיון במקור אליו מפנה עבאס מלמד על אמינות מחקרו שלו, שכן הילברג טוען בבירור כי מספר קורבנות השואה עומד על חמישה מיליון: "יהדות העולם איבדה שליש ממספרה והידרדרה משיא של כל הזמנים המונה יותר מ-16,000,000 איש לבערך 11,000,000 איש". טעות תמימה או הטעייה מכוונת? ישפוט הקורא.

כיצד אפוא, לשיטת הד"ר עבאס, התנפח מספר הקורבנות? האשמה לכך, הוא כותב, מוטלת לפתחה של התנועה הציונית:

נראה שהאינטרס של התנועה הציונית הוא לנפח את המספרים של אלה שנספו במלחמה, כדי שהרווחים שהיא חפצה בהם יהיו גדולים ככל האפשר. דבר זה גרם לה לקבוע את המספר הזה [שישה מיליון] בדעת הקהל העולמית, כדי שזו תחוש יותר נקיפות מצפון ויותר אהדה כלפי הציונות.

גם בנוגע לתאי הגזים, עבאס ממשיך ומסתמך על "עובדות" ו"מחקרים" של מכחישי שואה, ומביא את דבריו של הפרופסור הצרפתי רובר פוריסון: "החדרים האלה, שהופץ שהם נועדו להריגת יהודים חיים – במחקר מדעי שפרסם הפרופסור הצרפתי רוברט פוריסון, הוא יצא נגד הימצאותם של תאים אלה למטרות שהושמעו, כלומר לרצח אנשים חיים, וקבע בוודאות שהם נועדו לשריפת גופות בלבד, מחשש להפצת מחלות וחיידקים באזורים הסמוכים" (עמ' 3).

כתב אישום נגד הציונות

עבאס שואל בספרו מיהן "הפנים האחרות", כלומר, מיהו השותף או הגורם מעבר לנאצים, שאשם בפשעים שהתחוללו במלחמת-העולם השנייה. בתחילה הוא מאשים את מדינות-המערב בכך שיצרו מצג שווא ו"התוו תכנית לעיצוב התמונה הסופית של תוצאות המלחמה העולמית השנייה, ושל מה שנובע מתוצאות אלה". לדידו, מדינות-המערב חטאו בכך שהגדירו בעצמן "את תיאור הפושעים והקורבנות, לאחר שהן הציבו את עצמן כשופטים ובעלי המילה המכריעה בנוגע לפשעים האלה. הן השתמשו כרצונם בפרטים ובאירועים ובפשעים, והתעלמו ממה שרצו להתעלם ממנו – שמות, אישים, מוסדות, ארגונים ומדינות". ועוד ממשיך עבאס:

בסופו של דבר הם האשימו את מנהיגי הנאציזם בכל הפשעים שהתרחשו במלחמה ההיא, ורדפו את אלו מביניהם שנשארו בחיים, עד למועד בלתי-מוגבל, מבלי שתחול התיישנות.  העגלה של נירנברג המשיכה לנוע, כשהיא קוצרת רודנים ורוצחים, וזאת לאחר ששותף יסודי בפשע יסודי שבוצע במהלך המלחמה, הושאר בצל… כך המדינות האלה טיפלו רק במחצית מהאמת, והזניחו – במכוון – את המחצית השנייה.

הראיס כותב בבירור – לפשעי השואה שני גורמים עיקריים: האחד הוא הנאצים, אך מהי "המחצית השניה"? עבאס פונה להסביר כי מדובר בציונות ובראשי התנועה הציונית. הם "השותף היסודי", הפושעים שנושאים עם הרייך השלישי באחריות להשמדת עמם בשואה.

לכאורה, הספר עוסק בניתוח היחסים בין התנועה הציונית לבין הנאציזם מאז חתימת "הסכם ההעברה" באוגוסט 1933, שבמסגרתו הותרה העברת רכוש של עשרות-אלפי יהודים מגרמניה לארץ-ישראל. אולם לאורך כל הספר עבאס שוזר את התזה שלו, שהיא בעצם כתב אישום נגד הציונות וראשיה, מדוד בן-גוריון ומטה. הוא מאשים אותם בהשמדת העם היהודי בכך שהתעלמו מהשואה, שיתפו פעולה עם היטלר, ועודדו את רדיפת היהודים והאנטישמיות באירופה; הכל כדי להגביר את העלייה לארץ-ישראל ולהאיץ את הקמתו של הבית היהודי בפלשתינה. עוד טוען עבאס כי התנועה הציונית הכשילה במכוון ובשיטתיות את הצלת יהודי רומניה, הונגריה סלובקיה וארצות הים הבלטי, וכן סיכלה משלוח של 3,000 ילדים מהונגריה (עמ' 52).

"כיצד ניתן להאמין שהתנועה הציונית, שיצאה להגן על עם, תהפוך לאחר מכן לסיבה להשמדת העם הזה?", תוהה עבאס. והתשובה מקוממת לא פחות מהשאלה:

כאשר דנים בחשיבה הציונית המוצהרת, שחסידי הציונות מאמינים בה בשכנוע רב, אנו מוצאים כי הציונים מאמינים בטוהר הגזע היהודי, כפי שהיטלר האמין בטוהר הגזע הארי. הציונות קוראת למצוא פתרון שורשי ונחרץ לשאלה היהודית באירופה באמצעות ההגירה לפלשתינה. גם היטלר קורא לכך ומממש זאת … דוד בן גוריון הגדיר את התנועה הציונית כתנועת הגירה בלבד, וכל מי שאינו מהגר הוא כופר בתורה ולכן אינו נחשב יהודי (עמ' 4).

הציונים, כפי שניתן לראות בדבריו של עבאס, הם לא רק משתפי פעולה עם המשטר הנאצי. הם והנאצים כמעט זהים.

מזימה בהילוך גבוה

הדברים הללו הביאו את עבאס למסקנה שראשי הציונות ראו ברדיפת היהודים וההתנכלות להם דבר רצוי ומקובל כדי לגרום להם לעלות לארץ-ישראל, וכי כל האמצעים היו מבחינתם כשרים להשגת מטרה זו, כולל שיתוף פעולה עם הנאצים. עבאס כותב:

ידוע מאוד כי המניע של האנטישמיות הוא הרדיפה והדיכוי, וזה בהחלט דבר רצוי לתנועה הציונית. המסקנה מהרעיונות האלה היא כי ניתן אור ירוק לכל גזען בעולם, בראש ובראשונה היטלר והנאצים, לעשות ביהודים כרצונם, כל עוד זה מבטיח הגירת פרטים לפלשתינה. והתנועה הציונית גם לא הסתפקה במתן אור ירוק – אלא היא אף ביקשה עוד קורבנות, כדי להשתוות עם הקורבנות של עמים אחרים במלחמה. זאת מפני שהיא סבורה שהעלאת מספר הקורבנות שלה תגביר את זכויותיה בתום המלחמה, כשמחלקים את השלל. (עמ' 5)

איך לא ידענו עד כה את הדברים החמורים הללו? איך הצליחה הציונות לכסות על פשעיה בתקופת השואה? מעבר לגיבוי שקיבלו הציונים ממדינות המערב שהוזכר לעיל, עבאס מסביר כי כל מי שניסה לחשוף את המזימה הזו חוסל על-ידי הממסד הישראלי. לדבריו מפלגת מפא"י, שהחזיקה בשלטון בישראל, סירבה להעניק זכויות לאופוזיציה, וכאשר זו האחרונה החלה לחשוף את הנסתר ואת שיתוף הפעולה עם היטלר, כל מי שהעלה את הנושא, ואפילו ברמז, שילם בחייו.

אך לבסוף המזימה "התגלתה", כדברי הפתגם הערבי: "כאשר הגנבים רבים הגניבה תימצא". עבאס מפליג בדמיונו וקובע שאדולף אייכמן נחטף מארגנטינה כיוון שפרסם את פרטי המזימה בכתב-העת האמריקני לייף. הוא מוסיף ו"חושף" כי המנהיג הציוני ישראל קסטנר נרצח בידי שירותי הביטחון הישראליים משום שהעז להביא את פרטי המזימה לבית-המשפט. הוא מצביע גם על אדם עלום שלישי בשם ד"ר קירין (מבלי לתת את השם המלא או תאריך כלשהו), שהוא, לדבריו, עיתונאי גרמני שעמד לחשוף מסמכים אודות שיתוף-הפעולה בין הנאצים לבין התנועה הציונית, ונרצח בחדרו במלון בברלין.

גם כאשר טענותיו של ד"ר עבאס אינן משוללות יסוד, הן לוקות בחסר ובדיסאינפורמציה. ניקח למשל את חטיפתו של אייכמן מארגנטינה: עבאס מתעלם מהעובדה שאייכמן היה מגדולי הפושעים הנאצים הנמלטים, ומאדריכלי הפתרון הסופי של יהודי אירופה. הוא מציג את אייכמן כמי שנעשה לו עוול, כאשר נחטף לאחר שמסר עדות בנוגע למזימה שנרקמה בין הציונות לבין הרייך השלישי. הקשר בין הצהרותיו של אייכמן במגזין לייף לבין חטיפתו מארגנטינה קלוש, בשל העובדה שאייכמן נחטף מארגנטינה ב-11 במאי 1960 ואילו מגזין לייף פרסם את הראיון עם אייכמן בשני חלקים, הראשון ב-28 בנובמבר והשני ב-15 בדצמבר של אותה השנה, כלומר, אחרי לכידתו. כמו בהאשמותיו הלא-מבוססות נגד התנועה הציונית, גם כאן ניתן לראות כיצד עבאס טועה ומטעה את הקורא כדי לבסס עלילה מסולפת.

קונספירציה, שקרים ותעמולה

אצל עבאס אין למציאות אחיזה, וכל טענה שאינה תורמת לתעמולה מוכחשת או מוסתרת. כך למשל בחלק בו עבאס עוסק ביהודים במדינות ערב. לטענתו, היהודים נטשו את ארצותיהם למרות שלא סבלו מכל התנכלות או רדיפה, ושורש הסכסוך בינם לבין הערבים נובע מזכויות היתר שקיבלו היהודים מהקולוניאליסטים הצרפתים והבריטים. תחת הכותרת "אנטישמיות בארצות שמיות?" (עמ' 236), עובר אבו-מאזן להכפיש את יהדות ארצות-ערב, תוך שהוא מתעלם בהפגנתיות מהרדיפות והסבל שפקדו אותם במהלך שנים ארוכות, ותוך קביעה חד-משמעית שאין בארצות-ערב אנטישמיות. הוא מציין כי מספר היהודים אמנם הולך ומתמעט, אך לא מסביר מה הביא לעזיבת היהודים, להוציא זאת שהדבר לטענתו לא נובע מרדיפה, מהתנכלות או גירוש מצד הערבים, וזאת למרות הסכסוך הערבי הישראלי.

כך, עבאס בוחר להתעלם מהרדיפות ומהגירוש ההמוני של יהודי ארצות ערב; הוא מתעלם בגסות מעובדות היסטוריות ומתכחש לפגיעה ביהודים ברוב המדינות הללו. הספר ה"מחקרי" של ד"ר עבאס פשוט משמיט את העובדה שבין 1940 ל-1970 עשרות-אלפי יהודים גורשו מעיראק ממצרים, מלוב, מתימן ומאלג'יר; מאות נרצחו במדינות אלה ובמדינות נוספות רק בשל היותם יהודים, ורכוש עצום של יהודים נגזל והוחרם על-ידי השלטונות.

במקומות שונים בספר עבאס ממש סותר את עצמו. כך למשל בחלק השני של הספר, בו הוא דן בעמדות התנועה הציונית בנוגע לשואה (עמוד 48-47) הוא כותב – שוב, בלי להסתמך על מחקר או מסמך רלוונטי – כי התנועה הציונית "לא הגישה כל סיוע, כלכלי או אחר, לקרבנות הנאציזם, והיא גם לא אפשרה לאף צד אחר להעניק סיוע מכל סוג שהוא". אך באותה נשימה, הוא מוסיף, "התנועה הציונית אימצה את עיקרון הסלקציה הנאצי, כאשר היא ערכה מבצעים להצלת יהודים מהטבח. היא הפכה את עצמה לבעלת ההכרעה במה שנוגע לחיי היהודים, כשהיא זו אשר מחליטה מי ראוי לחיות ומי ראוי למות". אז סייעה או לא סייעה? לעבאס הפתרונים.

באופן כללי הספר מציג מהלך מחשבתי אופייני מאוד לכותבים מבית אש"ף בפרט ולכתיבה ערבית-קונספירטיבית בכלל, בו מנתחים אירועים לאור תוצאותיהם. על-פי הלך המחשבה הזה, אם התוצאה של השואה הייתה הקמת מדינת ישראל, נובע מכך שהתנועה הציונית עודדה את השואה ואף רצתה להגדיל את מספר קורבנותיה. הדבר דומה להאשמה שהיהודים והאמריקנים יזמו את פיגועי הטרור הגדולים של ה-11 בספטמבר 2001, כדי לקדם את האינטרסים שלהם בפתיחת המלחמה בעיראק ו"בדיכוי הטרור בשטחים הפלסטינים". אותו הגיון עקום מוביל את עבאס לקבוע כי התנועה הציונית סירבה לביצוע עסקאות להצלת אלפי יהודים במהלך השואה, מתוך מטרה "להגדיל את נפח הקורבנות, ולקבל זכויות יתר בסוף המלחמה".

דוגמא נוספת להלך מחשבה זה מצויה בסיום הספר, בו מזכיר עבאס את מאורעות דמשק. ב-5 לפברואר 1840 נחטף כומר נוצרי יחד עם משרתו. חקירה צרפתית "גילתה" שמספר יהודים חטפו אותם ורצחו אותם, על-מנת לעשות שימוש בדמם למצות פסח. עשרות יהודים נכלאו. אך הסולטאן העת'מאני עבד אל-חמיד הצליח להוכיח שהיהודים ככלל מתעבים את הדם, ולכן הגיע למסקנה שיהודי דמשק חפים מפשע, ביטל את גזר הדין ולא פגע בקהילה היהודית; נהפוך הוא –  כתוצאה מן האירוע הוא הורה להעניק להם הגנה יתרה. מכאן מסיק עבאס כי היהודים מפיקים תועלת מהאשמות שווא ונהנים מתוצאת הרדיפות והעוול, והעובדה שהם קיבלו את פלשתינה היא עוד מקרה של תכססנות ממין זה.

מחמוד עבאס מפיץ תעמולה של אייכמן

למרות שעבאס מביע צער על קרבנות השואה בתחילת ספרו, מדובר בספר מלא תעמולה נאצית, זהה לזו של אדולף אייכמן. לאחר שברח לארגנטינה, המשיך הפושע הנאצי להפיץ תעמולה ארסית יחד עם ידידו העיתונאי ההולנדי והפרו-נאצי וילם אנטוניוס זאסן. השניים, יחד עם נאצים נוספים, הוציאו לאור כתב-עת פשיסטי ספוג רעל אנטישמי, בשם הדרך (Der Weg).  כתב העת הזה היה למעשה מערכת "הסברה", שמגמתה "להזים" את מה שהם כינו "הכזב בדבר ששת המיליונים". מעל דפיו נטען כי מדובר בעלילה וכי באירופה של היטלר לא היו ולא נבראו תאי גז או מתקנים לשריפת גופות.

ב-1957 ראיין זאסן את אייכמן על "הפתרון הסופי", והשיחות הממושכות בין השניים הועתקו ל-659 עמודי מכונת כתיבה. גדעון האוזנר, מי שהיה התובע הכללי במשפטו של אייכמן בירושלים ומי שהכיר את אייכמן בצורה הטובה ביותר, תימצת בספרו משפט אייכמן בירושלים את תוכן הדברים:

שיחות אייכמן-זאסן התנהלו באווירה ידידותית וללא מעצרים. בספר שהשניים התכוננו לחבר אמורות היו להופיע גם העובדות של "הפתרון הסופי" וגם הטענות לצידוקו של המעשה. הנחת-היסוד הייתה ששאלת היהודים הגיעה בגרמניה לדרגת חשיבות עליונה, אולם היו אלה היהודים עצמם שהחריפו את העימות עד שהביאו לידי הברירה: "או שיתקיים העם הגרמני או היהודים, אין מקום לשניהם יחד". גרמה לכך "היהדות הבינלאומית", במזימה-שטן להתגרות בעם הגרמני התמים, עד כדי כך שלא יהיה לו מוצא אלא להשמיד את היהודים באירופה.

ולמה עשו היהודים כן? כדי שיהיה לנותרים בחיים פתחון-פה לתבוע מדינה לעצמם. זו היתה "תוכנית-תופת יהודית מתוחכמת", שנסתייעה בשירותים חשאיים מסוימים, כדי "שהיהדות תקבל סוף סוף טריטוריה לעצמה, לאחר אלפיים שנה בלא בית. הם היו מוכנים להקריב את עצמם ובשרם ובלבד לזכות בקיום לאומי". זו המסקנה שאייכמן מגיע אליה בסיכום בן ארבע-עשרה שורות של ארבעת אלפי שנות היסטוריה יהודית, בהסתמכו על נבואות ישעיהו … במילים אחרות: היהודים גרמו להשמדת עצמם. היהדות העולמית, ובראש וראשונה הציונות, בחרו להם את אירופה כ"זירת מלחמה" של שחרור לאומי. "שדות הקרב של מלחמה זו היו מחנות ההשמדה", קבע אייכמן. (עמ' 20)

המסקנה אפוא בלתי-נמנעת: ספרו של מחמוד עבאס מבוסס, או לכל הפחות חופף לתעמולה נאצית וניאו-נאצית, שהופצה בארגנטינה על-ידי אחד מגדולי הפושעים הנאצים, אדולף אייכמן.

השותף האמיתי: חאג' אמין אל-חוסייני

לסיום ראוי להתעכב על שאלת המניע של עבאס להאשים את הציונות בשואה. סביר להניח שבכך הוא ביקש להסתיר את מעשיהם ופשעיהם של אלה שבאמת שיתפו פעולה עם הנאצים והתמסרו להם; אלה שקידמו את האינטרסים של הנאצים בכל מקום, ובעיקר במזרח-התיכון; אלה שהסיתו בהשראת הנאצים נגד היהודים, ומנעו הגירת ילדים לפלשתינה. האחראים בצורה ישירה ועקיפה למותם של אלפי ילדים יהודים בשואה, אינו אלא אבי תנועת הלאומיות הפלסטינית המופתי של ירושלים, החאג' אמין אל-חוסיני ובני פמלייתו, שהתגוררו בגרמניה הנאצית בין השנים 1945-1941. לאחר המלחמה נמתחה ביקורת נוקבת על שיתוף הפעולה והברית שהמופתי כרת עם הנאצים, ולכן, במטרה להסיט את הנושא, בחר עבאס להתמקד דווקא בהאשמת הקורבן – היהודים – בפשעי הנאצים, תוך שהוא מתעלם ולא מזכיר בספרו ולו במילה את הפעילות הפוליטית והאנטישמית של המופתי.

____________

ד"ר אדי כהן הוא מזרחן, יליד לבנון, שימש בעבר כעמית מחקר במכון הבינ"ל לחקר השואה ביד ושם וכיום משמש כעמית מחקר במרכז לתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר-אילן. תחומי המחקרים שלו הם: התעמולה הנאצית בשפה הערבית ושיתוף הפעולה בין הערבים לבין גרמניה הנאצית. ד"ר כהן פעיל במרכז הארגונים הפועל למען השבת זכויותיהם של הפליטים היהודים יוצאי ארצות ערב ואיראן.

הכותב מודה לעמי דגני ממכון "מבט לתקשורת פלסטינית" על בדיקת התרגומים מערבית ועל הערותיו המחכימות.