יש פתרון! לחדש את התביעות הנוגדות בנגב

שושנה לא האמינה למשמע אזניה. אחרי שהתגוררה בדירתה במשך למעלה מ-50 שנה, הדבר האחרון שהיא ציפתה לו הוא לשמוע כי הבעלות על הנכס היחיד שלה "נתונה במחלוקת". היא שפשפה את עיניה שוב ושוב כשהתבוננה במסמך שלפניה וניסתה להבין מה קרה לה. "וודאי חלה פה טעות" אמרה שושנה (שם בדוי) לפקיד המנומנם. "אני גרה בנתיבות כמעט כל חיי ואף אחד מעולם לא תבע אותי או בא אליי בטענות", אמרה.  הפקיד, בעל רצון טוב כתמיד, ניסה לעזור. "הנה" אמר לה, "זה נתבע בשנת 1975" והצביע על השורות המסתוריות במסמך הבעלות. "אז זו בטוח טעות!" צהלה שושנה, "הרי את הבית קניתי מעמידר בשנות ה-60, מי יכול בכלל לטעון אחרת", אמרה ונשמה לרווחה.  הפקיד האדיב המשיך לעיין בניירת, ומצא את התשובה "התובע הוא בדואי, שבניו מתגוררים היום ברהט", פסק. "אם ככה, אין ספק שזו טעות", אמרה שושנה "אין שום בדואי אצלנו בנתיבות, ומעולם לא היה לי קשר עם אף אחד כזה", ואספה את ניירותיה.  הפקיד משך בכתפיו בחוסר אונים "זה מה שכתוב פה גברת", השיב בצער "אני לא יכול לאשר לקחת ככה משכנתא".

שושנה היא לא היחידה שתביעות הבעלות הבדואיות בנגב משבשות את חייה. באזורים נרחבים בנגב המערבי החיים נעצרו, בשל התסבוכת המשפטית שיצרה מדיניות ההכרה "לפני משורת הדין" בתביעות הבעלות הבדואיות. למרות שרובן המוחלט של התביעות חסרות בסיס משפטי, ולמרות שבכל המקרים בהן הגיעו התביעות לבתי המשפט טענות הבדואים נדחו, ממשיכות אדמות בהיקפים עצומים (כ-800,000 דונם) להיות רשומות במסמכים הרשמיים כ"נתונות במחלוקת".

רישום זה מקעקע מן היסוד את משטר הבעלות על הקרקע באזורים רבים, בהם הוקמו במשך השנים עשרות קיבוצים, מושבים, עיירות, אזורי תעשייה ובסיס צבא. רק כדי לסבר את האוזן – קרוב למחצית משכונת רמות בצפון באר שבע נבנתה על קרקע שבתביעה, ושכונות שלמות באופקים, שדרות ונתיבות נבנו על אדמות מסוג זה. לאור הרישום הבעייתי, כל פעולה משפטית או פיננסית בנכס, נעשית מסורבלת יותר, ומשרה אווירת חוסר וודאות על עתידו של רכוש רב.

תביעות הבעלות של המדינה

מכיוון שבמשך השנים סדרת תביעות הבעלות של הבדואים התעכבה מסיבות פוליטיות ואחרות, החליטה ממשלת שרון הראשונה לפעול בדרך מקורית, להביא את תביעות הבעלות לבתי המשפט, ולסיים את העניין אחת ולתמיד. בכדי לעשות זאת הוחלט כי הפרקליטות תתחיל להגיש "תביעות נוגדות" על הקרקעות, דבר שיחייב את בתי המשפט לדון ולפסוק. וכך זה עבד: עורכי הדין של המדינה בחרו תא שטח מוגדר, והגישו לבית המשפט תביעה בטענה כי מדובר ב"אדמות מדינה", ולא בקרקע בדואית. הבדואי בתורו, הציג את ראיותיו, ובית המשפט פסק. מכיוון שלרובם המוחלט של הבדואים אין ראיות התומכות בתביעותיהם, העדיפו רבים מהם להגיע לפשרות שונות מחוץ לכתלי בית המשפט.

לדברי שלמה ציזר, מומחה לסוגיית הקרקעות בנגב, ששימש כמנהל הפקוח של מנהל מקרקעי ישראל בדרום, בעקבות המדיניות החדשה כולם נהנו: המדינה רשמה יותר ויותר קרקעות על שמה ושחררה את ה"פקק" באזורי מפתח, והבדואים זכו בפיצויים או קרקע במסגרת הפשרה, דבר העדיף לאין שיעור על פני ויכוח עיקש על "זכויות שבטיות" תאורטיות שלא זכו להכרה מאף מערכת משפטית מודרנית.

במשך השנים הוגשו כך כ-577 תביעות, על שטח כולל של כ-200,000 דונם, שלגבי 90,000 מתוכם כבר התקבל פסק דין. בהתחשב בכך שכלל תביעות הבעלות הבדואיות משתרעות על כ-800,000 דונם, מדובר בהישג מרשים למדי, שיכול להביא לפתרון יסודי של הבעיה בזמן קצר יחסית.

אך כדרכו של עולם, כשמשהו עובד טוב, מישהו צריך לבוא ולקלקל. ובשנת 2011, אחרי 8 שנים בלבד, הוחלט במשרד המשפטים לעצור את מדיניות התביעות הנוגדות. והסיבות, כמובן פוליטיות.  בישיבה שהתקיימה בפרקליטות ב- 19.12.11 הסביר זאת אודי פראוור, שקידם באותם ימים את התכנית להסדרת ההתיישבות הבדואית שנקראה על שמו:

הגשת תביעות נוגדות סותרת את עצם הרציונאל העומד בבסיס תזכיר החוק והמהלך על פיו.

מכיוון שתכנית פראוור התבססה על "פשרה היסטורית" עם תובעי הבעלות הבדואים, תוך חלוקת הטבות כספיות וקרקעיות מפליגות, המשך ניהול התביעות מצד המדינה עשוי היה "לקלקל את האווירה" ולמנוע את קבלתו של החוק על ידי הבדואים.

מנגד, נציגי מנהל מקרקעי ישראל בדיון, טענו כי מדובר בטעות חמורה:

הפסקת הגשת תביעות נוגדות ע"י המדינה תמנע רישום הזכויות בקרקע על שם המדינה ועל שם הרוכשים ובעלי הזכויות השונים בעתיד, ובכך תביא למעשה להאטת שיווק הקרקעות בנגב ולעיכוב קידום עסקאות בו. כל זאת בשל אי הוודאות שתעמוד בפני יזמים ובנקים "מלווי עסקאות" בבואם למכרזים של המדינה, באשר לזכויותיהם בקרקעות שירכשו על ידם.

למרות זאת, הוחלט להעדיף את אסטרטגיית ה"רצון הטוב" ולעצור את הגשת התביעות: "לא יוגשו תביעות נוגדות חדשות בתקופה של 6 חודשים, כדי לאפשר את קידום הליך החקיקה ללא יצירת חסמים", נאמר בסיכום הוועדה.

מאז, תקופת הביניים הלכה והתארכה ו-3 שנים אחרי אנחנו הרבה נותר חכמים. למרות כל המאמצים מצידם של בגין ופראוור, "האווירה הטובה" לא הועילה. הבדואים, בשיתוף ארגונים רדיקליים כמו 'עדאללה', הגיבו בהתנגדות נחרצת שלוותה בהפגנות אלימות. בגין התפטר, החוק נדחה, אך התביעות עדיין לא חודשו.

עתה, עם שקיעת האבק על יוזמת בגין ופראוור, הגיעה העת לחדש את התביעות. ויפה שעה אחת קודם.